סטיה קטנה
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
1.9.08
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

סטיה קטנה

האם התחשבות ברגשות או במציאות הפוליטית יכולה להחשב לסיבה טובה כדי להגמיש את החוקים? הרבה תמר דובדבני ממשיכה להתעמק במסכת גטין

אמר עולא: דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה - אינה מכפרת, מאי טעמא? יאוש כדי לא קני, ומה טעם אמרו "לא נודעה [---] מכפרת"? שלא יהו כהנים עצבין. אמרי ליה רבנן לעולא: והאנן "מפני תיקון המזבח" תנן! אמר להם: כיון דכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל


(בבלי גטין נה ע"א)

 

תרגום:
אמר עולא: דבר (שמדין) תורה (הוא) – בין נודעה (הבהמה שהובאה כקרבן חטאת, אם נודע שהיא גזוּלה ואינה שייכת באמת למביא הקרבן) ובין לא נודעה, אינה מכפרת. מהו הטעם לדבר? ייאוש (בעליה המקוריים של הבהמה מן הבעלות עליה) בלבד - אינו קונה (אין בו כדי להפוך את הגוזל לבעליה החוקיים, ומשום כך אין הקרבן שהביא מכפר עליו, כי אינו שלו). ומה טעם אמרו "לא נודעה [לרבים, שהיא] מכפרת" (בסתירה לכאורה לדין התורה)?! שלא יהיו הכהנים עצובים. אמרו לו חכמים לעולא: והרי אנחנו "מפני תיקון המזבח" שנינו (זה הטעם המפורש במשנה, ולא זה שאתה נתת). אמר להם: כיוון שהכהנים עצובים, נמצא המזבח בטל (ואז הטעמים אינם סותרים אלא משלימים).

הקשר:
משנה ה' בפרק ה' של המשנה במסכת גטין מצטטת עדות מפי רבי יוחנן בן גודגדא לגבי ארבע הלכות. השתיים האחרונות נוגעות בתיקון העולם: "ועל המריש (הקורה) הגזוּל שבנאוֹ בבירה- בבנין - שייטול את דמיו (שיחזיר הגוזל את מחיר הקורה ולא יעקרנה ממקומה ויהרוס את ביתו), מפני 'תקנת השבים' (האנשים המבקשים לעשות תשובה ולתקן את מעשיהם); ועל חטאת הגזוּלה (הבהמה המובאת כקרבן) שלא נודעה לרבים (שהיא גזולה) - שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח".

 

דפי השבוע הזה עוסקים בעיקר בסיפורי החורבן. באופן יוצא דופן בחרתי הפעם שני קטעים מתוך הלימוד שלי – האחד, המצוטט לעיל, קשור בנושא 'תיקון העולם' בו עסק התלמוד לא מעט בשבועות האחרונים, והשני לקוח מתוך הסיפור המוכר על בר קמצא, המופיע בתוך רצף סיפורי החורבן. שני הקטעים מופיעים בתלמוד באותו הדף (בשתי סוגיות נפרדות, על שתי משניות שונות). בשל קירבת המקום למדתי את שניהם באותו היום. כיוון שיש בי הערכה גדולה לעריכה, אני לומדת לשים לב לקישורים שעושים עורכי התלמוד ולחשוב על החיבור הרעיוני, שאולי קיים, בין סוגיות שונות שמוקמו זו בצד זו.

דיון:

khytsym1
צילום: פלאש 90
"תקנת השבים" הנזכרת במשנה מסבירה את העיקרון הערכי העומד בבסיס ההלכה המאפשרת את קבלת קרבן החטאת הגנוב: אמנם נכון יותר היה לדרוש מגנב הקורה להרוס את ביתו שבנה על יסודות של גזל, אבל כדי לאפשר לו לשוב מדרכו הרעה, דורשים ממנו רק את עלות הקורה. לכאורה יש בזה סטייה מן הדרך, אבל נדמה לי כי היא מוצגת כאן כאפשרות היחידה להמשיך ללכת. הטעם במשנה לקבלת הקרבן הגנוב הוא: "מפני תיקון המזבח". יש ערך במזבח (שמייצג את בית המקדש) לכשעצמו, ומפניו יש לדחות את מה שנראה כמעשה הנכון יותר. כאשר עולאטוען שה"אמת" אמנם מעוגנת בדין התורה ואף על פי כן יש לדחותה, הוא מדגיש את הדברים אף יותר. בתשובתו לחכמים מחבר עולא בין פגיעה ברגשות הכהנים ("שלא יהו כהנים עצבין") לבין פגיעה בקדושת המזבח ("תיקון המזבח"). בכך  הוא מעלה את חשיבותה של ההתחשבות ברגשות האנושיים בסולם הערכים ומבסס את תקפותה ההלכתית.

 

משנה ו' בפרק ה' של המשנה במסכת גיטין מעלה בחכמי התלמוד מחשבות על החורבנות שידע העם היהודי, ומרבית הסוגיה מוקדשת לשרשרת סיפורים העוסקים בחורבנות אלה (בית המקדש הראשון, בית המקדש השני ומרד בר כוכבא). הסיפורים יפהפיים, מורכבים מאוד וערוכים זה ליד זה באופן שמעורר הערכה ודורש העמקה לימודית. רבים מהם מתארים את זוועות המלחמה ואלימותם הנוראה של אויבי ישראל. בלא מעט מהם בולט חשבון הנפש שעורכים חכמי התלמוד עם עצמם, כחלק מן העם היהודי וכמנהיגיו, באמצעותו הם מחפשים "איפה טעינו" ו"במה חטאנו".

הדיון של עולא על המשנה מחבר אותי אל סופו של אחד הסיפורים המוכרים מאותה שרשרת: סיפורו של בר קמצא: בר קמצא הוזמן בטעות לסעודה חגיגית בבית שונאו, משם גורש בבושת פנים על ידי בעל הבית. בשל שתיקת החכמים שנכחו בסעודה ולא מחו על גירושו החליט בר קמצא לנקום ולהסית את הרומאים נגד היהודים. הוא יעץ לקיסר הרומאי לשלוח קרבן לבית המקדש והטיל בו מומים, כך שלא תהיה אפשרות הלכתית להקריבו. את סופו של הסיפור אני מביאה כאן בתרגום שלי (המקור בארמית כאן):

 

סברו חכמים שיש להקריב את הקרבן (בעל המומים) משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נעשה זאת) יאמרו (האנשים) – בעלי מומים מוקרבים על המזבח!

kbysh1

גם כאן החכמים ניצבים בפני בעיה: הקרבן אינו ראוי להקרבה. רבי זכריה בן אבקולס מציג את הדעה ה"אמיתית", ה"אובייקטיבית", את הדין שייקוב את ההר. החכמים מציעים לקבל את הקרבן "משום שלום המלכות". טעם זה דומה מאוד לטעמו של עולא: "שלא יהו כהנים עצבין", משום ששניהם מניחים שהתחשבות ברגשות (או במציאות הפוליטית) היא סיבה מספקת לסטייה חד פעמית מן הדין ההלכתי. שני הטעמים הללו אינם נתפסים כערכים חיצוניים לדיון ההלכתי אלא מובאים כחלק אינטגרלי ממנו. בניגוד למקרה קרבן החטאת שראינו לעיל, בסיפור הזה ה"אמת" מנצחת: הקרבן נדחה, הקיסר נפגע, המלחמה פורצת ובית המקדש נחרב. המשפט המסכם של הסיפור מובא מפי רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

 

 

עולא טוען שהקרבן הגנוב מכפר בניגוד לדין התורה, בגלל שיש ערך עליון להתחשבות ברגשות הכהנים, אשר  תורמת ישירות לביסוס מעמדו של המזבח. רבי זכריה בן אבקולס דוחה את ההתחשבות ברגשות הקיסר (ובמציאות הפוליטית) וכתוצאה מכך בית המקדש נחרב (ובודאי ש"נמצא מזבח בטל").

 

שני הקטעים מבהירים לי את אמרתו הקשה של רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה (בבלי בבא מציעא ל ע"ב). דין התורה, אומר רבי יוחנן, נקב את ההר והחריב את הבית אשר עליו. המוכנות לסטות לפעמים מן הדרך כדי לאפשר לעצמנו להמשיך וללכת, ההעדפה של הרגישות האנושית (כלפי מביא הקרבן הגנוב, כלפי הכהנים, כלפי גוזל הקורה או כלפי הקיסר) על פני האמת ה"אובייקטיבית" ועל פני דין התורה, הן כולן חלק מ'ארגז הכלים' ההלכתי (כפי שטוענים כאן המשנה והתלמוד). רבי יוחנן חשב שמי שבחר, באופן עקבי, שלא להשתמש בהן, הוא זה שגרם לחורבן. אני תוהה בעצב האם אני יודעת להשתמש בכלים אלה, האם המנהיגים שלנו מכירים אותם ומה צפוי לבית שלי-שלנו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus