ומה עם הפרנסה?
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
5.9.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ומה עם הפרנסה?

העולם עומד גם על תורה וגם על עבודה, אבל איך עושים את שני הדברים בו זמנית? הרבה תמר דבדבני מבררת אם זה אפשרי

תנו רבנן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, 14) – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, 8), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיה סא, 5) וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" (דברים כח, 48) וגו' (ברכות לה ע"ב)

 

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השישי במסכת ברכות מפרטת את הברכות השונות שיש לומר לפני אכילת פירות וירקות. הקטע שיידון כאן מובא במהלך הדיון התלמודי במשנה זו.

 

דיון:

האם אפשר ללמוד תורה וגם להידרש לפרנסה?hdp_lymvd_0

יכול דברים ככתבן?

הפסוק מדברים, שהינו חלק מן הפרשה השנייה של קריאת שמע, מפרט את הברכה האלוהית לבוחרים באהבת אלוהים ובקיום מצוותיו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, 14-13).

הפסוק מיהושע לקוח מנאום "הסמכת" יהושע למנהיג. אלוהים מציג ליהושע את משימתו, מעודד אותו בדרכו החדשה ומצווה עליו: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, 8).

המדרש שואל כיצד יש להבין את הפסוק מיהושע, שבפשטו סותר את האמור בדברים: אם חייב אדם להגות בתורה "יוֹמָם וָלַיְלָה", כיצד ישקיע זמן באיסוף התבואה? זו קושיה גם על מה שנראה כפרדוקס בהבטחה שבדברים: אם יקיים אדם את "לְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" ויעסוק תדיר בתורה, הוא  יזכה ל"וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", שייאלץ אותו לחדול מלימודו.

 

הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל

נדמה שדברי ר' ישמעאל כאן מתאימים לגישתו העקרונית ביחס ללימוד התורה, הגורסת ש"דיברה תורה בלשון בני אדם" (למשל, ספרי במדבר קיב): התורה מכוונת להיגיון האנושי הסביר, ולפיו יש להבין אותה.

הפתרון שמציע ר' ישמעאל לקושיית המדרש הוא שיש להבין את "לֹא יָמוּשׁ" בדרך ארץ ובלשון בני אדם. כלומר, את הציווי להגות בתורה "יוֹמָם וָלַיְלָה" יש להבין כדרישה עקרונית ולא באופן מילולי, ולכן, אין סתירה בינו ובין "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ".

  " לדעת רשב"י, לימוד התורה יכול להיעשות רק מתוך אדישות מוחלטת לענייני פרנסה, המושגת רק אצל מי שתלוי לחלוטין באחרים מבחינה כלכלית. רק חוסר האחריות לפרנסה מפנה את הנפש ומאפשר לה לקיים את "בכל לבבך" "

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?

רשב"י מדגיש את קושיית המדרש: הדאגה לפרנסה בהכרח גוזלת את כל זמנו ומרצו של האדם ואינה מאפשרת לו להתמסר לתורה. גישתו של רשב"י מוצאת ביטוי גם בדרשה על הפסוק משמות יג, 17, המלמד שאלוהים מעכב את העם במדבר בכוונה: "אמר הב"ה (ברוך הוא) – אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה; אלא, אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן, ושותין מי הבאר, והתורה נבללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר – לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין (או – ושנִיים) להם אוכלי תרומה" (מכילתא "בשלח", מסכתא "ויהי"). כלומר, אלוהים חושש שהישיבה על הארץ, לפני היות העם "ספוג" בתורה, עלולה גרום לו לאבד אותה. מכך לומד רשב"י כלל עקרוני: רק מי שהוא "אוכל מן" או "אוכל תרומה" מסוגל לדרוש את התורה, ללומדה לעומק. "אוכלי המן", כתינוקות בני יומם, מקבלים מזונם ישירות משד האם המניקה – אלוהים – ואינם נדרשים לשום מאמץ כדי להשיג את פרנסתם (שמות טז, 27-14). "אוכלי התרומה" הם הכוהנים חסרי הנחלה, שפרנסתם תלויה במחויבות העם ובנדיבות לבו. כלומר, לדעת רשב"י, לימוד התורה יכול להיעשות רק מתוך אדישות מוחלטת לענייני פרנסה, המושגת רק אצל מי שתלוי לחלוטין באחרים מבחינה כלכלית. רק חוסר האחריות לפרנסה מפנה את הנפש ומאפשר לה לקיים את "בכל לבבך".

 

שיטתו של רשב"י מודגמת בסיפור התלמודי על ישיבתו עם בנו במערה (שבת לג ע"ב). במשך שתים עשרה שנים יושבים השניים ולומדים תורה, בניתוק מן העולם החיצון, ומינימום המזון הנדרש להם (חרובים ומים) מסופק באופן נסי בידי אלוהים. גן עדן של ממש. ביציאתם, מתקשים האב ובנו להבין את "דרך הארץ" של העולם: "ראו אנשים חורשים וזורעים, אמר (רשב"י) – מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?! בכל מקום שנותנים (רשב"י ובנו) בו עיניהם – מיד נשרף" (שם, התרגום שלי).hdp_prnshמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? (Thinkstock)

 

העיסוק בפרנסה ובחיי העולם נתפס בעיניהם כבגידה בתורה ובאלוהים, אך אלוהים אינו מסכים עמם: "יצאה בת קול ואמרה להם – להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! חזרו והלכו. ישבו (שם) שנים עשר חודשי שנה. אומרים (אנשים, כפתגם) – משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש" (שם, התרגום שלי). רשב"י ובנו נענשים על שלא נהגו בדרך ארץ במי שחיו חיי דרך ארץ, ומה שהיה להם גן עדן נהייה עתה לגיהנום. סוף הסיפור מקביל את רשב"י ליעקב, שלפי המדרש תיקן את העולם לרווחת יושביו – טבע מטבעות ובנה שווקים ומרחצאות. רשב"י, רומז הסיפור, תיקן את עצמו כשלמד את חשיבותה של "דרך ארץ".

 

אולי רק בעקבות לימוד זה יוכל רשב"י לקבוע: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים (את מצוות) לא ימוש" (מנחות צט ע"ב). כלומר, גם מי שאינו "אוכל מן" יכול לקיים את מצוות "לא ימוש", אפילו אם כל לימודו ייעשה בקריאת שמע פעמיים ביום. אבל בינתיים, כיצד יפתור רשב"י את הסתירה שמציג המדרש בין הפסוקים מדברים ויהושע?

 

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן

רשב"י טוען שעיסוק בצורכי פרנסה ועבודה הוא עונש על אי ציות לאלוהים. באמצעות פסוקים הוא לומד שעשיית רצון אלוהים משחררת את ישראל מעול העבודה ומטילה את פרנסתם על גבם של אחרים. כלומר, קיום המצוות מאפשר לישראל את הפנאי – הממשי והנפשי – הדרוש לקיים את המצוות, וחוזר חלילה. זה פתרון לא רע לפרדוקס-לכאורה בפסוק מדברים, אולם הוא מעלה קושיה חדשה: הבנתו של רשב"י את "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" כעונש אינו מסתדר עם הקשר הפסוק, שם הוא מוצג דווקא כפרס.

 

התלמוד מסיים את המחלוקת הדרשנית הזו באמירתו של אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן; כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן", ובאומרו כך, מדגיש את האמת הפרקטית בשיטת ר' ישמעאל. אני מבקשת להדגיש גם את האמת הדתית שיש בגישה זו, כפי שטוען רבן גמליאל, בנו של ר' יהודה הנשיא: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וגוררת עוון" (משנה אבות ב:ב).

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus