מוסף ספרים
ביקורת, גבולות: מדוע הרפובליקה הספרותית גועשת סביב מוסד הביקורת?
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
25.3.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שרון אס: ב'ניו יורקר' או ב'ניו יורק טיימס' מתפרסמים לא פעם טקסטים של כותב שממש לא מחבב את היצירה. אבל אין לעג, אין אלימות, לא כמו בצמתים המקומיים"
"מאיה בקר: תמיד היו ביקורות ארסיות יותר או פחות. ההבדל המרכזי הוא שעכשיו יש רשתות חברתיות, אז כל סופר ומשורר וכל חבר של סופר ומשורר יכולים לבכות בצוותא או להחטיף בצוותא"
"תמר מרין: הרבה מבעיות האתיקה ייפתרו ברגע שמבקרי הספרות יפנימו שתפקידם הוא לא לחלק ציונים, אלא לומר משהו בעל משמעות על הספר"
מתיחת הפנים שעבר לפני שנתיים מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" עוררה, וממשיכה לעורר, מהומות רבות במילייה הספרותי. האם יש מקום לביקורות אגרסיביות? ואילו עקרונות חשוב שבכל זאת יישמרו? רב-שיח ביקורתי

לפני כמה חודשים פרסמה שרון אס ספר חדש, שישי במספר. "כשחשבנו לאן אפשר לשלוח אותו, קיבלתי כל מיני תשובות: 'המבקר הזה כבר לא כותב', 'המדור ההוא התכווץ', 'שלוש תוכניות הרדיו האלה ירדו'. בכמה שנים שעברו מאז הספר הקודם שלי ועד הספר האחרון, 'היום שאחרי', המקומות שבהם אנשים מגיבים על ספרים הצטמצמו פלאים".

 

אס מכירה גם חברים נוספים לצרה. "לא מזמן ראה אור ספר כינוס מסות ורשימות של אמיר אור, אסופה של 30 שנה. בערב שהתקיים לכבוד הספר היה מי שאמר שאילו זה היה היום, לא הייתה אפשרות להוציא ספר כזה כי כמעט כל הבמות שבהן הרשימות האלה התפרסמו אינן קיימות עוד. אין היכן להניח. פה ושם נפתחו במות מקוונות, אבל מרחבי השיחה שלי ושל אנשים כמוני - אנשים של נייר ושל רדיו - נכחדים".

 

אס מתארת היבט מקורי יחסית בדיון הער והטעון שרוחש בזירה הספרותית המקומית. זה שנתיים שהשיח על מוסד הביקורת הספרותי מתנהל באינטנסיביות. על פי רוב, השאלה שעל סדר היום היא אם הייתה או לא הייתה התלהמות בלתי-עניינית ברשימת ביקורת זו או אחרת.

 

"קם פה 'דור לייקים', אבל זה לא אומר שכולם צריכים לאהוב את כולם", מסבירה אס את עמדתה, "ב'ניו יורקר' או ב'ניו יורק טיימס' מתפרסמים לא פעם טקסטים של כותב שממש לא מחבב את היצירה. אבל אין לעג, אין אלימות - לא כמו בצמתים המקומיים. אף אחד לא צריך לאהוב שום דבר; אבל כן הייתי שמחה שכשאנשים כותבים על ספרים, שיהיה להם כבוד לעמל הכפיים; שזה ייעשה בכבוד לעבודתם של הכותבים. מבקר כשמו כן הוא – הוא בביקור. הוא שם כדי להסתכל על סביבותיו".

 

אפשר גם לשאול למה צריך את זה? האם זה חשוב באמת לכתוב עוד על מה שכבר נכתב?

"אי-אפשר לכתוב בלי ביקורת. הספרות חייבת ביקורת לחיים שלה. היא חייבת קריאה, חייבת שיחה, חייבת סקרנות, מורי דרך ומראי מקום. יש ערך גדול למה שהמבקר עושה, אבל זה לא אומר שהוא צריך להנחות את הסופר או את המשורר ולומר לו מה הוא היה אמור לעשות. אז שוב, הוא לא מוכרח לאהוב אותך, אבל כן להתמסר".

 

"נגיש? הקוראים הם לא נכים"

 

שינוי מעמדה התרבותי של הספרות, בד בבד עם גוויעת העיתונות המודפסת, הוביל בשנים האחרונות להתכווצות ניכרת של מדורי הספרות. ולא רק בישראל. מתוקף הנסיבות, העיניים נשואות היום, בעיקר, לשתי במות מרכזיות – מדור הספרות של "שבעה לילות" מבית "ידיעות אחרונות" ומוסף "ספרים" של "הארץ". בתוך כך נרשמה התעוררות מיוחדת בשיחה הנסבה על מוסד הביקורת הספרותית לפני קצת יותר משנתיים, כשעורכת "גלריה", ליסה פרץ, קיבלה לידיה גם את המוסף הספרותי של עיתון הארץ. 

 

מנגד, מאיה בקר היא הקולגה מ"ידיעות" שלפני ("כמעט") 12 שנה קיבלה על עצמה את המשימה לפרמט ולערוך את מה שאז היה המדור הספרותי המחודש של העיתון. קודם לכן היא הייתה עורכת ומבקרת תרבות. "הייתה לי קבלת פנים לא-משהו. כשהודיעו על המינוי שלי, עוד לפני שנכנסתי לתפקיד, התארגנה מייד עצומת סופרים נגד חילול קודש הקודשים. זה נרגע די מהר. אני חושבת שגם בכירי המצקצקים הבינו שהעובדות שיש בו תמונות יפות יותר וצבעוניות יותר ושהוא לא מוחבא בסוף המוסף הפוליטי לא גורעות מהאיכות שלו".

 

בקר אינה מגבילה את עצמה לקטגוריות כלליות כמו "העיתון של המדינה". "המטרה היא שהמדור יהיה אינטליגנטי ובמקביל גם ידידותי. כלומר, מדור לאנשים שאוהבים ספרים, אבל לא משהו שמיועד רק למיטיבי לכת מבחינת ז'רגון או תחומי עיסוק. וזה לא קשור לעובדה שאני עורכת מדור ספרות של עיתון פופולרי ולא של כתב עת אליטיסטי. זאת התפיסה שלי של תרבות באופן כללי. אני שונאת את המילה הזאת, 'נגיש'; הקוראים הם לא נכים, ואני לא צריכה 'להנגיש' להם שום דבר".

 

מה כן מכריע והופך את המדור למה שהוא?

"מבחינת בחירת הנושאים, יש לא מעט משקל לטעם אישי – שלי ושל הכותבים. ויש תנאים אובייקטיביים. אם הייתי עורכת מדור של 15 עמודים, היו גם טור ספרי ילדים קבוע וטור שירה קבוע וטור קומיקס. אבל כשהסד הוא ארבעה או חמישה עמודים, חייבים להיות חסכוניים מאוד, מה שאומר להתבאס בכל שבוע מחדש מהוויתורים, ממה שנשאר בחוץ, וגם לעשות עוול להרבה מאוד סופרים וספרים שנדחקים החוצה שלא באשמתם.

 

"אני לא בטוחה, עם זאת, שאם היה לי מקום בלתי-מוגבל, הביקורות היו נהפכות למסות של 2,000 מילה. חוץ מאשר במקרים מיוחדים, יש בפורמט המהודק הזה, של 600-700 מילה, משהו שהרבה פעמים מדויק מאוד. מה שכן, כשיוצא ספר שהוא מה שנקרא 'אירוע', או כזה שבאופן אישי חשוב לי להפנות אליו זרקור, אני אמצא את הדרך להקצות לו קצת יותר מקום, על חשבון דברים אחרים".

 

בקר אינה מתעלפת מהטרוניות שנשמעות, יש לומר, בעיקר על המתחרים. "תמיד היו ביקורות ארסיות יותר או פחות; סופרים תמיד נעלבו מביקורות. ההבדל המרכזי הוא שעכשיו יש רשתות חברתיות, אז כל סופר ומשורר וכל חבר של סופר ומשורר וכל צ'ילבה של סופר או משורר יכולים לבכות בצוותא או להחטיף בצוותא. אני לא בטוחה שכל קבוצות התמיכה האלה באמת מוסיפות המון לדיון הספרותי. הן כן מוסיפות קצת אקשן, שזה אולי משהו שאין להקל בו ראש, בהיעדר בתי קפה ספרותיים".

 

איפה עובר הקו?

"ביקורת היא לגיטימית כל עוד היא עניינית, כל עוד היא מנומקת עד הסוף, כל עוד היא מדברת לגופו של ספר, ולא לגופו של סופר, כל עוד היא לא מתענגת על הדם. אבל אלו אינם מדדים אובייקטיביים. בסופו של דבר, גם זה עניין של טעם. זאת אחת הסיבות שלי אישית חשוב לעבוד עם מבקרים פחות או יותר קבועים, ולא עם שכירי חרב מזדמנים. כלומר, כאלה שכותבים למדור כל שבוע, או מקסימום פעם בשבועיים-שלושה. כקורא, זה משהו שבונה לך יחסי אמון עם מבקר. בין שאתה מת עליו ובין שאתה לא סובל אותו - אתה מכיר אותו, אתה יודע איך לקרוא אותו.

 

"אני מאמינה שלמבקר כזה יש יותר תוקף. יש פחות מקום לגחמות. אני יכולה להגיד שיצא לי להחזיר טקסט למבקר, לא כי הוא היה אכזרי מדי, אלא כי האכזריות נראתה לי לא מבוססת במידה מספקת. החזרתי את הטקסט לכותב כדי שישכנע אותי יותר בדברים שהוא כותב".

 

ומה הקריטריונים לביקורת מעולה?

"ביקורת צריכה להיות מעניינת. לעניין אותי. היא צריכה לעמוד בפני עצמה כטקסט חכם או מצחיק או מלמד או מפתיע – גם אם לא קראת את הספר. אני מחזירה לא מעט טקסטים לכותבים פשוט כי הם משעממים או כתובים לא מספיק טוב או שאינם מבוססי ידע. נדמה לי שאני נחשבת לעורכת די נודניקית".

 

מה הסופרים שוכחים על המבקרים

 

מי שמכירה את המערכת מבפנים היא צליל אברהם, עיתונאית ב"כאן", מגישת הפודקאסט הכלכלי "חיות כיס", מבקרת ספרות ב"ספרים" ובעבר עורכת המשנה במדור הספרות של "שבעה לילות". "לביקורת ספרות יש שני ממדים. ביקורת ספרות כביקורת צרכנות – מישהו שיצביע על עבודת הסופר - אבל לא פחות חשוב, המעקב אחר עבודתן של הוצאות הספרים, שהן מוסדות חברתיים ויש לנו מהן ציפיות ואנחנו רואים אותן כשומרות סף, כך שיש מקום לומר להם מה דעת הציבור על עבודתם. והמקום הזה הוא הביקורות הספרותיות.

 

צליל אברהם צילום ליאור פז
צליל אברהם. אל תשכחו שנשמח לקרוא ספרים טובים (צילום: ליאור פז)

 

"הממד הנוסף, והגדול יותר, הוא שספרות היא חלק משיחה ציבורית וספרות היא דרך לדבר על החברה שלנו. ספרות טובה, בעיניי, אינה עוסקת רק בסיפור או בדמויות, אלא ממקמת את הספר בדיון חברתי ומתוך הקשר חברתי".

 

הביקורת תורמת לספר?

"ספר, סופר וספרות מרוויחים מזה שהם מעוררים דיון. ואולי ספרות מסחרית, שמוכרת את עצמה דרך כריכות ודרך פרסומות ברדיו, פחות צריכה את הביקורות והביקורות לא תורמות לה. אבל מה שחשוב במערכת היחסים של המבקר הוא לא מערכת היחסים שלו עם הסופר, אלא עם הקורא של הביקורת. זה לא שאין זיקה, אבל אני תופסת את מבקר הספרות כעיתונאי, וכמו כל עיתונאי, הוא לא כותב בשביל מושא הסיקור. השאלה המרכזית היא אם הוא דיווח בצורה הכי כנה ומדויקת על הספר לקוראים.

 

"אני יכולה להתחבר לצער על היעדרם של כתבי עת ספרותיים, אבל גם אם יש מחסור, זה לא התפקיד של העיתונות לחפות עליו. עיתונות לא יכולה להיות ליודעי ח"ן, בדיוק כמו שמוספי הכלכלה צריכים להיות קריאים ויש להם אחריות לציבור, ולא רק לכלכלנים, כך גם מדורי הספרות".

 

מה האתגר בכתיבת ביקורת?

"לדייק. לקחת את התחושה של סוף ספר, תחושה שכולנו מכירים, של אהבתי/לא אהבתי ולמתוח אותה מעבר לכך. להושיב את החוויה הזאת מילה אחרי מילה כטקסט, לנסח מה לא עבד ואיפה זה הולך לאיבוד. זה אתגר לנסח את זה, אבל כשזה מצליח, זה כיף".

 

מה הסופר שוכח על המבקר?

"שכשאנחנו פותחים ספר, אנחנו רוצים לאהוב אותו. כיף יותר להעביר שבוע עם ספר טוב מאשר להעביר שבוע עם ספר לא-טוב".

 

הרגע לגייס הגינות בסיסית

 

אולי יעניין אותך גם על הסכין האירוע התקיים ביום שני,
19:00 / 1.4.19
מיוחד לפסטיבל

בשנת 2015 הכוכבים הסתדרו בשורה. תמר מרין קיבלה בסמיכות מרעישה גם את פרס ברנשטיין לביקורת ספרות וגם את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. "אני חושבת שזה לא מקרי שנהייתי סופרת בעצמי. בעיניי, תפקידו של הסופר דומה מאוד לתפקידו של המבקר – לא רק לבטא את נפשך המסוכסכת, אלא גם לומר משהו על ספרות ועל תפקידה בעולם, לתווך את הספרות, ולא רק את הספרות שאת כותבת בעצמך, אלא גם את זו שנכתבה בידי אחרים".

 

אבל כשהסופרים והמבקרים שלנו הם אותם האנשים, כשהשדה מצומצם והאווירה הכללית היא של "כולם מכירים את כולם", אפשר בכלל לדבר על ביקורת בלתי-תלויה?

"הרבה מבעיות האתיקה ייפתרו ברגע שמבקרי הספרות יפנימו שתפקידם הוא לא לחלק ציונים, אלא לומר משהו בעל משמעות על הספר. כשיש הטיה מוקדמת נגד סופר, ומבקרים תמיד יודעים כשזו ישנה, בשל היכרות מוקדמת או בשל כל סיבה אחרת - התכבדו אדוני המבקר וגברתי המבקרת ונצרו את עטיכם. זה הרגע לגייס הגינות בסיסית ולהגיד עדיף שלא אני אכתוב".

 

ודין מדור הספרות של העיתון כדין כתב העת הספרותי?

"בעיניי אין דבר כזה 'במות ספרותיות'; בכל במה אפשר לכתוב פרובוקציות זולות או לחלופין לדון בספרות באופן מעניין שהוא שווה לכל נפש. בשנים האחרונות נהיה דיבור על 'טרפיק' ומיני תופעות לא-ספרותיות – פרובוקציות, השמצות ועוד – שעשויות למשוך קוראים לביקורות בעיתונים. ההתרשמות שלי כסופרת היא שביקורות מהסוג הזה יכולות אולי לעורר סערה זוטא בביצה הספרותית, אבל הן לא מושכות באמת קוראים לחנויות הספרים. בהרבה מובנים התוצאה היא הפוכה: הן רק מעמיקות את הניכור שבין הקוראים לעולם הספרות, שגם ככה נתפס כמנותק ושקוע בתוך המלחמות הפנימיות שלו עצמו".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus