hadaf-hashvui
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
2.7.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

יש לי אמפתיה

את רגשותיהם של בני אדם קשה לגלות, ואת מעשיהם אפשר להבין בדרכים שונות. על כן כדאי לגייס ענווה וחמלה בבואנו לפרש את התנהגותם של אחרים. תמר דובדבני הדף השבועי

 hadaf
אמר רב פפא: האי אסמכתא, זימנין קניא וזימנין לא קניא. אשכחיה דקא שתי שכרא - קני, דקא מהפך אזוזי - לא קני. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי? אי נמי, איניש אחרינא אסמכיה אזוזי?
(בבא מציעא ס"ו, ע"ב).

תרגום:
אמר רב פפא: זו האסמכתא (הנידונה במשנה), לפעמים היא קונה ולפעמים לא קונה. אם מצאוֹ (המלווה את הלווה) שהוא שותה שיכר - קונה, (אם מצאוֹ) שהוא מחפש אחר הזוזים (מטבעות) - לא קונה. אמר לו רב אחא מדפתי לרבינא: שמא (כדי) לפכח את פחדו (מפני שהוא מבין שלא יעמוד בזמן הפרעון ויאבד את שדהו) הוא שותה? או גם (אולי) איש אחר הסמיכו (נתן לו אסמכתא) על הזוזים?

הקשר:
הפרק החמישי של מסכת בבא מציעא עוסק בהרחקות הראויות מן העבירה על איסור ריבית. המשנה השלישית בפרק זה דנה ב"הלוואה על שדה" - הלוואה שניתנה בתוספת תנאי, שאם לא יוחזר הכסף תוך זמן מסוים, יעבור שדהו של הלווה לרשות המלווה. המשנה קובעת כי עסקה זו תקפה, אולם התלמוד מתייחס אליה כאל  "אסמכתא" ומביא עמדות שונות לגבי השאלה אם ועד כמה יש לה תוקף הלכתי מחייב.

דיון:
העיסוק בתקפותה של עסקה כלכלית מוביל לדיון ביכולת האנושית להבין את המציאות שמעבר למעשה הקונקרטי, ובאופן שבו יש להשתדל לפרש את האנשים שסביבנו.

אמר רב פפא: האי אסמכתא, זימנין קניא וזימנין לא קניא - אסמכתא בענייני ממונות היא התחייבות לתשלום גדול מן הסביר, מעין קנס פוטנציאלי במקרה של אי-קיום העסקה, או כפי שמגדיר זאת רש"י: "הבטחת גוזמה שאדם מבטיח את חברו לסמוך עליו, שאם לא יקיים תנאו - ייתן כך וכך" (רש"י, ב"מ מ"ח, ע"ב, ד"ה "אסמכתא קניא"). הנחת היסוד של התלמוד היא שהבטחה כזו אינה מעשה סביר, ולכן ברור שלא היתה למַקנה (כלומר, למבטיח) "גמירוּת דעת" - שלמות נפשית, הכרוכה גם בהכרה ובמודעות למעשיו - להקנות את רכושו לאחר. משום כך, אין תוקף לעסקה ולא התרחש קניין. כלומר: אסמכתא לא קונה.

הצורך ב"גמירוּת דעת" של המקנה כדי לתקף את מעשה הקניין במציאות מרתק בעיני. הקריטריונים לתקפותו של קניין הם עניין למעשים, ולא למחשבות, לתשוקות ולשאיפות נסתרות: היה או לא היה? ניתן הכסף או לא ניתן? ואפילו, היתה לחיצת יד או לא היתה? השאלה אם יש למקנה "גמירוּת דעת" או לא אינה טריוויאלית ברצף השאלות הזה, כיוון שהיא נוגעת במקומות שאין העין האנושית מגעת עדיהם, ומשום כך התשובה עליה נסתרת, לכאורה, מן המערכות המשפטיות וההלכתיות. קביעתה של גמירות הדעת כקריטריון משפטי מחייבת התבוננות במעשי האדם, פירוש ושיפוט שלהם באמצעות הכלים העומדים לרשות בני האנוש - חוכמה, ניסיון, אינטואיציה, רגישות פסיכולוגית וכדומה. כל אלה, כך נדמה, צריכים להיעשות בזהירות ומתוך ענווה שכן בסופו של דבר, בדברים המסורים ללב רק אלוהים יודע את התשובה הנכונה. המדרש (ספרא בהר ג', ד') מפרש את הפסוק מוויקרא כ"ה, י"ז: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" כעוסק בהונאה בדברים, בניגוד להונאה בממון, וכך הוא אומר: "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו - 'זכור מעשיך הראשונים מה היו'; ואם היה בן גרים לא יאמר לו - 'זכור מה היו מעשה אבותיך'; כיצד? היו חוליים באים עליו, היה קובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב - 'הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ' (איוב ד', ו'-ז'); ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם - 'לכו אצל פלוני', והוא לא מכר חיטה מימיו; רבי יהודה אומר - אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר לו 'בכמה חפץ זה?' והוא אינו רוצה ליקח; ואם תאמר 'עצה טובה אני מוסר לו', והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו 'ויראת מאלוהיך' - כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו 'ויראת'". מדרש זה מכיר במפורש במוגבלות הדיינים האנושיים לקבוע את מניעי הדובר - אם לעקל ואם לעקלקלות, אם לחסד ואם לפגיעה - ולכן פונה אל אלוהים כשופט במקרים מסוימים, או, אם תעדיפו, אל המצפון שלנו. כיוון שאלוהים הוּצא מן המשחק ההלכתי ואין דרך (או רצון) לאפשר לו לחזור אליו, נותר השיפוט בידיהם המוגבלות של בני האדם. לכן, גם במקום שבו הדין מסתמך על מניעים המסורים ללב (כמו בהונאה בדברים ובאסמכתא), הדיינים האנושיים יכולים לשפוט באמת רק על בסיס עובדות קונקרטיות, ומשום כך קביעת קיומה או אי-קיומה של "גמירות דעת" תיאלץ להיעשות תוך פרשנות למעשי הלווה בזמן ההתחייבות או לאחריה.

אשכחיה דקא שתי שכרא - קני, דקא מהפך אזוזי - לא קני - רב פפא סבור כי לאסמכתא דווקא יש תוקף קנייני במקרים מסוימים, ומביא שתי דוגמאות: באחת מקרה שבו האסמכתא קונה, ובשנייה מקרה שבו אינה קונה. בהתאם לאמור לעיל, רב פפא מנסה ללמוד על גמירות הדעת של הלווה מתוך מעשיו בערב זמן הפרעון של הלוואתו: אם הלווה מוציא כספו על שתייה חריפה, לומד רב פפא שהוא השלים בדעתו עם ה"גזירה", ולכן יש להניח שהבטחתו לכתחילה נעשתה בלב שלם ומתוך גמירוּת דעת; אם הלווה טרוד בניסיון להחזיר את הכסף שלווה, לומד רב פפא שהוא חושש מפני מעבר הבעלות על שדהו לידי המלווה, ומכאן שהבטחתו לא נעשתה בלב שלם והוא חרד מכך שתגיע לידי מימוש. לכן, לדעת רב פפא, במקרה הראשון יש תוקף קנייני לאסמכתא, ובמקרה השני אין.

דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי? אי נמי, איניש אחרינא אסמכיה אזוזי? - כאמור, קשה לבני אנוש לדעת במדויק מה מרגישים או חושבים אחיהם, ויש דברים המסורים ללב, שרק עין אלוהים מגעת אליהם. כיוון שגמירות דעת היא קריטריון חשוב בקביעת תקפותה של עסקה קניינית, יש חיוב לברר את קיומה. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות עזרים חיצוניים, קרי: פרשנות להתנהגות ולמעשים קונקרטיים. רב אחא מדפתי טוען שהשותה לשוכרה אינו מפגין אדישות, אלא דווקא חרדה גדולה, ולכן מעיד על עצמו שהתחייבותו המוגזמת היתה מן הפה ולחוץ, והוא לא לקח בחשבון את השלכותיה. הוא לא מסתפק בפירוש זה, ומציע מיד פירוש נוסף: ייתכן שהשותה אינו מוטרד כיוון שהוא סומך על התחייבותו של אדם שלישי לספק לו את הכסף. כיוון שגם התחייבות כזו היא אסמכתא, ניתן להבין שהלווה נקלע למעגל של מחויבויות בלתי אפשריות, והדבר מעיד על כך שמלכתחילה לא התכוון לדבריו ולא הבין את משמעותם. ישנה אפשרות נוספת להבנת פירושו השני של רב אחא, והיא קיצונית יותר: גם במקרה שבו ידוע שהלווה מתכוון להחזיר את ההלוואה (שהרי הוא סומך על אדם אחר שייתן לו את הכסף), אם אין מעשיו מעידים במפורש שהיתה לו גמירות דעת לכתחילה, הרי שהאסמכתא אינה קונה.

שני רעיונות חשובים אני מוצאת בהצעת הפרשנות של רב אחא: הרעיון הראשון הוא שמעשים ניתנים לפרשנות - עצם העובדה שיש יותר מדרך הגיונית אחת לפרש את מעשי האיש השותה מלמדת שלמרות הכל, רגשותיו של אדם אינם פרושים לפני העין האנושית באופן גלוי וקשה מאוד להניח הנחות בנושא זה או להסתמך עליהן בהקשר משפטי; הרעיון השני הוא שהפרשנות למעשי אחרים צריכה להיות מבוססת על חמלה - רב אחא אינו רואה בשתיין בליין המפזר את כספו, אלא אדם אומלל ומפוחד.

שני הרעיונות הללו מתגבשים, לטעמי, לדרך התבוננות אחת, שניתן לכנות ענווה: הענווה נובעת מן ההכרה שבני אנוש הם יצורים מוגבלים, שעיניהם אינן חודרות כליות ולב; הענווה דורשת ממני להציע אפשרויות הבנה שונות לכל מציאות, שכן אנושיותי מונעת ממני לדעת את האמת האחת והיחידה, את הפירוש הנכון בה"א הידיעה. הענווה היא היפוכה של ההתנשאות השופטת לחומרה, והיא אמורה להוביל אותי לקריאה אמפתית וחומלת של המציאות ושל האנשים הסובבים אותי. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

לתגובות: editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus