רגל פה, רגל שם
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
2.2.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

רגל פה, רגל שם

מדוע החליטו חכמים להוציא את רבי ירמיה מבית המדרש, מה גרם להם להחזירו, ואיך קשור כל זה לגוזל של ציפור שנפל מהקן? תמר דבדבני על המתח שבין פנים וחוץ, רבים ויחיד

רבינא אמר, הכי שלחו ליה: שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן, צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי, או לא? שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא. (ב"ב קסה ע"ב)  

 

תרגום:
רבינא אמר, כך שלחו לו (לר' ירמיה): שלושה שישבו לקיים את השטר (בבית הדין) ומת אחד מהם, צריכים לכתוב 'במושב שלושה היינו ואחד איננו (עכשיו)', או לא (צריכים לכתוב כך)? שלח להם (ר' ירמיה): אני איני ראוי שתשלחו לי, אלא כך דעת תלמידיכם נוטה – שצריכים לכתוב 'במושב שלושה היינו ואחד איננו'. ועל כך הכניסוהו את ר' ירמיה אל בית המדרש.

 

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק העשירי של מסכת בבא בתרא עוסקת בדיני העדות על שטרות שונים. במסגרת הדיון התלמודי בדינים אלה נתקלים החכמים בקושיה לגבי צירוף עדויות שונות לכדי עדות מספקת. התלמוד מציע נוסחים שונים לקושיה זו, אך המסגרת הסיפורית נשמרת: הקושיה נשלחת לר' ירמיה והוא משיב עליה. גם תשובתו של ר' ירמיה אינה משתנה בין הנוסחים: "אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת חכמים נוטה – שיצטרפו". הנוסח הרביעי והאחרון שמציע התלמוד לקושיה, שונה מעט, ולכן גם תשובת ר' ירמיה שונה. נוסח זה, המובא מפי רבינא, והאמירה התלמודית המסיימת אותו הם אלה שיידונו כאן.

 

דיון:
סיפורו של חכם, שהוצא מבית המדרש והוחזר אליו, הוא העומד במרכז הדיון כאן. מה הם הגורמים להוצאה ומה יכול להוביל להכנסה בחזרה?

 

שלושה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן, צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי
הקושיה שמנסח רבינא אמנם שונה מאלה שקדמו לה, אולם אין היא רחוקה מהן. החכמים מתחבטים האם יש "לצרף" לחתימה על השטר גם את הדיין, שאמנם נכח בדיונים והיה שותף להכרעה, אך אינו נמצא עוד ביניהם ואינו יכול לחתום על השטר. השאלה היא האם על שני הדיינים הנותרים להסביר בחתימתם, כי בית הדין פעל כהלכה בנוכחות שלושה, למרות שבפועל חתומים על השטר רק שני דיינים. ר' ירמיה משיב על שאלה זו בחיוב – אכן כך צריך לעשות. ניסוח כמו זה המוצע כאן "מצרף" את הדיין שנפטר אל עדות השניים הנותרים, למרות שאינו נמצא שם בגופו ובחתימתו. הבנה כזו מלמדת על עקביות דרכו של ר' ירמיה, בכל הנוסחים של הקושיות השונות: הוא מאמין בצורך "לצרף".

 

ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא
נדמה כי האמירה הסיפורית של התלמוד, המסיימת את הסוגיה, נסובה על כל הנוסחים גם יחד ואינה מיוחדת דווקא לנוסח של רבינא. משהו בתשובתו של ר' ירמיה ("שיצטרפו" – בין אם הדבר נאמר באופן ישיר, ובין אם בעקיפין, כמו בנוסח של רבינא) גורם לחכמים להכניסו אל בית המדרש. אבל מדוע הוצא ממנו לכתחילה?

 

המשנה השישית בפרק השני של מסכת בבא בתרא עוסקת בגוזל שנפל מן השובך. הבעלות על גוזל זה נקבעת על-פי המרחק בו הוא נמצא מן השובך: "בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו... מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו". על משנה זו שואל ר' ירמיה (בבלי ב"ב כג ע"ב): "רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו?". ר' ירמיה לא זוכה בתשובה לשאלתו אבל התלמוד מספר: "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא" (ועל זה הוציאוהו לר' ירמיה מבית המדרש). משפט זה מנוסח כתמונת מראה למשפט הנאמר בסוגיה הנידונה כאן.

ציפור כמו ציפור הנודדת מקינה (צילום: פלאש 90)
מה היה בה, בשאלתו של ר' ירמיה, שגרם להוצאתו מבית המדרש? רש"י מפרש "שהיה מטריח עליהם", כלומר – מטריד ושואל על דברים מובנים מאליהם (שהרי המשנה פירטה במפורש למי הבעלות במקרה של "מחצה על מחצה"). רבנו תם חולק על כך וסובר שהבעיה בשאלת ר' ירמיה אינה ב"טירחה" שהיא מייצרת אלא בערעור שלה על קביעות החכמים בענייני מידות ושיעורים. פירושו של רבנו תם (וכך גם פירושיהם של הרשב"א והריטב"א) מתבססים על תגובתו של ר' זירא לר' ירמיה בעניין אחר. במסכת ראש השנה, דף יג ע"א מביע ר' ירמיה ספק ביחס ליכולתם של החכמים למדוד במדויק את תבואת השדה שהבשילה בתאריך כלשהו, ור' זירא משיב לו בתקיפות: "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא (לא אמרתי לך שלא תוציא עצמך מחוץ להלכה)?! כל מדות חכמים כן הוא - בארבעים סאה (של מים) הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן...". ר' זירא מסביר לר' ירמיה שהשיעורים שקבעו חכמים הן הלכה ואין לערער עליהן או אפילו להביע חשד לגבי ההיגיון שבהן. מתשובתו של ר' זירא ("לאו אמינא לך") ניתן להבין שאין זו הפעם הראשונה בה ננזף ר' ירמיה. בעקבות סיפור זה, מבינים הפרשנים שגם במקרה הגוזל שנפל, חולק ר' ירמיה על המידות שקבעו חכמים (חמישים אמה) ולכן הוא מוצא מבית המדרש.

 

ומדוע הכניסו את ר' ירמיה בחזרה?
בתוספתא חגיגה פ"א ה"ח מלמד רשב"י על הסכנה שבעזיבתו של תלמיד את בית המדרש ואת עולם התורה. תלמיד כזה מושווה שם, בין היתר, לציפור הנודדת מקינהּ (לפי משלי כז, 8). האם ייתכן שהחכמים זיהו ששאלתו של ר' ירמיה לגבי הגוזל העומד "רגל פה, רגל שם" מכוונת למעשה למצבו הרגשי והלמדני שלו עצמו, מצב של אי-וודאות וחוסר ביטחון בהשתייכות לעולם התורה והלימוד? האם ייתכן שזו הסיבה לכך שהוא הוצא מבית המדרש? אם כן, הרי שהחזרתו פנימה צריכה להיות תלויה במוכנותו להתחייב להיות חלק מ"קהילת" החכמים. כך מבין זאת החת"ם סופר (בפירושו לב"ב כג ע"ב). לכתחילה, סבר החת"ם סופר, הוצא ר' ירמיה מבית המדרש כיוון שלא הסכים לקבל את פסיקתם של החכמים, ולכן עכשיו משהוא משיב להם בצניעות ("איני כדיי"), ומרמז על רצונו להיות שוב תלמיד ("דעת תלמידיכם נוטה"), הם מקבלים אותו בחזרה.
 
אני אוהבת את פירושו של החת"ם סופר ומבקשת ללכת בדרכו צעד נוסף – להבנתי, לא רק הנוסח אלא גם נושא התשובה מרמז על כוונותיו וכמיהותיו של ר' ירמיה: ההדגשה החוזרת בשלושת הנוסחים הראשונים של הקושיה, על התשובה "שיצטרפו" מלמדת אותי שר' ירמיה מבקש בכל ליבו להצטרף מחדש אל בית המדרש, לחזור ולהיות תלמיד. נוסח הקושיה לפי רבינא, שאינו מדבר ישירות על "צירוף" אבל מחייב איזכור גם של מי שחסר, מאפשר לר' ירמיה להזכיר לחכמים את חסרונו שלו בתוך בית המדרש. כדאי לשים לב שלמרות ה"הוצאה" של ר' ירמיה הוא נתפס – לפחות במובנים מסויימים – כחלק מעולם התורה, שהרי שולחים אליו שאלות הלכתיות ומקבלים את תשובותיו עליהן. הדיין שנפטר, אך ממשיך למלא תפקיד כלשהו בחתימה על השטר, דומה במקצת למעמדו של ר' ירמיה בתוך עולם התורה: נפקד-נוכח, חסר שחסרונו קיים, ובאופן כלשהו אין מוכנים לוותר עליו. ייתכן שההכרה במצבו, ואולי יותר מזה – שיקוף מצב זה גם כלפי החכמים בתוך בית המדרש, היא זו שמאפשרת לר' ירמיה להיכנס בחזרה.

 

לבי נודד עם ר' ירמיה במסעו מן השובך ואליו, אבל איני יכולה שלא לתהות גם על דרכו של ה"ממסד", על דרכם של החכמים – כיצד חש מי שמוציא את תלמידו מבית המדרש? כיצד מרגיש זה הדוחף את הגוזל האומלל שנפל מן השובך, אל התחום ה"אחר"? בסיום פירושו הנזכר לעיל, כותב החת"ם סופר: "עד כה עזרני ה'. הוא יעזרני למעייל ולא למפיק (להכניס ולא להוציא) ולישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוני (לפי תהלים סא, 8) אמן". נדמה לי שזו תפילתם של מורים, רבנים ומנהיגי קהילות לא מעטים, ואני מצרפת את קולי ל"אמן". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus