תיק פתוח

פרשת השבוע, פרשת "אחרי מות", עוסקת בשני עניינים מרכזיים: הראשון שבהם הוא תיאור מדוקדק של עבודת הכהן הגדול במשכן (ואחר כך במקדש) ביום הכיפורים, והשני הוא נושא גילויי עריות, כלומר, רשימה ארוכה של איסורים על מפגש מיני בין גברים לנשים.

עניין עבודת הכהן הגדול שייך כיום לעבר. כשאין בית מקדש, אין לו קיום של ממש, והוא חלק חשוב רק בתפילת יום הכיפורים, המשחזרת במרכזה את העבודה הזאת על כלל מרכיביה, כולל כניסת הכהן הגדול אחת בשנה לקודש הקודשים או שילוח שעיר עזים אל המדבר, לעזאזל, כדי לשאת עליו באורח סמלי את חטאי עם ישראל ולהרחיקם ממנו. הנושא האחר, גילויי העריות, הוא הבסיס לדינים מרכזיים בהלכה היהודית עד היום, והוא גם מגדיר כטומאה וכתועבה זיקות מיניות שהתורה אוסרת עליהן, כגון קשר מיני בין אדם לאחותו, נישואי אדם לאישה ולאחותה בשעה ששתיהן בחיים, וכיוצא באלה.

 עונש נדב ואביהוא (ציור: ג'יימס טיסו) 

את השם לפרשה נתן כמובן הפסוק הפותח אותה: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן...", ומתברר שציון הזמן הזה, המועד שבו דיבר ה' אל משה "אחרי מות שני בני אהרן", הוא שהעסיק לא מעט את המדרשים, שביקשו לדעת בקשר לפסוק זה מה היתה סיבת מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, אשר מתו יחדיו – לנגד עיני הוריהם והעם כולו ביום חגיגי במיוחד, יום חנוכת המשכן – כאשר הכניסו למשכן קטורת על מחתה שעליה בערה "אש זרה". סיפור מותם של שני האחים נזכר אמנם כבר לפני כמה פרשות (ויקרא, פרק י), אך הזכרת מותם כמבוא לדינים הקשורים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים סיפקה לחכמים הקדומים בסיס לעסוק בחטאם של הבנים, תוך קישור נושא זה אל נושאיו המרכזיים של יום הכיפורים: חטא ועונש, כפרה ותשובה.

מדוע עשו נדב ואביהוא מה שעשו, שואלים המדרשים? מה היא אותה "אש זרה" שהתורה מזכירה מבלי לפרט? מה הלקח שניתן ללמוד בכל דור ובכל מקום מהתנהגותם הפגומה של שני האחים?

בין שלל התשובות שניתנו לשאלה זו נצביע על תשובות שיש בהן פן חברתי-מוסרי הרלוונטי לכל דור ודור. כל התשובות נלקחו ממדרש ויקרא רבה, המלווה אותנו לאורך קריאת ספר ויקרא כולו. לפי אחת מהם, חטאו נדב ואביהוא בביטחון עצמי מופרז שביסודו התנשאות וגאווה. לוּ היו מתייעצים זה עם זה, לא היו מגיעים לעשיית המעשה הנורא, ואם כך, גם לא היו מאבדים את חייהם (הטפה נגד גאווה וביטחון עצמי חסר יסוד היא דבר נכון בכל דור). לפי תשובה אחרת, ציפו השניים למות אביהם (אהרן) ודודם (משה) כדי לתפוס את מקומם בהנהגת העם, ציפייה של דור שאיננו יכול להמתין בסבלנות עד שיגיע תורו לכהן במעמד ההנהגה (דומני כי ניתן להביא דוגמאות רבות מן ההיסטוריה למרד כזה של צעירים). ומי שציפה – ואף נתן לכך ביטוי מפורש בדבריו – לדחוק את הדור הקודם ממקומו, סופו שאירע לו מה שביקש לראות קורה לאחרים.

  " סיפור מותם של שני האחים נזכר אמנם כבר לפני כמה פרשות (ויקרא, פרק י), אך הזכרת מותם כמבוא לדינים הקשורים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים סיפקה לחכמים הקדומים בסיס לעסוק בחטאם של הבנים, תוך קישור נושא זה אל נושאיו המרכזיים של יום הכיפורים: חטא ועונש, כפרה ותשובה "

לפי תשובה שלישית, ואף בה יש יסוד רלוונטי לדורות רבים, לא רצו נדב ואביהוא לשאת להם נשים משום שסברו כי אין שום אישה הראויה להם. ומניין למדרש כי נדב ואביהוא סירבו להינשא? דבר זה הוא לומד מעניין עבודת הכהן ביום הכיפורים. לפי המסופר בפרשתנו, צריך הכהן שנכנס למקדש לכפר תחילה על עצמו "ועל ביתו". רק לאחר מכן הוא יכול לכפר על מעמד הכוהנים כולו ואף על כל עם ישראל. והנה, חז"ל הבינו את הביטוי "ביתו" כמכוון אל אשתו של האדם (וטבעו את מטבע הלשון האומר: "ביתו של אדם היא אשתו").

כהן שאיננו נשוי איננו יכול לכפר "בעד ביתו", ואם כך, נמנע ממנו גם לכפר בעד עצמו (וקל וחומר שאיננו יכול לכפר בעד העם כולו). נדב ואביהוא חטאו חטא גדול, אך יכלו לכפר עליו לוּ היו נשואים. סירובם – בשל גאווה, או שחצנות (כלשון המדרש) – גרם לכך שהם איבדו במו ידיהם דרך מרכזית וחשובה לכפר על החטא. בעולמם של חז"ל, המתעבים ביטויים שונים של גאווה והתנשאות, היה לשלוש תשובות אלו מקום מיוחד. במידה מרובה, טעמן לא אבד עד לימינו.