האח הגדול
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
26.8.08
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

האח הגדול

מדוע בנותיו של רב נחמן העדיפו להישאר כלואות בשבי הנוכרי ולא להשתחרר לביתן? ומדוע רב עיליש ברח לאחר שצותת להן? הרבה תמר דובדבני בדף שבועי אופטימי

בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו. קשיא ליה לרב עיליש, כתיב: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז,כח) הא איכא בנתיה דרב נחמן! גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו נמי בהדייהו. יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, שמע מינה מתרחיש לי ניסא. אמר: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו. אמר: נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא, שמעינהו דקאמרן: עדי גוברין ונהרדעי גוברין, נימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן. קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה. כי הדרן ואתן, אמר: הוו קא בחשן קידרא בכשפים. 

 

(בבלי גטין מה ע"א)

 

תרגום:
בנותיו של רב נחמן היו בוחשות בקדירה (הרותחת) בידיהן. קשה לו (העניין) לרב עיליש (כיצד נאמר הפסוק מקהלת, המפחית מערכן של נשים) והרי יש את בנותיו של רב נחמן (שיש להן כוחות מופלאים כאלה)! גרם להן הדבר ונישבו, ונישבה גם הוא עימהן.


יום אחד היה יושב אצלו (אצל רב עיליש) אותו האיש שהיה יודע בלשון הציפורים, בא עורב והיה קורא לו.
אמר לו (רב עיליש לאיש): מה אמר (העורב)?
אמר לו: עיליש בְּרח, עיליש בְּרח.
אמר לו (רב עיליש לאיש): העורב שקרן ואיני סומך עליו.
בינתים באה יונה והיתה קוראת. אמר לו (רב עיליש לאיש): מה אמרה?
אמר לו: עיליש בְּרח, עיליש בְּרח.
אמר (רב עיליש): כנסת ישראל משולה ליונה, אני לומד מכך שמתרחש לי נס (ואצליח לברוח מן השבי). אמר (רב עיליש): אלך, אראה את בנותיו של רב נחמן, אם עומדות בנאמנותן אחזירן (יחד אתי לעירנו).
אמר (רב עיליש): נשים, כל הדברים שיש להן, מסדרות (מספרות) זו לזו בבית הכסא. (הלך וצותת להן) שמע אותן שהן אומרות: אלה (השובים שלנו) גברים ואנשי נהרדעא (עירן ועירו של רב עיליש) הם גברים; נאמר להם לשובינו שירחיקונו מכאן, שלא יבואו אנשינו, וישמעו ויפדונו (מן השבי). קם (רב עיליש) ברח.
באו הוא ואותו האיש (היודע שפת הציפורים) – לו (לרב עיליש) התרחש נס ועבר במעבורת, ואותו האיש מצאוהו והרגוהו. כשחזרו (בנותיו של רב נחמן) ובאו (לנהרדעא), אמר (רב עיליש): הן (בנותיו של רב נחמן) היו בוחשות בקדרה בכשפים.

 

***


המשנה במסכת גטין פרק ד' משנה ו' עוסקת, בין היתר, בהגבלות על פדיון שבויים, והיא פוסקת שאין לפדות את השבויים בסכום גבוה מדי מפני 'תיקון העולם'. בנוסף אומרת המשנה כי אסור להבריח את השבויים, מפני תיקון העולם או מפני "תקנת השבויים" (כדי שלא יתאכזרו השובים, מתוך נקמנות, בשבויים אחרים הנמצאים כעת בשבי או יפלו בו בעתיד). הדיון התלמודי על משנה זו קצר ביותר ורובו מוקדש לסיפור.

yn
צילום: פלאש 90

הסיפור שבחרתי הפעם בנוי לתלפיות, והוא מורכב מאוד ועוסק בנושאים רבים. בשל מגבלות המקום, איני יכולה לדון כאן בכל הרעיונות המרתקים שהוא מעלה, ולכן אתרכז רק בקטע קצר מתוכו – שיחת הנשים בבית הכסא.


לסיפור יש מבנה כיאסטי (צורת X) כאשר לכל קטע בו יש קטע המשמש לו מעין "מראה" (ראו למשל את ההקבלה בין תחילת הסיפור לסופו). מרכזו של הסיפור - השיחה בבית הכסא - עומד בפני עצמו בלא מקבילה או ניגוד, אבל בתוכו יש הקבלה בין הגברים של נהרדעא לבין השובים הנוכריים. רעיון זה מעורר אי נוחות, כעס (שאת ביטויו ניתן לראות אצל פרשנים רבים) והרבה שאלות.

 

אי קיימן בהימנותייהו אהדרינה – רב עיליש מציב קריטריון לשחרור בנותיו של רב נחמן מן השבי: אם הן עומדות בנאמנותן הן יהיו ראויות לשחרור. רש"י ופרשנים נוספים (כמהרש"א ב"חידושי אגדות") סוברים כי רב עיליש רצה לבחון האם נשים אלה עדיין נאמנות לבעליהן היהודיים, כך שזהו מבחן של טוהר מיני. מבחן זה אינו נצרך מבחינה הלכתית שכן הנחת היסוד ההלכתית היא ששבויות נאנסות על ידי שוביהן וכל זמן שהן בשבי הרי הן נחשבות כאנוסות (למשל אצל הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כא, כ). רב עיליש ממנה את עצמו ל"אפוטרופוס" על הנשים, מתיר לעצמו להציב קריטריונים ל"טהרתן" וקובע את גורלן. במעשה זה הוא מפריד את עצמו מהן: הן אינן נתפסות בעיניו כשותפות שלו לשבי אלא כמי שנתונות בידיו, כשבויות שלו שגורלן מצוי בידיו – אם לשבי אם לחירות. 

 

שמעינהו דקאמרן – כמה מן המרכיבים הקשים בחווית השבי הם איבוד הפרטיות ואיבוד השליטה של השבוי בחייו. כדי לערוך את המבחן שלו, רב עיליש חודר לפרטיותן של הנשים ומצותת להן בבית הכסא. גם בכך הוא נוהג כאילו בנותיו של רב נחמן הן שבויותיו: הוא בולש אחריהן, מאזין לשיחתן הפרטית, מציץ לרגע אינטימי בחייהן ולוקח מהן בגסות את האוטונומיה היחידה שאולי נשארה להן. הוא ממנה את עצמו ל"אח הגדול" שאין להסתתר מפניו, השולח עיניו ואוזניו לכל פינה בנפש האדם המשועבד לו.

 

mgdl_shmyrh1
צילום: פלאש 90
עדי גוברין ונהרדעי גוברין
– השבי הגלוי הוא זה שבידי הנוכרים, אבל – טוענות הנשים – גם בביתנו אנחנו שבויות; גם בין הגברים של עירנו (ורב עיליש ביניהם) אנחנו חסרות אוטונומיה וחסרות שליטה על גופנו, נפשנו וגורלנו. האם הנשים יודעות שרב עיליש מצותת להן? הסיפור אינו אומר זאת בגלוי, אבל ייתכן שהן דוברות במיוחד לאוזני הגבר המבקש לחדור לאינטימיות שלהן, ומנסות להסביר לו את מצבן הייחודי: גם הן וגם הוא שבויים בידי הנוכרים, אבל השבי שלהן כפול, כיוון שהן נמצאות גם תחת שליטתו ונתונות לחסדיו. התלמוד, באומץ לב ובכנות מרגשת, נותן פה לטענות הקשות הללו ומתאר את מעשי רב עיליש באופן שמוכיח את אמיתות דבריהן.

 

נימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא – בנות רב נחמן טוענות שהן מעדיפות להישאר בידי שוביהן ולא לשוב לביתן. הן מעדיפות את השבי הגלוי, המוגדר, שיש לו "חוקי משחק" ברורים וידועים, על פני זה הנסתר שהן נתונות לו בביתן, בין אנשי עירן. השבי בידי הנוכרים קשה, אבל לאפחות קשה הוא השבי בידי דעות קדומות (כמו זו שאיתה פותח הסיפור, וזו שאיתה הוא מסיים); בידי גברים שאינם מכבדים את האוטונומיה שלהן; בידי אנשים שפורשים עליהן חסות וגוזלים מהן את שליטתן בחייהן. לכן, אומרות הנשים, מה שייראה לפודינו כשחרור, בעבורנו יהיה רק סוג אחר של שעבוד, אשר בשל היותו נסתר יקשה עלינו להתמודד עימו.

 

איני יודעת האם השבי בידי הנוכרים באמת עדיף על השבי "בבית", אבל אני שמחה שחכמי התלמוד בחרו לאתגר את עצמם (כגברים וכמנהיגי קהילות) בכתיבת הדברים. במובן מסוים הם השתמשו בדברים החדים והכואבים מפי בנותיו של רב נחמן כבראי, שגם אם הם אינם אוהבים את המשתקף בו, אין הם זכאים להתעלם ממנו. דרכו של התלמוד כאן משרה עלי אופטימיות, משום שאני מאמינה ששיחה גלויה בין "שובים" ו"שבויים", הקשבה הדדית (שיש בה את היכולת לפקוח עיניים לעוולות שאנחנו גורמים לאחרים, לעתים בלא מודעות כלל) ושיתוף פעולה (בין גברים לנשים, למשל) הם צעדים ראשונים בדרך לתיקון העולם.

***


הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus