חיבוטי ערב
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
8.2.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

חיבוטי ערב

ערבות הדדית נחשבת כערך רב משמעות וכבוד, אך לא תמיד ברור האם היא מעשה אצילי של דאגה לזולת או דווקא סימפטום להתערבות מוגזמת בחיי אחרים ופתח לצרות. תמר דבדבני נפרדת מבבא בתרא

בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ (משלי ו, 3-1), אם ממון יש לו בידך - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו ריעים (בבא בתרא קעג ע"ב) 

 

הקשר:
משנה ח' בפרק האחרון של מסכת בבא בתרא עוסקת בערבוּת להלוואה. המשנה מגבילה את יכולתו של המלווה לגבות את חובו מן הערֵב. למרות מגבלות מסוימות, הערב משעבד עצמו, כביכול, להחזרתה של ההלוואה, והתלמוד מחפש מקור מקראי לשיעבוד זה. המדרש הנדון כאן מובא על-ידי ר' יצחק כאחת התשובות לחיפוש.

דיון:

ערבוּת – האם היא מעשה אצילי של דאגה לזולת או דווקא סימפטום להתערבות מוגזמת בחיי אחרים ופתח לצרות?

 

בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ

הפסוקים הראשונים של פרק ו' בספר משלי מתארים אדם שהפך עצמו לערב בעבור רעהו באמצעות הסכם שערך עם אדם זר. הביטוי "תקעת לזר כפיך" יכול לתאר את חתימת הסכם הערבות בתקיעת כף, אך מהמשך הדברים אפשר להבינו גם כמטאפורה: לא רק את כפו של הערב לוחץ הזר, אלא גם את נפשו, כיוון שמרגע העסקה חיי הערֵב מופקדים ביד הזר. שני הפסוקים הראשונים מוצגים כתקבולת, כלומר – תקיעת הכף מקבילה להתחייבות המילולית, ומכאן שהערבוּת היא כפח שאדם טומן לעצמו באמצעות דיבורו. הבטחת הערבוּת, אם כן, היא מעשה אימפולסיבי הלוכד את עושהו בכלוב שלא שיער לעצמו.

 

"ערבות הדדית" נחשבת כערך רב-משמעות וכבוד: הדאגה לזולת, האחריות החברתית ותחושת השותפות המתקשרות אליה מחזקות את ההבנה שיש לה תפקיד חשוב בחיי הקהילה והעם. הפסוקים ממשלי מציעים מבט שונה על ערך זה: "ערבוּת", לפי פסוקים אלה, היא התערבוּת בעסקיהם של אחרים, והרבה טוב לא יכול לצמוח ממנה.

 

הערב אמנם הפיל עצמו בפח, אך יש לו דרך להינצל ממנו. כדי להוציא עצמו מן הצרה אליה נכנס, מוצע לערב: "לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ". אני בוחרת כאן בפירוש מצודת דוד, שנראה לי מכוון לפשט הכתובים ומתאים להקשר: "לך התרפס - היה לו למרמס הרגל... הכנע עצמך לפניו; ורהב רעך - החזק והמשל רעך על עצמך". כלומר, כדי להשתחרר מעול ערבותו על הערב להכניע עצמו, להתחנן, להתחנף ואולי אפילו להשפיל את עצמו. בפני מי? לכאורה נדמה כי על הערב לבקש את נפשו מאת ה"זר" – שהרי בידו תקע את כפו ונפשו, אולם האזכור החוזר של המילה "רעך" יכול ללמד כי פעולת ההתרפסות צריכה להתבצע דוקא מול הרֵע, כנראה על מנת שזה ישלם את החוב ויסלק את עננת האיום מעל הערֵב. כלומר, הערֵב שביקש להגן על רעהו ולחזק אותו, מוצא עצמו לכוד בידי ה"זר" והרֵע גם יחד. התערבותו במערכת היחסים ה"זוגית" בין הרע והזר הפכה אותו לחוליה החלשה והפגיעה ביותר במשולש הזה.

 

אם ממון יש לו בידך - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו ריעים –המדרש אינו מבין את שני הפסוקים הראשונים כתקבולת ולכן, לדעתו, יש כאן שתי בעיות שונות: ערבוּת והתחייבות כספית ("ערבת לרעך") ופגיעה מילולית כלשהי ברֵע ("נוקשת באמרי פיך"). לכן מציע המדרש שני פתרונות שונים. הפתרון לבעיה הממונית צריך להיות ממוני, ולפיכך המילה המקראית "להתרפס" מובנת כמעין ראשי-תבות של הביטוי "התר לו פיסת יד". ביטוי זה מכוון לפתיחת היד המחזיקה בכסף ולתשלום החוב.

 

מכאן אני לומדת שבניגוד להבנתי את הפסוקים, המדרש מבין שההתרפסות של הערב צריכה להיות מופנית כלפי הזר-המלווה (אם כי, בנוסח המדרש המובא בבבלי יומא פז ע"א, ניתן להבין כי ההתרפסות – שנקראת על ידי ר' יצחק במשמעות של "פיוס" – צריכה להיות מופנית אל הרֵע, כיוון שהוא הנפגע). לפי המדרש, הבעיה השנייה המובעת בפסוק אינה מערבת "זר" כלשהו ולכן גם פתרונה דורש מעשה כלפי הרֵע. נדמה לי שהמדרש מבין את היחס בין הבעיה והפיתרון כמעין תמונת ראי: כיוון שהפגיעה הרגשית ברֵע גרמה לפיחות בחברוּת, הפתרון יהיה כרוך בריבוי הרֵעים.

ערבות
יש צורך בערבוּת ובמעורבות החברתית כדי לשמור על הקהילה (פלאש 90)

התלמוד, במסכת יומא פז ע"א, מביא את המדרש הנדון כאן ומיד לאחריו מסביר רב חסדא: "צריך לפייסו בשלוש חבורות של שלושה בני אדם". כלומר, ריבוי הרֵעים הוא חלק מתהליך הפיוס: פגיעה מילולית באדם, ובמיוחד כזו שיש בה השפלה או פגיעה בכבודו, יכולה להיות מתוקנת רק בפומבי. עירובה של הקהילה בבקשת הסליחה, אם כצופים ואם כ"סניגורים" על הפוגע המבקש מחילה, לא רק משפיל את הפוגע אלא גם מפעיל לחץ על הנפגע, כדי שיסלח.

 

באופן פרדוקסלי, הפתרון שמציע המדרש לבעיה שיצר האדם בהתערבותו בעסקי אחרים (לפי פשט הפסוק), כרוך בערבוּת ההדדית שהוא יכול וצריך להפעיל לטובתו. ערבוּת, אם כן, יכולה להתפרש בשני אופנים: האופן השלילי, בו אדם לוקח על עצמו אחריות לעסקי אחרים ומסכן את עצמו, והאופן החיובי באמצעותו קהילה מגנה על חבריה, מתקנת את הקשרים ביניהם ובכך מחזקת את עצמה.

 

המשנה, ובעקבותיה התלמוד, מנסה להגן על הערֵב מפני המלווה, מתוך שהיא מכירה בכך שערבוּת יכולה להיות מסוכנת ולמעשה משעבדת את הערֵב הן למלווה והן ללווה. בו בזמן מצביע התלמוד, באמצעות המדרש, על כך שיש צורך בערבוּת ובמעורבות החברתית כדי לשמור על הקהילה ולחזק את חבריה.

 

דיון זה מסיים את העיון של "הדף השבועי" במסכת בבא בתרא. פתיחתו של עיון זה היתה בדיון על הגבולות שבין רשות היחיד לרשות הרבים – על הצורך בגבולות ובהפרדות ועל הסכנות שהם מזמנים. נדמה לי שסיומה של המסכת חוזר אל תחילתה ומציב אותי שוב מול אותן שאלות: להתערב או לא להתערב? להתבדל או להתערבב?

 

במסעי בתוככי "בבא בתרא" עסקתי בנושא זה גם בהקשרים אחרים: כיצד ובאיזה אופן עלינו להתמודד עם העולם שסביבנו, וכיצד ניתן להגן על עצמנו מפני הרע ש"בחוץ"? כיצד אנו מכוננים את זהותנו הפרטית בתוך שדה הזהויות הסובב אותנו? מהם המעשים המונעים מאיתנו להיות חלק מקהילה, מלשהות במחיצת אלהים ואדם? שאלות אחרות שהעלתה בי המסכת נגעו בחבלים הקושרים אותנו אל משפחותינו ובאפשרויות להתיר אותם: מהי המחויבות שיש לנו להורינו מחד גיסא ולילדינו מאידך? האם יש לנו יכולת להשתחרר מן השייכות לקהילה ומן הזהות המשפחתית שלנו? כיצד אנו מתקשרים עם אחינו ואחיותינו ועד כמה יש להורינו אחריות על כך?  מה אנחנו מותירים אחרינו והאם אנו אחראים על בחירותיהם של צאצאינו ותלמידינו? שאלות לגבי חיבור וניתוק עלו גם בהקשר לתורה וללימודה: כיצד עלינו להתייחס לחלקיה ה"מוזרים" של מסורתנו? האם יש להקדיש את מירב כוחות הלימוד שלנו לשינון או לחשיבה? לזיכרון או ליצירה? לחיזוק הסמכות או לתיקון ושינוי? ומה נעשה כשהתורה הנמסרת לנו נדמית כשגויה? האם נחפש את התשובות בתוכה? האם ננסה לפרש אותה אחרת? האם נעז להתווכח איתה, או אפילו לזעוק כנגדה?

 

במשנה האחרונה של בבא בתרא מופיעים דברי ר' ישמעאל: "הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע". בסופו של מסע ארוך ולא תמיד פשוט אני בוחרת לקרוא את דברי ר' ישמעאל בקול מעודד ומנחם, המבקש ממני לזכור את המעיינות ופינות החמד שפגשתי ביער הסבוך של המסכת הזו.

 

היי שלום מסכת בבא בתרא, ברוכה הבאה מסכת סנהדרין! 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus