ביקורת כוח השיפוט
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
2.3.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ביקורת כוח השיפוט

אפשר להבין מדוע נדרשים דייני הסנהדרין להיות חכמים, מרשימים ודוברי שפות רבות, אך מדוע עליהם לשלוט בכשפים ולדעת להכשיר את השרץ? הרבה תמר דבדבני שופטת

אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חוכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן. אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה (סנהדרין י"ז, ע"א).  

 

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק הראשון של מסכת סנהדרין עוסקת בסנהדרין, שהיא הערכאה הגבוהה בהייררכיה השיפוטית. דבריהם של ר' יוחנן ורב יהודה, שיידונו כאן, מתייחסים למשנה זו.

 

דיון:
רשימת הדרישות מדייני הסנהדרין מעלה שאלות על המורכבות האינטלקטואלית והרגשית הנדרשת מהם.

 

אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חוכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון -
ר' יוחנן מונה את התכונות הנדרשות מן האנשים היושבים בסנהדרין. בין התכונות יש כאלה שניתן להגדירן "חיצוניות" וכאלה שמכוונות אל פנימיות האדם; יש תכונות נרכשות ויש תכונות מולדות, שאינן נתונות לשליטת האדם ולבחירתו. אך מדוע דווקא תכונות אלה חייבות להימצא אצל השופטים העליונים, חברי הסנהדרין?

 

sanhedrin
מי יעמוד בדרישות הקפדניות?

החוכמה נראית כתכונה מתבקשת ברשימה זו - אין צורך להסביר מדוע היכרות עם החוק ויכולת להבין את טבע האדם הן תנאים מקדימים לישיבה בסנהדרין. את הזקנה ניתן, כמובן, להבין לא רק כתיאור גופני של אריכות ימים, אלא גם כיסוד של חוכמה מסוג מסוים - חוכמת הניסיון, חוכמת החיים, חוכמתם של אלה שחוו את המציאות לאורך זמן ויש בהם את התבונה לשופטה בבהירות ובמתינות מתוך פרספקטיבה בריאה.

 

ההכרח בידיעת "שבעים לשון" מוסבר בתלמוד עצמו: "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן". כלומר, הדיינים היושבים בסנהדרין צריכים לשמוע את העדויות בעצמם ואינם יכולים להסתמך על שירותי תרגום, כיוון שבכל תרגום יש מרכיב של פרשנות. הדרישות לקומה, למראה ולידיעת הכשפים, לעומת זאת, מעלות שאלות.

 

לדעת רש"י, נדרש מחכמי הסנהדרין להיות בעלי קומה ומראה מאיימים כדי שיטילו פחד על הבריות. אני סבורה שיש אפשרות לפרש את הדברים באופן אחר. התלמוד מתאר לנו בפירוט פיוטי את מראהו של ר' יוחנן: "זה שרוצה לראות את יופיו של ר' יוחנן, שיביא כוס כסף מבית הצורף וימלאו גרעיני רימון אדום ויקיפו זר ורדים אדומים על פיו, ויושיבו בין שמש לצל - הזהרורים ההם הם מעין יופיו של ר' יוחנן" (בבא מציעא פ"ד, ע"א, התרגום שלי).

 

בהמשך מסופר על ר' יוחנן שהיה יושב בשערי המקווה כדי שהנשים העולות מן הטבילה יתרשמו ממראהו, יישאו אותו בלבן בעת שהם מתעברות ויעניקו לילדיהן יופי וחוכמה כמו שלו. אולי בדברו על חשיבות המראה והקומה של דייני הסנהדרין ר' יוחנן אינו מכוון למרכיב המאיים שיכול להיות בקומה ובמראה, אלא דווקא לזה המשרה תחושת הערכה והערצה ומתוך כך גם כבוד ויראה.

 

הדרישה שדייני הסנהדרין יהיו "בעלי כשפים" נדמית משונה. רש"י מפרש: "ובעלי כשפים - להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להינצל מידי בית דין, ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן".  כלומר, דייני הסנהדרין אמורים להכיר את כוחות הכישוף כדי שיוכלו לתפוס את המכשפים. נדמה לי שיש כאן גם מעבר ל"דע את האויב" כפשוטו, ובדברים טמונה ציפייה של הציבור משופטיו העליונים שיבינו את התחתיות האפלות של הרוע לעומקן וינצחו אותו בכליו שלו. ציפייה זו מחייבת את הדיינים בכוחות נפשיים עילאיים ועמוד שדרה אמוני יציב ביותר, שהרי במפגש עם הרוע פנים אל פנים אין שום הבטחה לתוצאות חיוביות.

 

למרות הקושיות, נדמה לי שאת כל מרכיבי הרשימה של ר' יוחנן ניתן להסביר: הדרישה מדייני הסנהדרין היא להיות מרשימים בידיעותיהם ובחוכמתם (ואפילו במראם), להכיר לעומק את הוויות העולם בעבר ובהווה (אפשרות לפרספקטיבה ולמתינות) ולהיות מסוגלים להתמודד גם עם כוחות הרשע. האם גם את התוספת של רב יהודה בשם רב ניתן יהיה להסביר כך?

הקוסם
להתמודד גם עם כוחות הרשע. "הקוסם", הירונימוס בוש

אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה -
על דברי רב כאן מעירים בעלי התוספות: "וקשה לר"ת (לרבנו תם) דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו?!". כלומר, איזו איכות גלומה בכישרון להפוך את האמת על פיה ולהוכיח שהטוב הוא רע והרע הוא טוב, ומדוע מאמין רב שיכולת זו הכרחית לדייני הסנהדרין?

 

על  ר' מאיר אומר רבי אחא בר חנינא, "שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים" (עירובין י"ג, ע"ב). ר' מאיר, לפי תיאור זה, מסוגל היה לראות את העולם בהיפוכו ולהוכיח, ללא ספק, שכל מה שנתפס כאמת הרי הוא שקר ולהפך. נדמה שתכונה זו מעידה על חוכמה אדירה ובמיוחד על כלי חשיבה ופלפול מפותחים ביותר, אולם רבי אחא בר חנינא עצמו מעיד כי יש לה מחיר כבד: "אין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו".

 

בגלל הפלפול המעמיק של ר' מאיר והערעור שכפה על כל הנחת יסוד ו"אמת" קיימת, אף אחד מן החברים והתלמידים שלו לא יכול היה לעמוד על סוף דעתו ולכן גם לא נקבעה הלכה כמותו. משהו בכישרון הפלפול בתורה והטלטול העצמי והאמוני של ר' מאיר לא אִפשר לו להוביל אחרים לפסיקה חד-משמעית ולקביעת הלכה לדורות. נדמה שעבור רב ומורה אין כישלון גדול מזה, אם כי ייתכן שלאדם הבוחר בשיטת לימוד מערערת כל כך אין כלל רצון שתלמידיו יפסקו הלכה כמותו. בכל מקרה, הקושייה עדיין עומדת: מדוע דורש רב את היכולת להפּך טמא וטהור ולעגן כל עמדה בשלל נימוקים מכל דייני הסנהדרין?

 

לא רק בעייתיות מציג התלמוד בתכונתו של ר' מאיר להפוך את קערת התורה על פיה, אלא גם כוח גדול: "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה" (שם, שם). אף על פי שלא נפסקה הלכה לפי דברי ר' מאיר, ולמרות הבלבול שהוא גרם בבית המדרש, משהו בשיטת הלימוד שלו גרם להלכה להיות מוארת בעיני החכמים.

 

ייתכן שדווקא ערבוב היוצרות בין מה שמוסכם כ"רע" למה שמקובל כ"טוב", בין מה שידוע כי הוא "אמת" למה שמניחים שהוא "שקר", מאפשר ראייה בהירה יותר של העולם, ובתוך זה גם של ההלכה. ייתכן שהפלפול המטלטל אקסיומות אמוניות והלכתיות מאפשר בחינה מדויקת יותר ומעמיקה יותר של המציאות ושל התורה, שלא היתה אפשרית במערכת המוּנעת מתוך אינרציה של הנחות יסוד.

 

נדמה לי שזה בדיוק מה שמבקש רב מדייני הסנהדרין - שיוכלו לערער את הנחות היסוד, את האקסיומות ואת הדעות הקדומות, ולאפשר לעצמם ולאחרים לבחון אותן מחדש מדי פעם בפעם. לא רק תרגילי כושר מחשבתיים נדרשים כאן, להבנתי, אלא הסתכלות מחודשת על המציאות שבה כולנו חיים. הסתכלות כזו אני מוצאת בקטע התלמודי הממשיך את הדיון בתורתו של ר' מאיר: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל" (עירובין י"ג, ע"ב). פירושים רבים נכתבו על משמעות הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אבל בהקשר הדיון כאן אני בוחרת להביא את פירושו של הרב ברוך הלוי אפשטיין (מתוך "ברוך שאמר - תפילות השנה", עמ' רע"ז-רע"ח):

 

"והסברתי, כי הדמיון הזה [בין התורה לשירה], יתבאר על פי משל למקהלה של מנגנים ומשוררים אשר כל אחד מהם משמיע קול משונה מחברו, האחד מרים קולו והשני ישפיל, זה קולו דק וזה קולו עב... ובהשקפה ראשונה נראה כמו ערבוביא ביניהם, או שכל אחד יעשה להכעיס את חברו. אך על האמת אינו כן, יען כי מן סתירות הקולות יצא לבסוף מנגינה יפה וערבה לאוזן. וכך הוא בתורה, כי מסתירות דעות יצא הדבר לאמיתו. ויען כי מכוח הוויכוחים יתברר הדין לאשורו, ולכן חביבים לפני המקום כל אלו הדעות כמו האמת עצמה, ועל דרך מליצה והיגיון כללו זה בלשון "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus