תהל פרוש (צילום: אלון פורת)
חשבון, נפש: ריאיון עם תהל פרוש
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
6.6.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בסופו של דבר, החיים הם אבסורד ולכל קביעה יש סתירה. כמו שאומרת סימון וייל, שאני קוראת בשנה האחרונה, כולנו זקוקים לתחושת כוח וכולנו צריכים לשאת בסבל. הבעיה היא שיש מי שמדמיינים שהם מסוגלים להרחיק את עצמם מהסבל"
"הייתי רוצה לאפשר את ההכרה בזה שאנחנו נמצאים במצב שבו הכול יכול להשתנות כל רגע, שאין לנו שליטה על הנסיבות ואנחנו עלולים להפסיד הכול, כולל הדברים שנדמה לנו ששייכים לנו באינטימיות הכי גדולה"
תהל פרוש אינה מבינה מדוע אובדן ביטחון כלכלי אינו מתויג כטראומה. את היחסים המורכבים שהיא מנהלת עם הנושא אפשר למצוא גם על דפי "יחסי בעלות". "זה צורך בסיסי: משהו שאוכל לקרוא לו שלי", היא אומרת, ומסבירה למה היא רואה בכתיבה שלה מסע שליחות לחילוץ השפה

 

"הבעלות שלכם מצחיקה אותי

הו, כמה אני צוחקת

מהבעלות שלכם

כמה בעלות תאהבו?

כמה בעלות תרצו?

כמה בעלות

על הבתים על העבודות על התינוקות על האיברים הפנימיים על הרוח"

 

מתוך השיר "בעלות" ("יחסי בעלות", הוצאת אפיק, בעריכת ענת ויסמן)

 

המשוררת תהל פרוש אומרת שהבעלות שלכם מצחיקה אותה. שטרות החוב, נסח הטאבו, חשבון הבנק, צו הירושה, תיק ההשקעות – הכול מצחיק אותה. אבל הצחוק הזה, לאורך השיר, נהיה לנהמת כאב, לכעס, להשתאות מול כוחה של הבעלות. אולי כך צוחקת מי שגם התייחסה פעם אל יחסי הבעלות כאל דבר מובן מאליו. "גם אני הייתי פעם יורשת. גדלתי במשפחה אמידה, וההורים שלי הפסידו את רוב הכסף שלהם במשבר הכלכלי של שנת 2000. עד גיל 20 גדלתי במצב שבו כסף היה דבר כמעט שקוף, ואז התרחש שבר נורא מצד אחד, אבל כזה שגם לא הוגדר כשבר מצד שני", היא מספרת. "הנושא הכלכלי בכלל לא נמצא בתחום של הטראומות הנפשיות, וזה דבר שהדהים אותי כשנכנסתי ללימודי פסיכולוגיה. הטראומה הנפשית שנגרמת לאנשים שמאבדים את כספם, היחסים שלנו עם כסף – כל זה מחוק לגמרי מתחום חיי הנפש. לא ידעתי להגדיר את מה שקרה לי כטראומה או פורענות".

 

מלוא משמעותו של המצב הזה נחת על פרוש בשנים האחרונות. "קרו כמה דברים בו-זמנית: הבן שלי נולד, אבא שלי מת ונפרדתי מבן הזוג שלי, וכל אלו הצטרפו יחד להבנה מצמיתה שאני בעצם מסתובבת כבר יותר מעשור בעולם בחוסר ביטחון כלכלי", היא אומרת. "וזה לא שלא ידעתי על זה, אבל בתוך כאב המוות והלידה, זה פתאום נחת עליי בצורה חזקה מאוד".

 

להתחבר לגבר שבפנים

 

הספר הראשון של פרוש, "בצע", ביקש למוטט את הבנקים באמצעות שירה, ברוח המחאה החברתית של 2011. הוא יצא כשפרוש הייתה בחודש השישי להיריונה. אז היה ברור יותר שיש שני צדדים למתרס – הצד של בעלי ההון, והצד של אלה שחסרים אותו; בעלי הדירות מול שוכריהם שמחו ועברו לגור באוהלים. המשוררת מגלה שדווקא היה זה ההיריון שלימד אותה שהמציאות פחות חד-צדדית ממה שנדמה היה לה. " היריון הוא חריגה. אנחנו כולנו נמצאים כל הזמן בתוך שפה שדורשת מאיתנו לתפוס צד ולהיות ריאקטיביים, ופתאום בא ההיריון, שהוא לא מעשה התנגדות, אלא דבר שקורה מעצמו, והוא לא יכול להיות מנוסח במבנה של כוח. זה רגע אופטימי שגרם לי לחשוב מחדש על יצירה", היא מסבירה.

 

החוויה הזאת, של אדם אחר שגדל בה, לימדה אותה גם להסתכל אחרת על יחסי הכוח. "בסופו של דבר, החיים הם אבסורד, ולכל קביעה יש סתירה. כמו שאומרת סימון וייל, שאני קוראת בשנה האחרונה, כולנו זקוקים לתחושת כוח וכולנו צריכים לשאת בסבל. הבעיה היא שיש מי שמדמיינים שהם מסוגלים להרחיק את עצמם מהסבל, לדמיין שבאמצעות כסף או היצמדות לכוח יוכלו לא לסבול", היא מסבירה.

 

 

באופן מעניין, אף שאפשר לקרוא את השירים בספר כ"שירי מחאה", יש בהם תנועה אמפתית גם כלפי מי שאמורים להיות יריבים, או לכל הפחות אחרים. כך למשל, חלק מהשירים בספר כתובים בלשון זכר. בימים שבהם פוליטיקת הזהויות מושלת בכיפה, זה נשמע כמעט בלתי-אפשרי. האם אישה יכולה לכתוב מחוץ לגופה? האם אישה יכולה לכתוב על לידה מתוך נקודת מבט גברית? "היה לי מעניין מאוד לכתוב את השיר 'לידה' בלשון זכר ולראות איזה חופש זה נותן לי. ניסיתי פתאום לראות מה קורה כשאני אבא ולא אימא", היא מספרת. "אני חושבת שאצלי זה ייצר חמלה, חיבר אותי עם הגבר שקיים בי. נתן לי את האפשרות לחיות לרגע בתור הגבר הזה".

 

ואולי זה הדבר הכי מעניין שקורה בספר הזה: פרוש לא צריכה להפוך מאישה לגבר כדי לכתוב בלשון זכר, כמו שהיא לא צריכה לשרוף את הבנקים כדי לערער על יחסי הבעלות. ההרגשה בקריאה בספרה השני של פרוש היא שהיא כבר אינה מהפכנית; היא אינה מבקשת לשנות את העולם, כמו שהיא מבקשת לשנות את האופן שבו הקוראים שלה יסתכלו על העולם הזה, ולו לרגע אחד. ואז, אולי, גם העולם ישתנה. "הייתי רוצה לאפשר את ההכרה בזה שאנחנו נמצאים במצב שבו הכול יכול להשתנות כל רגע, שאין לנו שליטה על הנסיבות ואנחנו עלולים להפסיד הכול, כולל הדברים שנדמה לנו ששייכים לנו באינטימיות הכי גדולה", היא אומרת. "אם אנחנו מבינים שכולנו נאחזים באותו מבנה שגוי של כוח ושל שפה, גם מי שיש לו מיליארדי דולרים וגם מי שיש לו חובות בבנק, אז יש גם אפשרות לתקן".

 

בשיר "בעלות", פרוש מסבירה, היא פונה אל הנמענים בגוף שני, אבל היא יודעת שגם היא כלולה בהם, וכשהיא צוחקת על ההשתוקקות שלהם לבעלות, היא יודעת שזו גם ההשתוקקות שלה. "בעלות היא צורך שמשהו יהיה שייך לי ושאני אהיה שייכת למשהו", היא אומרת. "זה צורך בסיסי: שיהיה מקום, שיהיה משהו שאני אוכל לקרוא לו שלי".

 

טרנספר כלכלי

 

בשיר הפותח את הספר, "נמצאהו הילד", פרוש מציבה את הנמענת שלה לשירים: זו ש"עזבתו", ששואלת מהו בית. "נמצאהו הילד הקטן ושואל בבית אלא/ שאיני יודעת לענות. ערש עיניים לופתות/ הבית בהלסינקי היה הראשון ולמה עזב/ הבית בעמנואל הרומי היה ולמה עזב/ הבית בעיר שניה/ עכשיו בטיבר./ / כל מי שעזבתו ושואלת מהו בית/ לך אני כותבת".

 

אפשר להרגיש את עיני הילד השואלות מדוע עזב את ביתו, ואת אמו שאינה יודעת מה לענות לו. אפשר לראות בשיר הזה גם את היעדר הבעלות על הבית, את ההתגלגלות בין דירה שכורה לאחרת, בין עיר אחת לפרבריה, אבל גם את הבעלות של פרוש על השפה עצמה.

 

"אני תל אביבית שגרה בגבעתיים, כי אין לי כסף לגור בעיר שלי", אומרת פרוש, "עברתי טרנספר כלכלי, וזו הייתה עקירה לכל דבר ועניין מבחינתי. זה הבית שלי, המקום שלי. אבל האבסורד הוא שאין לי בעלות או תביעה לבעלות, כי בעלות חייבת להיות מעוגנת משפטית בנדל"ן. לא מכירים בזכות קניין על בסיס תחושת שייכות לעיר. זה יצר מצב שבו אין שפה לכעס שלי. אף אחד לא יכול לפתח זעם על משהו שמעולם לא היה שלו בשפה. אנשים מפתחים זעם רק על מה שהם מדמיינים שהיה שלהם ואבד.  

 

"אני מתייחסת לכתיבה שלי כמו אל מסע שליחות לחילוץ השפה, כי תרבותית, מצב חסר בעלות הוא מצב חסר דמיון. במובן זה, המציאות היא תמיד מאבק לדמיין, כי אם אנחנו לא נדמיין אותה בעצמנו, אחרים יעשו את זה במקומנו. וזה חלק מהמהלך בספר: לייצר שפה חדשה להתנסות שהשפה השגורה מכבה ולשמור את האפשרות לדמיין את הדבר הזה אחרת".

 

פרוש אכן מייצרת שפה אחרת בספר הזה: השירים בספר "יחסי בעלות" אינם נקראים בקלות. אין אלה שירים שמחליקים בגרון, אין אלה שירים שקל להבין בקריאה ראשונה או ברפרוף. הם תובעניים, נעים בין שפת יום יום מבהילה לשפת חלום מפתה, מקרבים ומרחיקים בו-זמנית. כשקוראים את הספר, מרגישים שפרוש אינה מוחה רק נגד המציאות ויחסי הכוח שאנחנו מקבלים כטבעיים, אלא גם נגד השירה עצמה, נגד השפה. "גם 'בצע' וגם ספרים נוספים שיצאו בעקבות המחאה החברתית השתמשו בשפה נגישה מאוד", היא אומרת. "כבר באותו הזמן הרגשתי שאי-אפשר להשתמש יותר בשפה הזאת בכתיבה, כי היא נהפכה לקלישאה, היא נהפכה לבנאלית, למשהו שגרם לי להרגיש שאני בוגדת בשליחות שלי. הרגשתי שאני צריכה באמת להיכנס לתוך השפה ולהרחיב אותה. אני לא רוצה שהשירה שלי תתיישב בנוחות בנפשו של אף אחד".

 

ואולי, בסופו של דבר, אלה יחסי הבעלות האמיתיים בספר: יחסיה של פרוש עם הכתיבה שלה. בסוף הריאיון היא עוצרת רגע ואז מוסיפה: "זה כנראה הדבר הכי חשוב: לא מי יזכה באיזו דירה, אלא מי יזכה, בסופו של דבר, במאבק על הדמיון".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus