מי צריך תאורה במשכן?

פרשת תרומה עוסקת, מראשה ועד לסופה, בהוראות שניתנו למשה רבנו לגבי הקמת המשכן במדבר. עם ישראל מצטווה להביא כ"תרומה" מתכות שונות (זהב, כסף ועוד), עורות, צבעים ובדים, שמנים, בשמים ואבני חן – והכול כדי להקים בהם את המשכן ואת כליו.

והולכת הפרשה ומונה את כלי המשכן השונים – ארון הברית (שבו יושמו לוחות הברית) ועליו כפורת (המורכבת משני "כרובים", ממיני המלאכים), שולחן (שעליו יושמו כיכרות לחם המכונים "לחם הפנים") וכליו  - מנורה ומזבח, וכן את מרכיביו הרבים של אוהל המשכן עצמו, עמודי החצר שסביבו ושאר מרכיביו. בפרשה הבאה (פרשת "תצוה") יסופר על ההוראות לגבי בניית מזבח הקטורת ובגדי הכוהנים השונים. התיאור רחב והוא כולל פירוט של גדלים ושל חומרים, ואף מתאר כל פריט ופריט, על כל מרכיביו, בדקדקנות.למה זקוק האל? (Thinkstock)

 המנורה שבה יודלק השמן – העשויה זהב טהור, ובה שבעה קנים (שלא כמנורה של חנוכה, המכונה "חנוכייה" ובה כידוע שמונה קנים ועוד אחד ל"שמש") – אמורה להאיר יומם ולילה, גם כשאין אדם במשכן, והשאלה מי זקוק לאור זה הטרידה רבות את קדמונינו. האם יעלה על הדעת שהאל שהשרה את שכינתו במשכן זקוק לו? כך מציג בחריפות רבה את הדברים אחד מן המדרשים הקדומים, הפונה אל הקב"ה בתמיהה: "אתה מאיר לכל העולם, ואתה מצוה [אותנו] להעלות נר תמיד? אנו באורך נראה אור, ואתה אומר להדליק נרות [כביכול בשבילך]?!" (מדרש תנחומא, פרשת תצוה, ב).

שאלה דומה שואלים המדרשים גם לגבי המצווה להקריב קורבנות או לגבי הצו להניח את כיכרות לחם הפנים על השולחן. וכי זקוק האלוהים למאכל? ואחד מן המדרשים (ויקרא רבה לב, ג) אף מתאר אדם המלגלג על עניין לחם הפנים, המוצג על השולחן למשך שבוע ימים, ושואל: "דרכו של מלך לאכול פת חמה או שמא צוננת?", כלומר: האם לא ראוי, לדעתו של המלגלג, להגיש למלך מלכי המלכים לחם טרי וחמים, ולא כיכרות בני שבוע ימים? לכאורה, יש בהארת המשכן ובהקרבת קורבנות ביטוי קמאי וקדום לאלוהות הזקוקה למאכל ולתאורה, וזו תפיסה שתורתם של חז"ל אינה יכולה להכיל. " לכאורה, יש בהארת המשכן ובהקרבת קןרבנות ביטוי קמאי וקדום לאלוהות הזקוקה למאכל ולתאורה, וזו תפיסה שתורתם של חז"ל אינה יכולה להכיל "

 והנה, תשובות שונות ניתנו במקורות לשאלת טעם הדלקת הנרות במנורה, ואחת מהן מצויה במדרש תנחומא, מדרש ארצישראלי קדום (לפרשת תצווה, ה). מדרש זה מתחבט בשאלת המנורה והקורבנות, והוא קובע כי לאלוהים אין כמובן שום צורך בהם, אלא שהם הדרך היחידה שבה יכול האדם להודות לאל בהווה על חסדיו עמו בעבר. עם ישראל זכה במדבר למאכל נסי (הוא המן שירד משמים) ולעמוּד של אש שהלך לפניו בלילה והאיר את דרכו, ועל כן הוא מצוּוה להביא קורבנות ולהאיר במשכן, כדי לתת ביטוי של הכרת טובה ותודה, כאותו ילד הגומל להוריו בבגרותו על מה שעשו למענו בילדותו. "בנַי", פונה הקב"ה לעם ישראל ואומר, "עשו לי כשם שעשיתי לכם". בילדותו של העם, במדבר, זכה למזון ולתאורה, ובבגרותו, במשכן, ובמיוחד לאחר מכן במקדש, הוא מבטא את תחושותיו באמצעות הבאת קורבנות והדלקת הנרות. האל לא זקוק לא למזון ולא לתאורה, אך האדם זקוק לדרך שבאמצעותה יוכל להודות.

 הכרת טובה, הכרת תודה, ביטוי מעשי למודעותו של האדם כי לא הכול "מגיע לו" וכי מה שזכה לו הגיע אליו לעתים בחסדם של אחרים (בני משפחתו, ידידיו, מדינתו או אלוהיו) הוא מאבני היסוד של התנהגות אנושית ראויה, וטוב גם לאדם החופשי אם יהיה לעתים "אסיר תודה".

בואו להמשיך את הדיון בדף הפייסבוק של בית אבי חי