בין שירה לתורה
בין שירה לתורה
social
facebook whatsup email tweeter
29.11.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"תהליכי העומק שעוברים על החברה הדתית מובילים למימוש תורת הרב קוק, שקרא לעיסוק באמנות. תהליכי העומק הללו מובילים גם לחדרים חדשים בתוך התורה". שיחה עם המשורר אלחנן ניר

אתה מביא ילד

 אתה מביא

ילד אל הקר

אל הרוח המעיפה שלטים בדרך

אל עצמה

אתה מל אותו כמתחייב

פורע את תקוות כל הדורות

בפתח, מהיום ידע בדיוק מאין בא

ולאן יברח

הוא ילמד לדבר

אחר כך לשאול וליפול אולי גם לשמח

ואתה תצטרך להסביר ולקחת אותו יד ביד

ולהראות לו את כל

שהצדיק את הקר והרוח והפרוזדור הארוך והצר

ולא תוכל לענות לו, "ילד, אתה כבר גדול"

ולא תוכל לענות לו, "חכה, עוד מעט תגיע לסלון

עם שתייה חמה וספות גדולות מעור"

אם אתה עצמך מעולם לא הצלחת

להתיישב

ולשקוע בהן כמו בפוף, כמו בדשא עזוב

ולשכוח

ולזכור

שהוא עוד יאחז בנשק חם

וינסה להוציא אחרים מהקר הזה

והם ינסו בחזרה

אתה יודע, חבל להתכחש,

והוא עדיין לא יבין למה

רציםועובדיםוקוניםואוכליםורצים

ואתה תגיד לו: תרכוש מקצוע

תקנה תואר ודעת,

סע כבר, סע, והוא בשלו

ואתה שואל

ואולי, ואתה לא חושב שאתה

חושב על זה, אבל

אולי

ואתה

יודע

שילד

 המשורר אלחנן ניר (1980) החל לכתוב שירים בעת שלמד בישיבת ירושלים לצעירים. הוא פרסם שירים רבים בכתבי עת שונים, ביניהם "משיב הרוח", "שבו" ו"הליקון", ובחמש השנים האחרונות הוא עורך הספרות במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון", שם הוא גם מפרסם מסות וביקורות. ניר הוא רב בישיבת שיח יצחק בגוש עציון, והנחה במשך כמה שנים סדנאות לכתיבה יוצרת. ספר שיריו "תחינה על האינטימיות" יצא בינואר 2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס ורטהיים לשנת 2008 מטעם אוניברסיטת בר אילן.

 lkhnn
"אני נותן לדברים להשתהות". אלחנן ניר (צילום: מוטי קיקיון)



 אין ניחומים
את השיר "אתה מביא ילד", המופיע בספר השירים "תחינה על האינטימיות", כתב ניר שנים לפני הולדת בכורו.

האם "להביא ילד לעולם" זו שאלה שנשאלה? האם זו שאלה מקובלת במקום שממנו אתה בא?
הבחירה בהבאת ילד היא הבחירה בתמימות. אחרי כל הפירוק הפוסטמודרני הגדול שעובר על העולם בעשורים האחרונים, הבאת ילד והקמת משפחה הן אי במערבולת. זאת היכולת לומר כן לעולם. למרות הכל, כן. למרות הכל, יש תמימות והעולם נע אחרי כל הציניות והזרות בתוך צינורות בלתי נראים ודקים מאוד של תמימות, שבה דור מביא דור. האמונה היהודית שלי היא אמונה שהעולם הזה, על כל מעקשיו וקשייו, הוא ביסודו טוב, ובו - ודווקא בו, ולא במרחבים האציליים שמעליו - יכול להיווצר המפגש המשמעותי ביותר בין האדם לאלוהים, שזהו בסופו של דבר המפגש הסוער ביותר שניתן להעלות על הדעת.

במבט מהצד, נדמה שההתייחסות אל האלוהים בחברה שאליה אתה שייך היא לא פעם התייחסות כאל אבא מנחם, מקבל ומעניש, שעושה סדר בעולם בחיים. אולי ההתקרבות אל הדת של אנשים אחרי מות ההורים קשורה בזה?
אלוהים הוא אבא, וכפי שבכל יחסים בוגרים עם הורה יש גם שלבים של היפוך ביחסים וההורה יכול לאפשר לעצמו להתיילד מול הילד, והילד מתבגר אל מול ההורה שהפך לילד, כך גם ביחס לאבא הגדול. היחסים עם אלוהים הם יחסים עם הדבר הרחוק והקרוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, וזו ההגדרה בעיני ליחסים עם הורה - יחסי המרחק והקרבה הטוטליים ביותר, שאין להיחלץ מהם.

והיתמות? היתמות קשה מכל. אין ניחומים. היא גם יוצרת קרע קשה עם אלוהים, כי לא פעם, בניגוד כואב לדברי דוד המלך בתהלים, אבי ואמי עזבוני וה' לא אספני. ואז מה? אז צריך לדבר ולבקש ממנו שינחם ויאסוף את השברים. הבקשה הזו מלווה בהרבה כעס וטענות צודקות ומרירות על היתמות ועל הלקיחה של הקרוב ביותר, ועל אמונה שלא תמיד יכולה לשלוח שורשים למציאות הקשה של החיסרון, החורך ואינו חדל.

אם זוכים לאהבה אנושית ממשית, זוכים גם למעט נחמה, במובן זה, המתנה הגדולה של אלוהים היא הזיכיון לאהבה והיכולת להצמיח מתוך הגזע הכרות משהו חדש, מלא היסוס ובקשה. 

תהליכי עומק

מה מביא אותך לכתוב?
המפגש עם עצמי, עם החיים ועם אלוהים מביא אותי לכתוב בכל מקום שמשהו סוער עלי. אני נותן לדברים להצטנן, להשתהות, והם, במחתרת השיר שלהם, יודעים לבוא בכל עת ובכל שעה, ותמיד בלי ההזמנה. בתחילה, החברה שבה גדלתי, שהיא חברה מאוד רבנית, לא ידעה איך לעכל את התופעה הזו, שהחלה אצלי בגיל 15, אבל אט-אט התרגלו ואני למדתי שהכתיבה היא החיים שלי וההכרה בי היא ההכרה בה, ולהפך, כך שגם אם עדיין אין הבנה עם הכתיבה שלי, יש ידיעה שזה אני, וזה לא מעט.

לחברה הרבנית שבה גדלת היה קושי לקבל את הכתיבה שלך?
הייתה סוג של הסתכלות כמו על דבר זר. התפלאות. זה מאוד מזכיר את מה שבני ישראל אומרים אחד לשני ביחס למן היורד מן השמים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא". החסידים אמרו ש"מן הוא" זה אותיות "אמונה", כלומר היכולת להפוך את ההשתאות הקשה שסביבך לנקודה שמטעינה בכוח. ההורים, גם הם לא ידעו בהתחלה איך להגיב. הייתי כותב ושולח לעיתונים, והחברים לא ידעו מזה. לא רציתי שאף אחד ידע. סוג של חשש. רק ראש הישיבה שבה למדתי לאחר התיכון היה רואה ואומר לי בליל שבת: "ראיתי". בסופו של דבר, בתקופה ההיא - וזה לא לפני הרבה שנים - זה היה זר לחלוטין בחברה התורנית שבה גדלתי.

יש משהו בחברה התורנית שמאפשר זאת היום יותר מפעם?
ודאי שהיום השתנו דברים. זה נכנס הרבה יותר. זה מדהים, כשחושבים על זה. זה קרה הן בזכות הסדנאות והן בזכות תהליכי עומק שעוברים על החברה הזאת ומכריחים אותה לפרוע בפריעה ממשית ואקטיבית את תורת הרב קוק, שקרא לעיסוק באמנות ובתהליכי פנים. תהליכי העומק הללו מובילים גם לחדרים חדשים בתוך התורה עצמה, חדרים שלא נודעו קודם בציבור שממנו באתי, כמו החסידות ופנימיות התורה, ומובילים למקום של קיומיות חדשה ביחס לתורה - לא רק מה הדברים אומרים, אלא גם מה הם אומרים לי.

אספר סיפור שיבהיר את ההתקדמות הזאת. כשלמדתי בתיכון, בישיבה לצעירים, ביקשתי מראש הישיבה שנביא לישיבה מנחה לכתיבה יוצרת שיעביר לנו סדנאות. ראש הישיבה היה מאוד בעד, אלא שאף תלמיד לא נרשם. כעבור חמש שנים התקשרו אלי מהישיבה וביקשו שאעביר סדנאות לכתיבה ושיש לכך דרישה. הייתי שם כמה וכמה שנים, ובכל שנה היתה קבוצה מכובדת מאוד של חבר'ה שהיו בסדנה. זו כל תורת השינוי על רגל אחת, אני חושב. 

עבודת בירורים
האם העובדה שאנשים סביבך יפגשו את השירים שלך נלקחת בחשבון כשאתה כותב?
ראשית, לא הרבה סביבי, במובן של החברה שבה גדלתי, קוראים את שירי. שנית, אני כותב כל מה שעולה בי. הפרסום זה כבר עניין אחר. כאן אכן אני צריך להיות רגיש, ואני משתדל להיות כזה ולא לפגוע בצורה ישירה באף אחד.  

השפעת העולם היהודי בשיריך ברורה. האם קיימת השפעה של שירה אחרת?חילונית?
אני קורא בלי סוף שירה עברית - זלדה, גלבוע, משפחת חלפי, פגיס, אצ"ג, הורביץ, שדה, וולך, רביקוביץ', אבידן, לסקלי - אלה מבין אלו שהיו כאן, ומבין אלו החיים אני קורא רבים-רבים, שלא אזכירם כאן מטעמים ברורים. אני קורא שירה פולנית - מילוש, הרברט ושימבורסקה, ושירה לטינית - פיסרניק, ואייחו, פאס, נרודה - וגם וולט ויטמן וברכט, משוררים סופים כרומי, שירת הייקו ומשוררים הודים. בקיצור, כשיש זמן, אני קורא קצת.

האם שירה חילונית מעוררת אצלך קושי? כעס?
אני לא כועס. אני עושה עבודת בירורים, מה נכון לי ומה לא, מה מגיע אלי ומה לא. לפעמים דברים נכתבו להכעיס והם מתוקים, ולפעמים להפך, והשאלה היא שאלת הזמן והמקום של הקורא יותר משל הכותב.

כתב: איתן פרייר-דרור 
לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus