שטח אש

פרשת השבוע, פרשת שמיני, עוסקת מצד אחד בסיפור חנוכת המשכן במדבר (דבר שאירע לאחר שבעה ימים של הכנה, כלומר "ביום השמיני"), ומצד שני – וזאת בפירוט גדול – בענייני ההיתר לאכול חיות ובהמות שונות (כגון צבי ופרה), עופות (כגון בני יונה), דגים (כגון אמנוּן) ושרצים שונים (כגון סוגים שונים של ארבה). דיון זה כולל גם רשימה ארוכה של חיות, עופות ושרצים האסורים באכילה, ובמיוחד יש להזכיר בהקשר זה את החזיר, את העופות הטורפים לסוגיהם ושרצים שונים כגון העכבר והצב. דיון זה, כידוע, הוא בסיס לחלק נכבד מדיני הכשרות הנהוגים בעם ישראל עד היום.


חגיגות אש. (פלאש90)

אך ענייננו הוא בחלקה הראשון של הפרשה, סיפור חנוכת המשכן. לאחר שאהרן הכהן מעלה לראשונה קורבנות שונים במשכן, מספרת התורה כי עם סיומו של טקס זה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה [קרבן שנשרף כמעט כליל] ואת החלבים [חלקים מבהמות אחרות שהוקרבו על המזבח] וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אש פלאית שירדה מן השמים אכלה את הקורבנות והמשיכה לבעור על המזבח מאותו יום ואילך, כאשר הכוהנים נדרשו להוסיף לה יום יום עצים כדי לשמור על בעירתה (אגב, נעיר כי מאות שנים מאוחר יותר ירדה אש מן השמים גם כדי לחנוך את המזבח במקדש שבנה המלך שלמה [דברי הימים ב' ז, א].).

והנה, מיד לאחר הסיפור על אש פלאית זו שגרמה לעם ישראל להתפעם ולצאת מגדרו מרוב שמחה, מסופר על אש אחרת, שונה לחלוטין, "אש זרה", שאותה הקריבו נדב ואביהוא, שני הגדולים בבניו של אהרן, ביום חנוכת המשכן. התורה מקמצת בפרטים: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו [המחתה הוא הכלי שעליו בערה הקטורת] ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם". מדוע עשו שני הבנים מעשה זה ומה ביקשו להשיג באמצעותו לא נדע, אך ברור כי "אש זרה" זו, היינו אש שאין מקורה במרומים ושאין בה יסוד של קדושה, שונה בתכלית מן האש שירדה מן השמים לחנוך את המזבח. שתי אישות – זו כנראה צורת הרבים של המילה "אש" – כה שונות, בשני פסוקים סמוכים.

אך בכך לא די, כי מיד, בפסוק הבא, נזכרת אש שלישית, והפעם אש שבאה להעניש את נדב ואביהוא על מעשיהם: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו". והרי זה סיפור טרגי על מות שני בנים, בבת אחת, לנגד עיני הוריהם ולנגד עיני כל העם, ביום שמחה כה חגיגי כיום חנוכת המשכן. ומה גדול ההבדל בין האש הראשונה (שנאמר בה "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח") ובין האש השלישית (שגם בה נאמר, ובאותן מילים ממש: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם"). כאן אש חגיגית של שמחה וביטוי לשביעות רצון אלוהית, וכאן אש איומה של עונש קשה, ובין אש לאש מצויה אש אנושית של חטא. שלוש אישות כה שונות זו מזו. 

• " מיד לאחר הסיפור על אש פלאית זו שגרמה לעם ישראל להתפעם ולצאת מגדרו מרוב שמחה, מסופר על אש אחרת, שונה לחלוטין, "אש זרה", שאותה הקריבו נדב ואביהוא, שני הגדולים בבניו של אהרן, ביום חנוכת המשכן "

ובאמת, מדוע עשו נדב ואביהוא מה שעשו? המקורות השונים והפרשנים הקדומים חלוקים בדעתם. יש רואים כאן שגיאה, מעשה של טירונים שנעשה מתוך התלהבות יתרה ורצון להגדיל את שמחת חנוכת המשכן, ויש רואים כאן חטא כבד שיסודו בגאווה ובשחצנות ("שחצים היו", אמר עליהם מדרש ויקרא רבה, שכבר פגשנוהו בדיוננו בפרשות הקודמות, "ויקרא" ו"צו") או אפילו במצב של שכרות, שכן התשוקה להגיע לקרבת האל ולכבדו, אך גם היין והשיכר עשויים להביא את האדם לשכרון חושים, להתלהבות בוערת, לאיבוד השליטה העצמית, ממש כמו אותה אש שנדב ואביהוא הכניסוה אל המשכן. בשבוע שלאחר פורים, שבו נהוג לשתות "עד דלא ידע", יש לפירוש זה של המדרש משמעות מיוחדת.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי