שירת מחאה? הכתיבה שמגיעה מתוך המפגש עם בית הספר

"אני כותב אל המעתיקים./ אל הלוחשים בחשש זה אל זה./ אל החורטים את אהבתם על השולחנות./ אל המאחרים. אל אלה שבוהים/ מבעד לחלונות." את השיר כתב המשורר אלי אליהו בעקבות פגישה עם המורה של הבת שלו. "בפגישה היא ננזפה כל הזמן, כי היא קצת כמוני, שכחנית. כל הזמן ניתנה לה התחושה שהיא לא-בסדר", הוא אומר, "מתוך זה נזכרתי בילדות שלי ובאופן שבו אני חוויתי את בית הספר. אני מרגיש שזה מה שאני מבקש שהשירה שלי תהיה; שהיא תספר את הנרטיב של הפרט, ולא של המערכת כולה; שתאפשר למצוא את הסיפור הקטן הזה. אני זוכר גם ששירה שהייתי קורא כילד נתנה לי כוח. הייתי רוצה להעביר את זה הלאה".

ובאמת, במעמד הכניסה אל המערכת, היום הראשון בכיתה א', לא-תמיד שמים לב לחוויה של הפרט. הורים נרגשים וילדים רכים, שעד עכשיו שיחקו בחיק משפחתם ובגן הילדים, נכנסים אל מערכת שתלמד אותם קרוא וכתוב, שבה גם אסור לאחר וצריך לשבת וללמוד ולהכין שיעורים ולהתמודד עם בחינות ושממנה הם ייצאו רק אחרי 12 שנים ארוכות. מה יקרה לילדים ב-12 השנים על ספסל הלימודים? האם הם יצליחו לשמר בתוכם את המבט הילדי, החוקר והיצירתי?

"כל השירים שכתבתי על מערכת החינוך מגיעים מחוויה אישית", אומר אליהו. "זה התחיל כשהבת שלי נכנסה למערכת החינוך, בכיתה א'. כשלקחתי אותה לבית הספר, זה היה יום של הלם מבחינתי. מאז שהייתי תלמיד, לא הייתי בבית הספר, ופתאום נכנסתי אל המקום הזה וראיתי המולה גדולה: דלתות נטרקות, צעקות, מלא ילדים והורים - עושר חושי כזה שהיה לי קשה לעמוד בו".  

להילחם באטימות

"שלום כיתה א': פסטיבל אותיות בבית אבי חי לעולים לכיתה א'" מבקש להתעכב על הרגע הזה, המעבר לכיתה א', ולחשוב עליו. במסגרת הפסטיבל ילדים פוגשים סופרים ויוצרים, תופרים לעצמם קלמר ורוקמים עליו את שמם, אוצרים את מחשבותיהם ואת חששותיהם ומניחים אותם בתוך קפסולת זמן ואפילו נכנסים לשיעור ראשון שהמורים בו הם ליצנים. "הרעיון הוא לחגוג את טקס המעבר הזה, של הכניסה לעולם התרבות, לעולם השפה ולעולם האוריינות", מספר יטבת פייראיזן וייל, ראש תחום פיתוח יצירה תרבותית בבית אבי חי. "התחלנו עם הפסטיבל לפני שש שנים, כשראינו שהשיח סביב ה-1 בספטמבר הוא מצומצם מאוד ועיקרו עוסק בצרכנות. הבנו שזהו רגע שאפשר לתת לו תשומת לב קצת יותר משמעותית ותרבותית. רצינו ליצור מרחב של תשומת לב וקשב בין ההורים לילדים".

ואכן, המעמד שבו שולחים הורים את ילדיהם בפעם הראשונה אל בית הספר עשוי להיות מורכב מבחינה רגשית. המשוררת סיגל בן יאיר כתבה בשיר לבתה: "הה, בתי בתי, איני יכולה לשאת/ את מונוטוניות הקול המונה/ שגיאות, טעויות, הכתיב המלא החסר [...] בתי שנולדת שנית, מכרס הבית החם/ האוהב, אל מורא המנהלים, סגני המנהלים/ חבר נאמנים, אגודת הידידים, יועצות/ ומרכזות, סייעות מתקנו-ת". היא מסבירה שניסתה להעביר בשיר את החוויה הקשה שמגולמת במעבר של הבת מחיק הבית אל חיקו של בית הספר: "בשיר אני מרגישה שאני יולדת אותה עוד פעם. הרי מה זו לידה? אתה מוציא ילד לאוויר העולם, וזה ששמתי אותה בבית ספר, זה ללדת אותה שוב, אבל הפעם למקום הנורא הזה. זה באמת מקום נורא. צריך לעשות בו שינוי גדול. במשך שנים רבתי עם המערכת. הייתי צריכה להילחם בכל מיני מורות אטומות. זה היה בלתי-נסבל", היא אומרת. "אמרתי שאם הצעקות שלי לא עזרו ולא הגיעו לשום אוזן, השיר יגיע לאוזן. והוא הגיע. כשפרסמתי אותו, כתב לי איש מההנהלה של בית הספר שהבת שלי למדה בו: 'הצבת לנו מראה'". 

הצבת מראה. סיגל בן יאיר

"ואני יודעת שעלי להיות/ שקטה וסבלנית/ כי אני מלמדת דברים/ משעממים מאוד./ אני לא מפחדת./ הם לא מפחדים./  הילדים ואני מאושרים מאוד/ הרחק מצרות העולם/ מהמשרות בזארה או/ במלצרות/ רחוק מהצער שלי על סוף/ הנישואים/ אנחנו אוהבים את השותפות/ שלנו הרגילה/ מי שם אותנו פה?/ זה אלוהים, שרצה שנגיד/ את האמת בדיוק ככה". (חיה לוי, "המורה 2016")

"אני הגעתי לחינוך מהתלהבות עצומה", אומרת המשוררת חיה לוי, שהיא גם מורה. "הייתה לי תשוקה לעשות משהו דרמטי בעולם, והיה לי ברור שזה הדבר שהכי חשוב לעשות אותו. אבל כשההוראה הייתה תובענית מאוד, כמעט לא כתבתי. בית הספר מזיז הצידה חלקים שבך. יש משהו מתפקד מאוד בלהיות מורה; את צריכה להיכנס ולצאת אחרי 45 דקות אחרי שהעברת את החומר ולא רגמו אותך בכיסאות. ויש התנגשות בין זה ובין יצירה, שמצריכה מרחב של דמיון". 

לוי מספרת שגילתה שהדבר המשמעותי ביותר בחינוך הוא להיות עם התלמידים במקום שבו הם נמצאים. "אפילו בתקופות שבהן לא הצלחתי ללמד, הצלחתי להיות עם התלמידים, וזה עשה אותי מאושרת ועשה גם להם טוב", היא אומרת, "אבל קשה להסביר את זה, כי איך מודדים את התוצרים של זה? איזה הורה ישלח את הילד שלו לבית הספר שמתקשרים בו עם המורה? הם רוצים בגרות".

להיות עם הילדים במקום שבו הם נמצאים עכשיו, לתקשר איתם, להקשיב להם – אלה הם בדיוק הדברים שהופכים למידה למשמעותית. ד"ר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה שישתתף גם הוא בפסטיבל בבית אבי חי, מסביר שזו גם הדרך ללמד ילדים שפה. "ילדים מתחברים מאוד למילים", הוא אומר. "הם לא מתחברים לנושא ונשוא; הם מתחברים לשפה החיה, למילים עצמן, למשמעות שלהן. בעברית שיטת השורשים מאפשרת ליצור משפחות של מילים שיש להן אותו השורש, ואז למצוא את הקשר ביניהן, וילדים קולטים את זה, ולכן הם ממציאים מילים חדשות ומשחקים עם זה". 

חשיבות התקשורת. חיה לוי (צילום: אפרת בלוססקי)

לכן, הוא מסביר, כשילד ממציא מילה, אחת הטעויות הגדולות שעושים ההורים היא להגיד לו "אין מילה כזו". "מה שעשו ביאליק ואליעזר בן יהודה והאקדמיה ללשון – כולם מחדשי מילים - עשו מה שהילד עושה: הם חיברו שורש ומשקל והמציאו מילה חדשה. צריך לומד לילד 'איזו מילה נהדרת', לספר על זה לאחרים, להגיד לו שחבל שלא משתמשים מספיק במילה הזאת ואולי צריך להציע אותה לאקדמיה ללשון - לעודד אותו".

גם לרוזנטל יש ביקורת על לימודי הלשון בבתי הספר, בעיקר בכיתות הגבוהות. "נותנים יותר מדי משקל לתחביר, והתרומה שלו לשנאת לימודי הלשון היא נפשעת", הוא מסביר. "גם את הדקדוק מלמדים בצורה שרירותית, עם כל מיני טבלאות של גזרות ושורשים, אבל חסר ההיבט ההיסטורי, שמראה ששפה זה דבר דינמי, שיראה איך הדברים האלה נולדו והתפתחו. ובכלל, לא לוקחים די ברצינות את השפה של הילדים ושל הרשתות החברתיות. והסלנג - לא עוסקים בו מספיק ומבינים אותו. לא מנסים ללמד למה אנחנו אומרים 'סבבה' ו'אחלה'. אי-אפשר להבין את העברית בלי הקשר שלה לשפות אחרות".

הנחמה שבשירה

"אלה היו החוקים. היה עלינו להפקיד את הילדים/ בידי אנשים אחרים. זרים גמורים./ שם החזיקו בהם מחצית היום./ אסרו עליהם לדבר שעות ארוכות, גם לצחוק/ היה אסור עליהם. אלה היו החוקים./ כולם שלחו את הילדים./ זה היה הדבר השפוי לעשות./ איש לא רצה להיחשב מטורף."

(אלי אליהו, "אלה היו החוקים")

אליהו מתבונן ממרחק על רעיון שליחת הילדים לבית הספר, והמרחק הזה פותח פתח לשאלות קשות על התפקיד של בית הספר ועל המקום שלו בחיינו. "בשיר אני מנסה לדבר על זה שיש נורמות חברתיות שאנחנו פשוט מורגלים אליהן, ובעתיד יסתכלו על זה ויחשבו שזה היה מוזר, אז למה אני לא מסתכל על זה כבר עכשיו?", אומר אליהו. "ברור לי שהשינויים קשים ליישום ושמערכת החינוך היא חלק ממארג כולל שקשה לעשות בו שינויים, אבל אני רוצה להאיר את הדברים האלה. הבת שלי לומדת עשר שעות מתמטיקה בשבוע. זה מטורף. הייתי רוצה שבית הספר יהיה מקום שמעודד יצירתיות, לא רק העברת ידע כפויה של מקצועות מסוימים שנבחרו ומלמדים רק אותם".

האם בית הספר יכול עדיין להיות מקום שגם מעודד יצירתיות? בן יאיר מאמינה שלא. "זהו מודל ישן שאינו מתאים יותר. צריך לחשוב על מודל חדש", היא קובעת. "אבל הילדות שלי הצליחו לשמר את היצירתיות שלהן. אם זה קיים בתוכך, אם זה טמון בך, אתה תעשה את זה לבדך. אפילו אם בית הספר ידכא אותך".

כשאליהו נשאל איך יכול להיות שדווקא על מערכת כזו מדכאת הוא הצליח לכתוב שירים רגישים כל כך, הוא מסביר שזהו הפרדוקס שהוא מהות השירה. "זו הנחמה שהשירה מאפשרת", הוא משיב, "העובדה ששיר יוצא מתוך הדבר הזה מראה שגם במקומות האלה צומחת יצירה וצומחים חיים".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי