למשה יש קרניים

הסיפור ידוע: משה רבנו עלה להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית, אך נראה שהוא מתעכב ואינו שב. עם ישראל, החש שהוא נותר בלא מנהיג, מבקש מאהרן לעשות לו "אלהים אשר ילכו לפנינו", וזה יוצר מן הזהב שנותן לו העם את העגל. כשרואה משה את העם עובד את העגל, הוא שובר בחרונו את הלוחות שהוריד עמו, ולקול קריאתו "מי לה' אלי", באים אליו בני לוי, ואלה הורגים בעם כשלושת אלפים איש. גם ה' זועם על העם ומוכן להשמידו, עד שמשה מצליח בתפילתו לשכך את כעסו. בסופו של דבר, עולה משה להר סיני בשנית, כדי לקבל את הלוחות מחדש, זוכה להתגלות שבה הוא חוזה באל החולף על פניו ואף מאזין לדברו (כאשר ה' חוזר ומטעים את חשיבותן של מצוות אחדות, כגון מצוות השבת) ושב ויורד אל העם כאשר "קרן עור פניו".תפיסה מיתולוגית של משה

מתוך שלל הנושאים של פרשה זו נעסוק בעניין קרניו של משה, שזכו לביטוי ויזואלי מפורסם ביצירות אמנות רבות – תמונות ופסלים – אשר הציגו את דמותו של מביא התורה כאדם ששתי קרניים, כקרני בעל החיים, צומחות ממצחו. בדרך כלל נוהגים לתלות הבנה זו של "קרן עור פני משה" בתרגום הלטיני של התורה, מעשה ידיו של אב הכנסייה הירונימוס (בית לחם, מאה רביעית-חמישית), אשר תרגם את המילת "קרן" במילה הלטינית המתארת את קרנם של בעלי החיים. לפי הבנה זו, מצטייר משה כמו דמויות מיתולוגיות שונות בעולם הקדום, שיסודות אנושיים ועל אנושיים (או אל אנושיים) מתערבים בדמותם, כגון הספינקס (גוף אריה ופני אדם) או הקנטאור (גוף סוס וראש אדם) ביוון, ודמויות אדם מכונפות בעולם השומרי-בבלי ועוד. תפיסה כמו-מיתולוגית זו רחוקה היתה, כמובן, ממחשבתם של חכמינו, זכרם לברכה, ומפרשני המקרא לדורותיהם, המבארים את קרינת העור כעניין של קרני אור, קרני הוד, שזרחו ממצחו של משה לאחר פגישתו עם מקור האור העליון, האלוהים.

אך האם באמת יש לתלות את הפרשנות הכמו-מיתולוגית הזאת באי הבנה של אב כנסייה? ככל הידוע לנו, נעזר הירונימוס בשעת עבודתו ביהודים תושבי בית לחם, אשר עזרו לו, דרך משל, לתעתק לאותיות לטיניות שמות עבריים, על פי מסורת ההגייה שלהם. חוקרים עמדו על כך שמסורת ההגייה הזאת משקפת דיבור עממי-מקומי של בני האזור. האם אפשר לאור זאת לומר שפרשנות הקרניים של הירונימוס היא מסורת עממית ששמע מבני שיחו היהודים?

ראיה לאפשרות זו אפשר למצוא בפיוט ארמי קדום, בן ארץ ישראל של המאה הרביעית-חמישית, שבו מזמין ה' את משה לעלות לסיני כדי לקבל את התורה. פיוט זה נאמר בבתי הכנסת, כנראה, בחג השבועות, ובין השאר מבטיח בו ה' למשה שאין לו לחשוש מן המלאכים כי (בתרגום חוזר לעברית) "אין אש מלאכַי דבקה בך ... הנה אני מלביש אותך לבוש ארגמן שלי אשר גבורה בו, שלא יקרבו אליך, וקבעתי קרני הוד בראשך, שאם יקרב מלאך - תנגחו בהן". " אך האם באמת יש לתלות את הפרשנות הכמו-מיתולוגית הזו באי הבנה של אב כנסייה? ככל הידוע לנו, נעזר הירונימוס בשעת עבודתו ביהודים תושבי בית לחם, אשר עזרו לו, דרך משל, לתעתק לאותיות לטיניות שמות עבריים, על פי מסורת ההגייה שלהם. חוקרים עמדו על כך שמסורת ההגייה הזאת משקפת דיבור עממי-מקומי של בני האזור. האם אפשר לאור זאת לומר שפרשנות הקרניים של הירונימוס היא מסורת עממית ששמע אותה מבני שיחו היהודים? "

יש מקום אפוא להשערה שהירונימוס נתן בתרגומו מקום למסורת עממית ששמע מפי יהודים, אשר ביקשה להשגיב את דמותו של משה ולהציגה כמו דמויות אחרות המככבות בדמיון העממי, אשר אנושיוּת ועל-אנושיוּת משמשות בהן בערבוביה. כי זאת יש לדעת: בצורות שונות התלבשה דמותו של משה במהלך הדורות: כפילוסוף בכתביהם של פילוסופים וכמקובל בספרות המסתורין, כלוחם בכתביו של ההיסטוריון-הלוחם יוסף בן מתתיהו וכ"משה רבנו" ביצירתם של חכמים, שראו את משה כדמותם וכצלמם.

דומה כי הקרניים שבהם עסקנו מאפשרים לנו להציץ אל דימוי אחר של משה, עממי ומחוספס, שגם לו היו מהלכים בעם ישראל הקדום.

הצטרפו לדף הפייסבוק שך בית אבי חי