למי קראתם חבית?
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דובדבני //
29.1.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

למי קראתם חבית?

מקרה של תאונה בין קורה לחבית מסייע לחז"ל לקבוע מי אחראי לנזקים שנגרמים לאישה בעת תשמיש המיטה, אך הדיון מעלה שאלה עקרונית: האם גם הנשים שותפות במעשה המיני? הרבה תמר דובדבני : הדף השבועי

אמר רבא: ק"ו - ומה יער, שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חברו וחייב, זה שלרשות חברו נכנס לא כל שכן! אלא הא קתני: שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. התם תרוייהו כהדדי נינהו, הכא איהו קעביד מעשה.


(בבא קמא ל"ב, ע"א)

 

תרגום:
אמר רבא: (כדי להבין אם חייב הבעל שהזיק את אשתו בתשמיש במיטה, יש ללמוד) קל וחומר (ממקרה רצח בשגגה, כאמור בדברים י"ט, ד'-ה') - ומה יער, שזה (ההורג) לרשותו נכנס וזה (ההרוג) לרשותו נכנס, נעשה (ההורג) כמי שנכנס לרשות חברו וחייב, זה (הבעל) שלרשות חברו (כלומר, אשתו) נכנס, לא כל שכן! אלא כך שנוי (במשנה, העוסקת בתאונת דרכים בין נושא חבית לנושא קורה): "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך" (ומשום כך פטור הבעל המזיק). (יש הבדל בין המשנה לבין מקרה הבעל המזיק את אשתו) שם (במשנה) שניהם - זה כמו זה - הם (שווים באחריותם), כאן (הבעל) הוא שעושה מעשה.

 

הקשר:
משנה ה' בפרק ג' של מסכת בבא קמא עוסקת בתאונה בין שני אנשים, שהאחד מהם נושא חבית והשני נושא קורה. המשנה מציגה תרחישים שונים לתאונה, ומצביעה בכל אחד מהם על מי שמתחייב בתשלום הנזק לחבית השבורה. הסוגיה התלמודית פותחת את הדיון על המשנה בשאלת רבה בר נתן: "המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו?", ומביאה את תשובתו של רב הונא, ולפיה הבעל פטור מן הטעם המובא במשנה: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". דברי רבא הנידונים כאן חולקים על תשובת רב הונא.

 

דיון:
הקטע הקצרצר שיידון כאן כבר נידון במקומות אחרים (ראו, למשל, את הפרק השישי בספרה של ד"ר רוחמה וייס, "מתחייבת בנפשי"), וטמונים בו זרעים רבים שניתן להצמיח לכדי עיון מרתק. אני בוחרת לעסוק כאן בנושא אחד מתוך אלה - של מי הבעלוּת על המעשה המיני?

zvg_mtnkhlym2

 זה שלרשות חברו נכנס לא כל שכן! - ההקבלה שעורך רבא בין מעשה "המזיק את אשתו בתשמיש המיטה" לרצח בשגגה מפתיעה אותי פעמיים. ההפתעה הראשונה שלי נובעת מן היחס ההפוך, לכאורה, בין מות אדם לפציעתו. רבא טוען שלעניינו – כלומר, לשאלת הפטור/חיוב של הבעל - מקרה הרצח בשגגה קל יותר ממקרה ההיזק בתשמיש המיטה, כיוון שהיער נחשב רשות הרבים ואילו גוף האישה הוא רשותה שלה. אם במקרה שנשמט גרזנו של אדם ביער והרג אדם אחר, מחשיבה ההלכה את היער כרשותו של ההרוג ולכן מחייבת את ההורג; קל וחומר שיש לחייב את המזיק במקרה ונכנס לרשות היחיד של אשתו. ההפתעה השנייה שלי טמונה בהבנה המטאפורית של דברי רבא, כמו גם בזו העולה מן הדיון התלמודי כולו: דומני שלא רק הנזק הנגרם ממפגש בין שני אנשים, המתואר במשנה, הוא זה שמעלה בתלמוד את שאלת "המזיק את אשתו בתשמיש המיטה", אלא גם דימויי החבית והקורה. נראה לי שהמפגש בין החבית לקורה נתפס על ידי התלמוד כאן כמטאפורה ציורית ליחסי מין בין גבר ואישה, ושבירת החבית מובנת כפציעתה של האישה. להבנתי, המקרה שמביא רבא - נפילת הגרזן ביער - ממשיך את המטאפורה המינית. ההבנה המטאפורית האפשרית בדבריו של רבא אלימה ומאיימת יותר מזו של הקורה והחבית: הגרזן מטבעו עלול לפצוע ולהזיק ומלכתחילה הוכנס אל היער כדי לפגוע בו (לכרות ענפים או עצים). האם כך מצייר לעצמו רבא את המפגש בין גופו שלו, הגברי, לגופה של אשתו?

 

שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך - עורך הסוגיה מקשה על דברי רבא, ולפיהם הבעל חייב: המשנה קבעה שכאשר נשברה החבית ממפגש חזיתי עם הקורה, פטור בעל הקורה כיוון שגם לו הרשות להלך ברשות הרבים, ועל כך הסתמך רב הונא כשפסק שהבעל פטור. כלומר, לפי הבנתו של רב הונא, המעשה המיני מוגדר כתחום משותף לבעל ולאשתו, מעין "רשות הרבים" שלשניהם מותר להלך בה ולכן הבעל אינו נושא באחריות בלעדית לפגיעה ואינו חייב לשלם עליה.

 

התם תרוייהו כהדדי נינהו, הכא איהו קעביד מעשה - תשובת העורך לקושייה על רבא מחלקת בין המקרה המתואר במשנה למקרה "המזיק את אשתו בתשמיש המיטה": בראשון, בעל החבית ובעל הקורה שותפים מלאים לתאונה, ואילו בשני רק הבעל הוא זה ש"עושה מעשה" ולכן האחריות לפגיעה מוטלת רק עליו.

  zvg_ydyym

הנחת היסוד של דברים אלה היא שיחסי המין בין גבר לאישה אינם מרחב משותף שעליו יש לשניהם בעלוּת ואחריות; הנחת היסוד כאן היא שיחסי המין מתרחשים ברשות היחיד של האישה, שאליה חודר הגבר, שבה הוא היחיד ש"עושה מעשה", ולפיכך הוא מחויב בכל נזק שייגרם לה. למרות שבהמשך מקשה התלמוד על מסקנה זו (מן הפסוק בויקרא י"ח, כ"ח, שבו נאמר שהן הנואף והן הנואפת חייבים במוות), הוא אינו זונח אותה לחלוטין ומכריע שהאישה אמנם שותפה להנאה מן המעשה המיני, אך אינה אחראית לביצועו.

 

בסנהדרין ע"ד, ע"ב מסביר התלמוד מדוע לא חטאה אסתר בעת ששכבה עם אחשוורוש: "אסתר קרקע עולם היתה". הביטוי "קרקע עולם" מופיע גם בפרק שלנו: בדף כ"ח, ע"ב מוסבר שאדם שנפגע מ"קרקע עולם" אינו יכול לתבוע תשלום לנזקיו (ורש"י מפרש "קרקע עולם - שאין לה בעלים"). הביטוי "קרקע עולם" בהקשרה של אסתר מלמד על היותה פסיבית במהלך המעשה המיני, שאין לה בעלות על גופה במצב זה (אם נאמץ את דברי רש"י לעיל) ואין לה אחריות למעשה.

 

ההבנה שהאישה אינה שותפה פעילה (סובייקט) במעשה המיני אלא רק מושא (אובייקט) מופיעה במקומות נוספים בתלמוד. ניכר כי במקומות אלה (ראו למשל רש"י על יומא פ"ב, ע"א, ד"ה "אף נערה המאורסה") מנסה התלמוד לפטור את האישה מעונש על מה שעלול להיתפס כעברה חמורה על חוקי העריות, ולכן הוא מגדיר אותה כמעין אנוסה. דומני שלרבא, במקרה שלנו, אין סיבה מיוחדת לבקש הקלה לאישה ועל כן אני מבינה שמבחינתו בכל מפגש מיני הטרוסקסואלי אין לאישה שותפות ואחריות והיא משמשת אובייקט למעשי הגבר בלבד.

 

ברור לי כי בגישתו של רבא יש "רווחים" לנשים: אם אין להן שותפות פעילה במעשה המיני והן נחשבות כ"קרקע עולם", הרי שהן פטורות מאחריות ואי אפשר להאשים ולחייב אותן במקרים של אונס (גם אם "נהנו" ממנו, ועיינו למשל בירושלמי סוטה פ"ד, ה"ד); כיוון שהן נחשבות תמיד לקורבן הן מוגנות מראש על ידי החוק והנורמה החברתית.

 

מצד שני, יש לגישה זו גם "מחירים" לנשים ולגברים כאחת: ההבנה כי יחסי מין אינם מפגש בין שני סובייקטים בעלי רצונות, יצרים, רגישויות, כוח (פיזי ומנטלי) ואחריות, אלא פעילות חד-כיוונית שיש לה אחראי יחיד ובלעדי, מבטלת את רעיון המפגש הבין-אישי שעליו הם יכולים (וצריכים, להבנתי) להתבסס. בנוסף, ההבנה כי המעשה המיני מתרחש רק בגופה של האישה מתעלמת מן התהליך הרגשי והגופני שעובר הגבר במהלך יחסי המין: האם באמת גופו ונפשו של הגבר אינם מושפעים ממגע האישה? (וראו גישתו של רבא לעניין זה ביבמות נ"ג, ע"ב) האם ניתן לומר בכנות שבהתרחשות המינית רק הגבר חודר אל גופה ונפשה של האישה, אך הוא עצמו נותר "שלם" ובלתי חדיר (רגשית וגופנית כאחת)?

 

ייתכן שבעולם התלמודי, שבו מעמדה של האישה נחות ופגיע, עמדתו של רבא מפגינה יושר גדול יותר מזו של רב הונא: אם הבעלוּת על המין נמצאת רק בידי הגבר, הרי ראוי שגם האחריות לתוצאותיו של המפגש המיני תהיה שלו בלבד. אני שמחה שבעולם שבו אני חיה אני יכולה להרשות לעצמי לשלם את מחירה העיקרי של הבעלוּת המשותפת על המרחב המיני: שותפות באחריות למתרחש בתוכו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus