תפילת הדרך
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
15.2.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תפילת הדרך

מדוע לפני שהדיין יוצא למשימתו הוא נושא תפילה מיוחדת? תמר דבדבני מאמינה שכדי לקיים את מעשה הדיינות באופן ראוי ושלם, על הדיין לצאת מעצמו - מן העמדות, המחשבות והאינטרסים הפרטיים שלו - ולהיכנס להלך מחשבה אחר

רב כי הוה נפיק לדינא אמר הכי: ברעות נפשי לקטלה אנא נפיק, וצבן ביתי לית אנא עביד, וריקם לביתי אנא עייל, ולואי שתהא ביאה כיציאה (סנהדרין ז ע"ב, לפי כתב היד התימני - ירושלים) 

 

תרגום:
רב, כשהיה יוצא לדין אמר כך: ברצון נפשי להריגה אני יוצא, וצרכי ביתי אין אני עושה, וריקם לביתי אני נכנס והלוואי שתהא ביאה כיציאה.

 

הקשר:
המשנה הראשונה של מסכת סנהדרין קובעת כי בבואו לדון בענייני ממונות, על בית הדין למנות שלושה דיינים. תוך עיסוקו במשנה זו מעלה התלמוד שאלות על סמכות הדיינים ואופן מינויים, על הדרכים בהן ראוי לשפוט בענייני ממון ועל מהות תפקידם של הדיינים. במסגרת זו מציע התלמוד מעין "תקנון" לדיינים, הכולל לא רק הנחיות להתנהגות נאותה אלא גם הנחות יסוד רעיוניות בהן הם אמורים להשתמש ככלי לכיוונון דרכם המשפטית. תפילתו של רב, שתידון כאן, מובאת לקראת סופה של סוגיה זו.

 

דיון:
מה אפשר ללמוד מ"תפילת הדרך" של הדיין טרם יציאתו לדון, על הדרך בה הם רואים הדיינים את עצמם ואת תפקידם בעולם?

bible

רב כי הוה נפיק לדינא אמר הכי
הביטוי המקדים את תפילתו של רב מסקרן אותי, ובמיוחד המילה "נפיק" (יוצא). לאיזו יציאה מכוון הביטוי? הפירוש הפשוט ביותר הוא שיש כאן תיאור של יציאת רב מביתו או מבית מדרשו אל בית הדין, בו הוא משמש כדיין. בנוסח הדפוס של התלמוד אכן מופיע המשפט כך: "רב כי הוה אתי לבי דינא" (רב, כשהיה בא לבית הדין).

 

אני רואה בביטוי זה רבדים נוספים, המלמדים על הדיינות, כפי שהיא נתפסת על-ידי רב עצמו, ואולי גם על-ידי סוגיה תלמודית זו בכללותה. נדמה לי שכדי לקיים את מעשה הדיינות באופן ראוי ושלם, על הדיין לצאת מעצמו, מן העמדות, המחשבות והאינטרסים הפרטיים שלו ולהיכנס להלך מחשבה אחר, המעוצב על-ידי הכרת עצמו כמנהיג לעם וכשליח של אלהים.

 

את הגדרת הדיינות באופן כזה אפשר להבין גם מדבריו של ר' יונתן: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט' (תהלים פב, 1), וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (בבלי סנהדרין ז ע"א).

 

תפקידו של הדיין הוא לקרב את העם לאלהיו ואת אלהים אל העם, ומעילה בתפקיד זה עלולה לגרום למשבר במערכת היחסים הזו. כלומר, כדי לקיים כהלכה את תפקידו, על הדיין לראות עצמו כצינור המחבר בין החוק האלהי להתנהלות האנושית ולהכיר בכך שתפקוד לקוי עלול להוביל ל"סתימה" שתוצאותיה כפולות: השכינה תסתלק מישראל וישראל יתרחקו מאלהים.

 

dardo-sword
"חרב מונחת לו בין ירכותיו"

על הדיין, אם כן, מונח עול כבד של שליחות חשובה במעלה, ואסור לו לשכוח זאת. המשך דבריו של ר' יונתן מחריף את האיום על הדיין ומכביד את העול על כתפיו: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנום פתוחה לו מתחתיו".

 

הכרעותיו של הדיין חורצות גורלות – לא רק בעבור אלה הנידונים מולו, אלא גם בעבור הקשר המתמשך בין העם ואלהיו: המשך קיומם של העם ושל דתו – כמו המשכיותו של הדיין כאדם פרטי, המבוטאת כאן ביכולתו להוליד ילדים – תלויים בהתנהלותו בבית הדין; לו יחטא הדיין לתפקידו הוא עלול ליפול בגיהנום ועימו העם היהודי כולו.

 

מאין צומחת ההבנה כי תפקידם של הדיינים חשוב והכרחי כל-כך?  מהו הבסיס התיאולוגי עליו עומד הרעיון שאלהים נזקק לדיינים כדי להתקיים בלבות האנשים ולהיות שרוי בחייהם? דומני שלשאלה זו מוצע פתרון בסוגיה: "כי רחימתין הוה עזיזא - אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן" (כאשר אהבתנו היתה עזה – על רוחב הסייף שכבנו, עכשיו שלא עזה אהבתנו – מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו). פתגם זה מופיע בדף ז ע"א בתוך רשימת אימרות עממיות שחכמים שונים נותנים להן תוקף דתי באמצעות "שידוך" למקבילות רעיוניות במקרא.

 

אימרה זו מוסברת על-ידי רב הונא כך: "מעיקרא כתיב 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת' (שמות כה, 22)... וכתיב 'וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ' (מל"א ו, 2). ולבסוף כתיב 'כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' (ישעיה סו, 1)". לדעת רב הונא, התרחבות תחומו של הקודש האלהי – מעשרה טפחים במשכן העדות, דרך בניין ענק בבית המקדש ועד לעולם כולו לאחר חורבן הבית הראשון – היא עדות להיחלשות קשרי האהבה בין אלהים וישראל. קישורם של דברים אלה לסוגיה הדנה במהות תפקידם של הדיינים מלמד אותי כי התלמוד רואה בדיינים כלי לצמצום תחומי הקודש (במובן החיובי של המונח "צמצום" - תמצות, ריכוז, בהירות ודיוק) ולהגברת האהבה בין אלהים וישראל.

 

ברעות נפשי לקטלה אנא נפיק, וצבן ביתי לית אנא עביד, וריקם לביתי אנא עייל, ולואי שתהא ביאה כיציאה  –
מתוך הכרה בשליחות שיש בתפקיד הדיין, נושא רב מעין "תפילת דרך" לפני יציאתו לדין. תפילה זו מורכבת מתזכורת לעול ולמחוייבות הכרוכים בדיינות, ומבקשה אחת מעניינת.

 

בתחילה מזכיר רב כי הדיין – כלומר, הוא עצמו – עלול להתחייב מיתה על הכרעותיו בדין. הביטוי "ברעות נפשי" (ברצון עצמי) מדגיש כי אדם אינו מחויב להיות דיין וכי יש בדרכו מרכיב של בחירה מתוך רצון חופשי. אפשרות אחרת להבנת הביטוי יכולה להדגיש דווקא את יכולת הבחירה של הדיין בנוגע להכרעותיו בדין – ירצה, ידון דין אמת; לא ירצה – ידון דין שקר ויתחייב מיתה. לאחר מכן מזכיר רב לעצמו כי בדיינות אין מקום לרדיפה אחר אינטרסים אישיים, כדאגה לבני ביתו ומשפחתו של הדיין, וכי היא אינה נעשית כדי להתפרנס (כך מפרש כאן רש"י). הבקשה בסופה של התפילה הקצרה מזכירה שוב "יציאה".

 

מה כוונתה? רש"י מפרש: "שאחזור לביתי כיציאה שיצאתי מביתי בלא חטא, שלא אטעה ואענש". אני מקבלת את הפירוש הזה אך מבקשת להבינו באופן רחב יותר: אם היציאה אל הדין מסמלת את המסע מן ה"עצמי" אל ה"ציבורי", מן האדם הפרטי אל השליחות הקהילתית והדתית, הרי שה"ביאה" יכולה לסמל את הדרך חזרה אל הבית ואל המשפחה. אפשר שרב מבקש את המסוגלות לנוע בביטחון בין שני "תפקידיו" – בין היותו שליח ומנהיג לבין היותו בן, אב, רֵע, אדם פרטי. אולי רב מבין שהפער בין שני התחומים כול להיות קשה למעבר, וישנה סכנה ב"היתקעוּת" באחד מהם תוך וויתור על השני. הביטוי "ביאה" נמצא בשימוש בספרות חז"ל גם כתיאור ליחסי מין. בעקבות המדרש של רב הונא הנזכר לעיל, ניתן אולי למצוא בתפילת רב בקשה לכך שפעולתו כדיין ("יציאה") אכן תמלא שליחותה להגביר את האהבה בין אלהים וישראל ולהשרות את השכינה ("ביאה").

 

תפיסת הדיינים כשליחים וכמנהיגים מטילה על כתפיהם עול כבד, אך בה בעת גם מטפחת בהם חשיבות עצמית ותחושת גאווה. אולי זו הסיבה לכך שמיד לאחר התפילה הקצרה מספר לנו התלמוד שרב, כשהיה רואה חבורות אנשים הולכות אחריו כדי לכבדו, היה אומר:"אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ. כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ" (איוב כ, 6 – 7). הגאוה היא שקר ותחושת העליונות של האדם היא בת חלוף – גם אם הוא חש שראשו בשמים ושיאו בעננים, הריהו זמני וקל להיאבד ולהיעלם מן העולם כגלל צואה. נדמה שגם את התובנה הזו חשב רב כי נכון להשמיע, מדי פעם בפעם, לעצמו ואולי גם לחבריו הדיינים: השליחים, המנהיגים, גוזרי הגורלות, שלמרות תפקידם החשוב, הרי גם הם בשר ודם – ארעיים בעולם, ככולנו. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus