"גיבור-על של אמנות": מחווה לעמוס קינן
"גיבור-על של אמנות": מחווה לעמוס קינן
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
4.8.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אורין מוריס: היה בו כוח טבע לא-ממושטר וחוסר יכולת לקבל את עולה של צורה, כמו חוסר היכולת להתמסד כצייר או כפסל או כמחזאי או כסופר, וזה מה שאִפשר את המעבר הזה בין מדיום למדיום."
"עמיחי חסון: דווקא עמוס קינן, שהוא לא החשוד המיידי, והוא אפילו האדם הכי מבהיל מנקודת המבט של החינוך הדתי, לימד אותי איך אפשר לחוות את הארץ, את הפיזיות שלה, וגם את הרוח שלה בצורה שמאפשרת לי לשתף איתה פעולה"
"רונה קינן: אלונה קמחי אמרה שזה קצת סגור לכתוב רק על הזקנה, רק על המוות. למה שלא תלכי אחורה ותשאלי את עצמך איזה ילד הוא היה, איזה נער הוא היה, היא אמרה לי. ולפעמים מספיק משפט אחד כדי להצית ולהניע איזה תהליך שהוא משמעותי מאוד לך"
סופר, מחזאי, סאטיריקן או פסל? רונה קינן, עמיחי חסון ואורין מוריס מנסים לפצח את המפעל ששמו עמוס קינן: "אפשר לנסח את עמוס קינן כאמן רק כשסוכמים את כלל העבודות שלו. זה אמן גדול, אבל צריך את הכול ביחד"

אין צורך להציג את עמוס קינן, נכון? סופר, עיתונאי, סאטיריקן, משורר, פזמונאי, פסל, צייר, מחזאי, מתרגם; אגדה עוד בחייו. ובכל זאת, נדמה שבדמות המיתולוגית הזאת יש ממד חמקמק כלשהו. כולנו יודעים שמדובר בתופעה תרבותית ופוליטית יוצאת דופן, ובכל זאת קשה לתפוס אותה, להבין את קווי המתאר שלה, לחוש את הדופק שלה. לרגל עשור למותו, יתקיים בבית אבי חי הערב "אולי רעידת אדמה" – מחווה תרבותית-ספרותית-מוזיקלית לפועלו של עמוס קינן, ובה אמנים ואנשי רוח יגיבו לתמורות שהוא חולל בהם.

 

"היצירה הרב-תחומית של קינן מהותית בתוך הניסיון להבין אותו", אומר מבקר הספרות אורין מוריס. "יש אצלו איזו הכרה שזה לא משנה באיזה מדיום הוא יפעל – אם זה כתיבה או ציור או פיסול או אפילו מוזיקה -  הקו שלו יעבור. ההכרה הזאת שכתיבה מתרחשת בכמה ממדים, ההבנה של אסתטיקה מסוימת, של מרקמים, של קיצור, של חסכנות, של מודרניזם. קינן היה גיבור-על של אמנות – זרוק לו משהו, והוא כבר יהפוך את זה לגמל כנעני. זו הכרה פנימית שמגיעה לפני ההתמקצעות. זה הקו שלך - קודם כול צריך להבין ולדעת מי אתה, ורק אחר כך זה יעבור בתוך החומר - זה הקו של ההשראה". 

 

מהי נקודת החיבור שלך עם היצירה שלו?

"בנעוריי קראתי ואהבתי את הכתיבה הסאטירית שלו. הרגשתי שיש שם משהו מעבר לסאטירה המצויה - יכולת כלשהי, מוח שמסוגל לייצר הנפשה ואנימציה והפעלה של הלשון. אבל המפגש המשמעותי היה בשנות ה-20 שלי, כשלא הייתי קורא ספרות עברית כמעט בכלל והייתה לי דעה קדומה שלילית עליה. הייתה לי התחושה כאילו אי-אפשר לכתוב בקוּליות בעברית, שלא יכול לקום קוונטין טרנטינו של הלשון העברית, שזה תמיד יהיה מאולץ, תמיד גבוה מדי, מליצי, חנוט בחליפה, אחרת זה לא מוגדר כספרות עברית יפה. עד שיום אחד קראתי את 'את והב בסופה' וחשבתי שזו הוכחה שאני יכול ככותב, כמי ששואף לכתוב, למצוא נוסח עברי קוּלי, למצוא עברית קשוחה שהיא גם תקנית, ובעיקר, שהיא כמו ההגדרה הגיאומטרית לקו הישר הקצר ביותר שמחבר בין שתי נקודות. עברית ישרה. זה היה גילוי מסעיר, של גרוּב שחשבתי שהוא לא בר-השגה".

 

איך זה שקינן בעצם לא נהיה לאחד הסופרים הישראלים הגדולים? למה הוא לא כתב את הרומן העברי הגדול?

"הוא בהחלט מוחמץ. פעם אורי אבנרי אמר כמה ציפו ממנו וכמה זה לא קרה. זה חלק מאותו עניין של העיסוק הרב-תחומי שלו. היה בו כוח טבע לא-ממושטר וחוסר יכולת לקבל את עולה של צורה, כמו חוסר היכולת שלו להתמסד כצייר או כפסל או כמחזאי או כסופר, וזה מה שאִפשר את המעבר הזה בין מדיום למדיום. חוסר ההתמסרות הזה שהוא גם הכוח הפורץ שיש בתוך העבודה שלו הוא גם זה שמנסח למה הוא לא יכול היה להיהפך לאמן גדול ומוכר בכל אחד מן התחומים האלה בנפרד. אפשר לנסח אותו כאמן גדול רק כשאתה סוכם את כלל העבודות שלו. זה אמן גדול של שפה, של בישול, של רישום, אבל אתה צריך את הכול ביחד. הוא התרחק מכל הרעיון הזה של אוצרות, של גיבוש קורפוס מהיצירה שלו. וזה מגדיר את הממד הזה של מומנט ההחמצה שיש בגוף העבודות הזה. בשונה מסופרים אחרים, כמו עוז למשל, אצל קינן לא היה האלמנט של האוצר בתוך חיי האמן, רק את היוצר, באופן הפרוע והמרשים ביותר. יוצר ולא אוצר. אנחנו חושבים עליו כסופר, אבל קשה לנו להיזכר במה שהוא כתב. היצירה שלו נשארת ג'סטה - חשובה, משפיעה, מדהימה לפעמים - אבל ג'סטה. וזה היה חשוב לו, לדעתי. אפילו ברמה הפילוסופית. כמו בבישול: ליצור רגע ולאכול אותו מיד; זה מייתר את עצמו, ממשיכים הלאה, נפטרים מהעבודה. זה מה שמשאיר טעם של החמצה או אי-שלמות או חוסר יכולת לתפוס אותו, לאחוז בו".

 

עמוס עוז פלאש901
אלטרנטיבה לעמוס עוז (פלאש90)

 

 

במה בכל זאת אפשר לאחוז?

"אני חושב שהוא אמן שפעל גם בתחום הספרות. צריך להסתכל עליו רוחבית כדי שהמבט יהיה נדיב, גם כלפי המתבונן וגם כלפי החומר. הוא היה אמן רישום - עבודות מהירות - לא יוצר תהליכי. כמו באלתור בג'אז. יש איזה חוסר ריכוז אינהרנטי של העבודה האמנותית שלו. האלתור וההתפרעות הם המודוס שלו, מעין מודוס נוודי בתוך שדות האמנות, של מי שמטשטש בכוונה את העקבות שלו כאמן חשוב. אז נכון, לא הכול טוב: לפעמים יש דברים שמשעממים אותך ולפעמים רואים איך הוא מאבד סגנון. תחשוב על נגן ג'אז גדול שנכנס לאלתור – לפעמים הוא מאבד אותך. אבל מה שיש לך פה זה איש שכל מה שהוא מחפש זה את ה-zone; לא את הצורה, אלא את הרגע הזה. וזה אמן חי, זו אמנות חיה".

 

 

הצעה לקיום פוליטי

 

קשה לדבר על קינן מבלי לדבר על המרחב שפעל בתוכו - מדינת ישראל, ארץ ישראל - שבמשך כל חייו לחם מתוך אמונה שהוא מגן עליה, גם אם זה אומר לעמוד בשני הצדדים ההפוכים של אותו המתרס, בקצוות פוליטיים רחוקים כל כך זה מזה, שאולי הם נפגשים במובן מסוים. גם כשהיה לוחם בלח"י וגם כשפעל לקידום השלום הישראלי-פלסטיני – ברור שמה שעמד לנגד עיניו של קינן הוא אהבת הארץ.

 

"אני גדלתי במערכת חינוך דתית, ואנחנו חונכנו בראש ובראשונה על אהבת הארץ, על ישראל כמושא אהבה", אומר הבמאי והיוצר עמיחי חסון, "ואני חייב להגיד שמעולם לא הצלחתי להתחבר לזה בגרסה החינוכית שגדלנו עליה, כי לא היה לי מה לעשות עם מה שלימדו אותי על ארץ ישראל. ודווקא עמוס קינן, שהוא לא החשוד המיידי, והוא אפילו האדם הכי מבהיל מנקודת המבט של החינוך הדתי, לימד אותי איך אפשר לחוות את הארץ, את הפיזיות שלה, וגם את הרוח שלה בצורה שמאפשרת לי לשתף איתה פעולה. במובן הזה, 'שושנת יריחו' שלו זה מאסטרפיס בעיניי. זה ספר משנה תודעה יותר מכל שיעורי של"ח ושיעורי אמונה והרב קוק. התפיסה שלו של המרחב שלנו, השאמי, הלבנטיני, הוא זה שמעניין אותי.

 

"ומעניין לחשוב על זה דרך הדיאלוג שלו עם עמוס עוז ועם נעמי שמר בסרט התיעודי 'אל בורות המים' של מוטי קירשנבאום מ-1982, שמתאר שלושה מודלים של קשר עם ארץ-ישראל. בדרך כלל הצופים הימניים מזדהים עם שמר והשמאלנים מזדהים עם עוז, אבל אני, ועוד כמה אנשים, מזדהים עם קינן ועם האפשרות שהוא מציע שם. זו אפשרות מוזרה, וזו  תוצאה של המחשבה העמוס-קיננית הזאת - להקיף הרבה עולמות ולהישאר מחובר לכאן ולעכשיו ולאבנים ולנוף ולשברי החרסים".

 

מהי האפשרות שהוא מציע?

"הוא לא מפחד לאהוב את הארץ כמו שהיא ואת כל מה שנמצא בה כי כל שנמצא בה זה ארץ ישראל. הוא לא עושה את ההפרדות שרגילים לעשות - שלנו או לא שלנו - בהקשר הפוליטי והתרבותי. מה שגדל פה ומי שגדל פה לפנינו הם בני הארץ. וזה עומד בניגוד ישיר לרצון העמוס-עוזי הזה לפתור את הסכסוך דרך ניתוק רגשי ודרך סיפורים סנטימנטליים של המולדת.

 

אולי יעניין אותך גם אולי רעידת אדמה - עשור לעמוס קינן האירוע התקיים ביום רביעי,
20:30 / 14.8.19
עשור לעמוס קינן

 

"בסרט עוז אומר לו 'ארץ ישראל של העבר הרחוק מעניינת אותי בספרים, לא בחרסים. אחרי שקראתי את שיר השירים, קראתי את הנביאים, קראתי את השופטים, שום חרס שמביא לי עדות שניתנת למישוש על הדברים שקראתי עליהם בספר לא מעלה ולא מוריד. כאילו אחרי שקראתי רומן של דוסטויבסקי, להבדיל, מישהו הביא לי קופסת גפרורים מסנט פטרבורג. אז הביא לי קופסת גפרורים, אני כבר קראתי'. הוא בעצם אומר לקינן שהוא מתלהב משברי חרסים, אבל הוא לא צריך את זה בתור היקש לזהות שלי. קינן עונה לו תשובה מדהימה: 'כשם שמישהו אין לו רטט מחרסים מתות ואבנים מתות, לי אין שום רטט משום ממסד חי, כאשר הוא לא מסמל אותי... בעניין סנט פטרבורג וקופסת הגפרורים, קראתי בילדותי את שיר ה'הימשן', ואז באים וקוראים לאיש שירים, קוראים לו את דוסטויבסקי., בשפת הטטארים כמובן, זה לא אומר לו שום דבר. מספרים לו את ההיסטוריה הטטארית. עדיין זה לא אומר לו שום דבר. ואז מקרבים לאפו קופסת גפרורים נושנה בדמות פרח ההימשן ואז הוא אוסר את סוסו ודוהר לקרב. עכשיו, לפי דעתי, לחיות במקום שבו אין דבר מהעבר שלך שמעביר בך רטט – יש בי ספק אם אתה תאסור את רכבך אל הקרב הנכון, כי הקרב הנכון הוא לא להציל שלמות של מפלגה, הקרב הנכון הוא להציל את השלמוּת של כולנו. את השלמוּת של הזהות שלנו. ואל קרב כזה אי-אפשר לצאת אם אין לך רטט מדבר שנמצא בתוך האדמה, על האדמה, מעל האדמה'. אתה רואה אותו ואומר: האיש הזה ומה שהוא אומר – זה הדבר".

 

 

בלי סגירת חשבונות

 

והיה גם קינן האיש - לא הפובליציסט, לא היוצר - אלא בן הזוג והאבא, איש המשפחה. בערב שיתקיים בבית אבי חי ישתתפו גם אלמנתו פרופ' נורית גרץ, ושתי בנותיו שלומציון קינן ורונה קינן, שהיא גם המנהלת המוזיקלית של הערב. דמותו של קינן לא נעדרתם מיצירתן של בנות משפחתו. הדוגמאות הבולטות שבהן הן "על דעת עצמו" – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן שכתבה גרץ, שהיה מועמד לפרס ספיר ואף זכה בפרס ברנר, והאלבום "שירים ליואל" של רונה קינן, יצירה מונומנטלית המתעדת את חייו של עמוס האב מלידתו ועד לצלילתו לתהומות האפורים של האלצהיימר.

 

"נבצע בערב גם שירים מתוך 'שירים ליואל' וגם שירים מוכרים מהקריירה שלו בתור תמלילן פופ. ואולי החלק הכי מרגש הוא שלושת השירים מתוך הספר של אבא שלי 'קץ עידן הזוחלים', שהלחין יוני רכטר", מספרת רונה קינן.

 

איך מתחילים להעביר דמות מורכבת כמו שלו דרך מוזיקה?

"המוזיקה מאירה צדדים מסוימים מאוד שלו. בשיר כמו 'פתחי לי את הדלת' יש ממש תמונה של הלילה הזה בתל אביב של השכרות, צד בחיים שלו שמאוד נוכח שם. ובשירים כמו 'בית הערבה' אני יכולה לזהות ממש את הקול שלו בשיר, את הכתיבה של אבא שלי ואת נקודת המבט שלו. ומצד שני, יש גם רגעי פופ כאלה, כמו 'אני לבשתי ג'ינס וכובע' (מתוך 'שיר סתיו' בביצוע אריק לביא. אב"נ) – שזה גם היה צד שלו, צד שטותי במובן הטוב של המילה. אז אם מלקטים קצת מזה ומוסיפים פסקה מ'הדרך לעין חרוד' ואיזה מאמר ואיזה פסל וקצת מהשירה שלו, שהיא מין שביל צדדי מפותל ויפהפה ביצירה שלו, אפשר לקבל איזו תמונה רב-ממדית של האיש הזה. אבל ברור שזו משימה כמעט בלתי-אפשרית להצליח להעביר אותו".

 

איך את ניגשת לדבר כזה כשמדובר מצד אחד בדמות ציבורית ונערצת, ומצד אחר באבא?

"יש פער גדול מאוד בין הדמות ובין האיש שהוא אבא שלי. זה לא בהכרח אותו הדבר. וגם אני עסקתי ב'שירים ליואל' בדמות ולא רק באבא שלי, וברגעים מסוימים הדמות פגשה את אבא שלי, ואני פגשתי את שניהם. אבל לרוב הם מתקיימים בממדים נפרדים".

 

ידעת מההתחלה שאת כותבת ב'שירים ליואל' על אבא שלך?

"לא ממש. למעשה בהתחלה ממש לא. באמת חשבתי שאני כותבת על איזו דמות, שאני כמו עושה לעצמי תרגיל כתיבה. אבל די מהר הבנתי שאני מספרת את סיפורו של בן דמותו בשנים האחרונות שלו. חשבתי שזה יהיה שלושה שירים שיהיו מובלעת בתוך אלבום אחר, ואז אלונה קמחי אמרה שזה קצת סגור לכתוב רק על הזקנה, רק על המוות. למה שלא תלכי אחורה ותשאלי את עצמך איזה ילד הוא היה, איזה נער הוא היה, היא אמרה לי. ולפעמים מספיק משפט אחד כדי להצית ולהניע איזה תהליך משמעותי מאוד לך, וככה זה היה אצלי, וזה מה שהוביל בסופו של דבר לאלבום השלם".

 

 

יש בספרות הישראלית של השנים האחרונות עיסוק גובר בהורים המזדקנים ובמחלות הזקנה שלהם. במובן מסוים, את היית שם קודם. איך מתחילים לתרגם הורה ליצירה? היה בך חשש שהתהליך הזה ייהפך לסגירת חשבונות?

"אצל הרבה יוצרים אחת היצירות המשמעותיות ביותר היא זו שבוחרים בה סוף סוף לעסוק באימא או באבא. אני חושבת על 'קדיש' של אלן גינסברג או על 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, למשל. ואלה דוגמאות טובות בעיניי כי אלה יצירות מורכבות ומעניינות, וסגירת חשבונות לעולם לא יכולה להיות כזאת, כי זה חד-ממדי אם אין גם חמלה או אהבה בבסיס של זה.

 

"אני מלמדת במכינת 'מזמור', ושם אני נותנת לתלמידות שלי תרגיל שנקרא הקלטת שדה: לכו להקליט את השורשים שלכם, את הסבים, את הפיוטים שרק הם יודעים לשיר, ונסו גם לקבל סיפור, לדלות מהם כמה שיותר פרטים. לתרגילים האלה יש תוצאות מרתקות, כי אנשים יודעים מעט מאוד על המשפחות שלהם, וברגע הזה שהבן אדם בוחר לגעת במקום הזה, הוא מגלה שם דברים חשובים גם על עצמו. אני חושבת על האלבום 'הכול לטובה' של שאנן סטריט על אחותו, על הספר 'אביבה-לא' של שמעון אדף על אחותו; אלה יצירות מטלטלות - ממעמקים אל פסגות של יצירה. וזה תמיד דבר שדיבר אליי ושאני מוצאת את עצמי בו.

 

"עדיין, כשאני מנסה להיזכר בפנים שלו, קשה מאוד למחוק את השנה האחרונה, את החודשים האחרונים. זה לא פשוט. במקרה שלי הייתה לי מורה טובה, וזו כמובן אימא שלי, שהייתה כבר בתוך התהליך של כתיבת הספר על אבא שלי, של נבירה בארכיונים וניסיון לחפש את הסיפור שלו על סמך מעט מאוד עדויות שהיא הצליחה לגרד. את השאר היא השלימה מהדמיון. היה משהו בפעולה שלה שהיה כמו מלחמה בחלוף הזמן, בבלאי, בזקנה, בצער. כאילו היא פתחה שם איזו אפשרות אחרת להכיל את הכאב בעצם מעשה היצירה הזה. ואני למדתי ממנה. ואני חושבת שבמובן הזה 'שירים ליואל' היה ממש מין קול שני לספר".

 

יש יצירה שלו שאהובה עלייך במיוחד?

"אני קוראת עכשיו את 'שושנת יריחו', שזה ספר מרתק. באיזשהו מקום זה כמו ספר המשך ל'אל ארצך, אל מולדתך', על הגאוגרפיה של המקום הזה. ובסוף הספר יש איזה קטע נפלא נפלא שחותם אותו ומדבר על הצמח שעל שמו הספר נקרא. זה רגע קטן כזה ופשוט ונורא נורא יפה".

 

שושנת יריחו

 

צמח מופלא גדל במקומותינו, שושנת יריחו. הצמח, המקודש בעיני הנוצרים בהיותו מסמל את תחייתו של ישו, הוא הצמח היחיד המסוגל לנבוט מאותו גרגר זרע נביטה שנייה, לאחר שהנביטה הראשונה קמלה מחוסר מים.

וזה סדר הנביטה: עם הלחלוחית הראשונה שתופיע במדבר, יחלץ הגרגר מתוכו שורשון שיחתור למטה וגבעול שישאף למעלה.

אם כעבור ארבעה ימים תיבש הלחלוחית באדמה, ימות הנבט.

במשך יומיים בדיוק יכול הנבט להישאר מת, ואם לא תופיע לחלוחית ביום השלישי, ימות לעולמים.

אולם, אם ביום השלישי ליובש שוב תהי לחלוחית באדמה, יתעורר הגרגר המת לחיים ויצמיח שורשון חדש וגבעול חדש.

ולא זה בלבד. השלד היבש של שושנת יריחו יכול להמתין עד שלושים שנה לגשם. כאשר יבוא הגשם, יעלו המים מן הקרקע דרך צינורות נימיים שיבשו ומתו גם הם, ואז תופעל הקָטַפּוּלטָה המתה של שושנת יריחו המתה ותירה את הזרעים למרחוק, ואז ימתינו הזרעים עד לכמות מסוימת של גשם ועד שלא תרד הכמות הנדרשת, לא ינבטו. ואם הנביטה הראשונה לא הצליחה, יש עוד סיכוי לנביטה השנייה.

התחייה היא האפשרות השנייה שנותן הנצח לאלמוות.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus