חירות קשה: כמה חופש יש בכתיבת שירה?
חירות קשה: כמה חופש יש בכתיבת שירה?
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
28.3.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נעם פרתום: "אני מניחה שיש ממד מסוים, שאני לא בטוחה עד כמה הוא היה מודע בשעתו, של התרסה נגד הפולניות, נגד התפיסה שיש דברים שהשתיקה יפה להם ואסור לדבר עליהם; היה לי איזה צורך פנימי לצפצף על זה ולבעוט בזה""
"עמרי לבנת: מה שמעניין אותי בקריאה ובכתיבה זה להיכנס לעולם אחר, שהוא לאו דווקא העולם של החוויות המיידיות שאנחנו חווים ביומיום", הוא מסביר. "אני מנסה להשתמש בספרות כאמצעי להרחיב את האני, לחרוג מהאני, לא רק לדבר על עצמי""
"הדס גלעד: אז היה רגע של אובדן פרטיות, אובדן אינטימיות, שנורא הבהיל אותי, אבל כשהספר הופץ והתחלתי לקבל מיילים שהביעו מגע משמעותי, ולא סתם 'אחלה, איזה יופי', זה הצליח להשקיט את הגלים הסוערים שגעשו בי בגלל היותי חשופה כל כך"
כמה חירות יש למשוררים בתקופה שחרטה על דגלה את התביעה לכתיבה ביוגרפית וחושפנית? עמרי לבנת, נועם פרתום והדס גלעד עונים על הקושיה

שירה של המשוררת נעם פרתום, "לא בשקט", נפתח במילים: קצת אחרי שסבתא מלכה קפצה מהגג/ של בית האבות, הסרטן/ התפרץ אצל אבא", ומסתיים במילים: "אבל דבר/ אחד החלטתי: אני, משתיקה, לא אמות./ לא אעזוב את צורת הקיום הזאת בשקט./ מוות כזה לא יקרה לי, אמרתי לעצמי./ ולכן נהייתי משוררת".

 

פרתום בחרה לא למות משתיקה, ולקחה לעצמה את החירות לפרסם את הספר השני שלה, "ביחדנס". להשקת הספר לא הגיעו אחיה של פרתום – בגלל השיר הזה. "אח שלי אמר שעכשיו הוא ילך לריאיונות עבודה, וכולם ידעו שסבתא שלו התאבדה, ואחותי אמרה שהיא לא מעוניינת לבוא אם אלה הדברים שאני כותבת עליהם בספר", היא אומרת. "זה מתחבר לנרטיב השלם של השיר הזה. אנחנו משפחה פולנית קלאסית, ולא כל כך דיברנו על רגשותינו באופן מפורש וישיר. הכתיבה והשירה הן הפורקן שלי; הכתיבה הייתה הדרך שלי להיראות כשאף אחד לא ראה אותי, מאז ועד היום. בגיל 15 אבא שלי מת, וכשחזרתי מהשבעה לבית הספר, המורות שטפו אותי על זה שלא הכנתי שיעורים. זו הדרך שלי לבטא את עצמי".

 

 

פרתום מסבירה שאומנם החופש לכתוב על החוויות שעברה ולעבד אותם הוא משחרר ותרפויטי, אבל יש לו ערך נוסף. "זה לשים את הדברים בחוץ, באורה המחטא של השמש, לתת להם פומבי, שהם ייראו ויישמעו ויבוטאו מחוץ לשריון הצב שאני מסתופפת בו", היא מסבירה ומוסיפה: "אני מניחה שיש ממד מסוים, שאני לא בטוחה עד כמה הוא היה מודע בשעתו, של התרסה נגד הפולניות, נגד התפיסה שיש דברים שהשתיקה יפה להם ואסור לדבר עליהם. היה לי איזה צורך פנימי לצפצף על זה ולבעוט בזה".

 

זה היה שווה את זה?

"זה ייסר אותי מאוד. כל היציאה של הספר הזה הייתה סבל מתמשך. כאב לי שאחים שלי לא היו בהשקה; זה היה מעליב ועצוב. מאז התפייסנו. אני אוהבת את האחים שלי - יש לנו קשר קרוב וטוב - וסלחנו אחד לשני. האמת היא שלא לא הייתי יכולה לפעול אחרת. זה לעבור באש, אבל זה מה שאני יודעת לעשות".

 

לשלוט בחשיפה

 

פרתום היא אומנם קול ייחודי, פועם וחשוף במיוחד בשירה העברית, אבל היא מבטאת הלך רוח ברור של כתיבה שירית שעוסקת באוטוביוגרפי באופן חשוף ואמיתי. בעידן שהעלה על נס את פוליטיקת הזהויות, קשה לנו היום לקרוא שיר מבלי לשייכו לסיפורו האישי ולחייו של הכותב. ואולם, האם אל מול החופש לכתוב על מה שבאמת קרה לך, באקלים הנוכחי של השירה העברית, ישנו גם החופש להמציא; לכתוב על מה-שלא-היה? על דמות שאינה אתה עצמך?

 

עמרי לבנת הוא משורר שהוציא בשנה האחרונה את ספרו הראשון, "מלאכי". הספר מכיל 50 שירים שבמרכזם דמות מיתית, מעין מלאך או אל-תינוק, המתארים את קורותיו ואת התבוננותו בעולם שהוא בורא ונברא בתוכו. "לא כל כך מעניין אותי לכתוב על עצמי, וגם לא תמיד מעניין אותי לקרוא על אחרים. בשנים האחרונות אני קורא בעיקר שירה עברית עתיקה, וזו שירה שבה העיסוק ב'אני' נראה לגמרי אחרת. לא תמיד יש 'אני', והוא גם לא תמיד כל כך חשוב. הוא בטח לא מרכזי כמו בשירה העברית החדשה, שבעיקרון עוסקת – בצורה רגישה, חכמה ומעניינת ככל שתהיה – בחוויות של הפרט. כשהשירה טובה, זה כמובן נפלא, אבל זה גם קצת השביע אותי. אני רוצה גם דברים אחרים. מה שמעניין אותי בקריאה ובכתיבה זה להיכנס לעולם אחר, שהוא לאו דווקא העולם של החוויות המיידיות שאנחנו חווים ביומיום", הוא מסביר. "אני מנסה להשתמש בספרות כאמצעי להרחיב את האני, לחרוג מהאני, לא רק לדבר על עצמי".

 

כשאני שואלת את לבנת אם זו בחירה - חופש שהוא לוקח לעצמו – לכתוב לא-על-עצמו, הוא מתלבט. "מובן שיש לי גם משפחה ובני זוג. למה אני לא כותב עליהם? אני לא יודע. האם אני מפחד לכתוב עליהם? כן, אני די מפחד לכתוב עליהם, אבל אני לא מרגיש שהכתיבה שלי נובעת מתוך בריחה או פחד", הוא אומר. "בסופו של דבר, אנשים כותבים דברים חושפניים או מרגשים כי הם רוצים משהו; אולי ליצור קשר. זה מובן לי מאוד; גם אני רוצה, אבל בתנאים שלי".

 

אבל גם אצל פרתום, שנושאת את דגל החירות בכתיבתה, החופש מוגבל. היא מסבירה שלמרות הרצון הגדול לדבר, יש דברים שגם היא לא תכתוב עליהם. "יש שירים שלא כתבתי, יש מקומות שאני לא הולכת אליהם כי הם עדינים ואישיים ושבירים מדי, ובעיקר, הם לא-לגמרי שלי. סבתא שלי היא סבתא שלי, והסיפור שלה הוא בדמי, והוא חשוב לי רגשית", היא אומרת, "אבל יש דברים שאני בוחרת לא לכתוב עליהם, כי אני מרגישה שזה לא מקומי".

 

כשהדס גלעד, משוררת וסופרת שהוציאה בשנה שעברה את הספר "ימי מעשה", שמכיל קטעי פרוזה קצרים על מסע ההיקשרות של אם לתינוקה, נשאלת אם הדוברת בספר זו היא עצמה, היא משיבה "כן" בלי לחשוב פעמיים. "התשובה היא פשוט כן. זה אפילו לא שאמרתי 'הנה, אני אכתוב ספר ויקרה בו כך וכך'. הדבר הזה נכתב לא בידיעה שיהיה מזה ספר; זה פשוט נכתב כמעט כמו יומן".

 

אז בעצם הוצאת לאור את היומן שלך?

 

"לא-לגמרי. אני לא 'מקיאה על הדף', כמאמר הביטוי הנפוץ. יש בחירה מודעת של מה לפרסם ומה לא, וגם מכיוון שזה אוטוביוגרפי לחלוטין והילד שלי ובן הזוג שלי מופיעים בשם שלהם, אז יש שאלות אתיות בנוגע למה לפרסם ומה לא. חלקים שנראו לי 'יומניים' מדי הוצאו החוצה. אני לא חושבת שזה אומר שלא כתבתי את האמת, אבל אם הייתי כותבת רק יומן על התקופה הזאת ומפרסמת אותו, זה היה מלוכלך ומבולגן יותר, כי זו תקופה באמת סוערת מאוד, והספר כן נותן את המגע עם הרגש, עם הקצוות של הרגש, אבל הוא לא יוצא משליטה; הוא נשאר עדין, מעודן". 

 

ימי מעשה
סיפור אהבה. כריכת הספר

 

 

קשר תובעני עם הקורא

 

פרתום לקחה את החירות לכתוב על הוריה ועל סבתה, אך האם מותר לכותבים לכתוב על ילדיהם כפי שמותר לכתוב על הוריהם, או שבין הורה לילד יש חוזה שונה? גלעד בחרה לכתוב באופן נרחב ומורכב על בנה, שרק עכשיו לומד לקרוא, ועל הקשר עימו. אותו היא כמובן לא יכלה לשאול לפני הפרסום האם הוא מוכן שהדברים יצאו לאור. "אני לא אתן לו לקרוא את זה כשהוא ילד, אבל אני חושבת שהוא יקרא את זה כשהוא יהיה בוגר", היא אומרת, "והאמת היא שאני חושבת שזאת תהיה מתנה ממש גדולה. אומנם מתואר בספר קושי, אבל בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. זאת הייתה מלכתחילה המוטיבציה שלי להפוך לאימא – ללמוד איך אני חווה עוד סוג של אהבה ששמעתי עליה הרבה כל כך".

 

ובכל זאת, הכתיבה והפרסום של טקסט חשוף כל כך לא הייתה פשוטה. "היה רגע כזה: הספר יצא וקיבלתי עותקים הביתה וישבתי וראיתי את הערמה הזאת, ופתאום נתקפתי בהלה ואמרתי: 'מי שתקרא את הספר הזה תדע מי אני, ואני לא אדע מי היא; זה לא פייר'. אבל את יודעת, הייתה גם תחושה שמי שהולך לקרוא את זה יכיר אותי באופן עמוק. אז היה רגע של אובדן פרטיות, אובדן אינטימיות, שנורא הבהיל אותי, אבל כשהספר הופץ והתחלתי לקבל מיילים שהביעו מגע משמעותי, ולא סתם 'אחלה, איזה יופי', אלא ממש חלקו חוויות קריאה, אז זה הצליח להשקיט את הגלים הסוערים שגעשו בי בגלל היותי חשופה כל כך".

 

גלעד מתארת מגע עמוק עם קוראים שנוצר בשל ההחלטה להיות חשופה ואמיתית. לבנת, לעומתה, מתאר חוויה משמעותית של קריאה שנוצרת דווקא בגלל הבחירה לכתוב שירים שקשה לפענח, שרחוקים מאוד מהיום-יום. "אני חושב שאיבדתי הרבה קוראים בגלל הבחירה הזאת, ואני חושב שיש הרבה אנשים שמפרגנים לי מטוב לב ובלי לקרוא", הוא אומר. "מנגד, אני יודע שיש לי קוראים, שאיתם אני מסתודד, שאנחנו משמעותיים זה לזה. מי שכן קורא, עושה איזה מאמץ, מתקרב ממש למה שאני עושה בלי לפחד מהשירים. לכן אני כותב מחזורים, ולא שירים בודדים. אני רוצה קשר תובעני יותר עם הקורא, גם אם זה אומר שיהיו לי קוראים בודדים".

 

פרתום מספרת שבפעם הכמעט-ראשונה שבה נתנה פומבי לשיריה, היא עמדה על במה קטנה והקריאה שיר חשוף על אבא שלה. "תהיתי אחר כך למה חשפתי אותו בפני הקהל הזה, בפני האנשים האלה, אבל היום אני מבינה שלא חשפתי את אבא שלי, כי האנשים האלה לא מכירים את אבא שלי", היא אומרת. "זה מה שאתה לומד ככל שאתה משתפשף בעולם הזה: אנשים לא רואים אותך; הם רואים את עצמם, וזה מהדהד להם את האובדנים שלהם ואת החוויות שלהם. בשיר 'לא בשקט', אף אחד לא חושב באמת על סבתא שלי; אנשים חושבים על סבתא שלהם".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus