בוקר טוב, אליהו
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
20.8.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

בוקר טוב, אליהו

אליהו, הנביא שהרג את נביאי הבעל, נשלח למסע שגרם לו להחליף את הקנאות בתיקון עולם ואת החרב בסכין הברית. הדף השבועי סוגר מסכת. תמר דובדבני

אמר ליה: לאו כהן איהו מר, מאי טעמא קאי מר אבית הקברות? - אמר ליה: לא מתני מר סדר טהרות? דתנן, רבי שמעון בן יוחי אומר: קברי גויים אינן מטמאין, שנאמר "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם" (יחזקאל ל"ד, ל"א) - אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם (בבא מציעא קי"ד ע"ב,ע"פ כתב יד פירנצה).

 

תרגום:
אמר לו (רבה בר אבוה לאליהו, כאשר מצא אותו בבית הקברות של גויים): לא כהן הוא אדוני? מה הטעם שעומד אדוני בבית הקברות? אמר לו (אליהו): לא שונה אדוני סדר טהרות? ששנינו (בברייתא): רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהם של גויים אינן מטמאים, שנאמר (יחזקאל ל"ד, ל"ג) "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" - אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם.

 

הקשר:
משנה י"ג בפרק ט' של מסכת בבא מציעא מגבילה את יכולתו של המלווה לגבות משכון מן הלווה. במסגרת הדיון במשנה זו מופיע סיפור על מפגש בין רבה בר אבוה לאליהו בבית קברות של גויים. אליהו פותר כמה קושיות שעלו במהלך הסוגיה, אך נדמה שלא זו תכלית הסיפור ושהוא רווי רעיונות מעניינים. הקטע שיידון כאן לקוח מתוך הסיפור.

 

דיון:
mqvm_myvkhd_lkhnym
מה לכהן בבית קברות? מה לאליהו בין הגויים? מפגש משונה בין חכם בבלי לאליהו משיב על שאלות תלמודיות, אך מעלה קושיות ערכיות ומוסריות.

 

אמר ליה: לאו כהן איהו מר, מאי טעמא קאי מר אבית הקברות? - שאלה מוזרה שואל רבה בר אבוה את אליהו: מהיכן הוא מסיק שאליהו הוא כהן? בפירושו לתלמוד כאן מסביר רש"י שהטענה שאליהו כהן מבוססת על הנחת היסוד שאליהו הוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הנחה זו, לפי רש"י, מבוססת על הדמיון בין שני ביטויים מקראיים, המביעים הקבלה של דרכם הקנאית של שני אישים אלה: "בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי" (במדבר כ"ה, י"א), שנאמר על פנחס; "קַנֹּא קִנֵּאתִי" (מלכים א' י"ט, י') שאומר אליהו על עצמו. יסודותיה של הבנה הזו אינם מופרכים, כיוון שניתן למצוא דמיון רב בין דמויותיהם המקראיות של פנחס ואליהו. הן פנחס והן אליהו הורגים במו ידיהם את מי שנתפסים בעיניהם כמחללי השם, כבוגדים באלוהים וכמשפיעי רעה על העם כולו: פנחס דוקר ברומח את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שניים מבין החוטאים שעוררו זעם אלוהי ובעקבותיו מגפה איומה (במדבר כ"ה, י'-ט"ו); אליהו הורג ארבע מאות וחמישים נביאי בעל, שלהבנתו מסיתים את ישראל לעבודה זרה (מלכים א' י"ח).

 

"וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" - אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם - תשובתו של אליהו היא ציטוט דבריו של התנא ר' שמעון בר יוחאי, המופיעים גם בבבלי יבמות ס"א, ע"א ובבבלי כריתות ו', ע"ב.

דברי ר' שמעון בר יוחאי המצוטטים כאן הם מדרש על הפסוק מיחזקאל ל"ד, ל"א. פרק זה בנוי כמשל, שבו מובטח לעדר צאן המונהג בידי רועים רעים שיגיע רועה טוב, אשר ינהיגם נכון ויגן עליהם מרע. הפסוק האחרון בפרק זה, שעליו נסוב המדרש, הוא מעין פירוש למשל ופירוט של הנמשל: הצאן המדובר הוא אתם, בני האדם, והרועה הוא אני, אלוהים. המדרש, כמובן, מוציא את הפסוק מהקשרו ומפרשו כך שהמילה "אדם" מודגשת ומבטאת נבדלוּת: צאן מרעיתו של אלוהים כולל רק את עם ישראל, ועל כן רק הם קרויים "אדם".

 

ישנן דרכים שונות לקרוא ולהבין את דברי המדרש. הדרך החריפה ביותר, ואולי הקשה ביותר, להבינו היא כאמירה הגורסת שיש הבדל מהותי (או מהותני) בין יהודים לגויים: הראשונים הם בני אדם, והאחרונים לא. כך גורס, למשל, המהר"ל: "ההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלוהית, והנה אותם אשר יש להם נפש אלוהית, הם מוכנים לדברים אלוהיים כמו הנבואה ורוח הקודש. ודבר זה לא תמצא [אלא] רק בעם אשר בחר בו השם יתברך, לכך הם קרויין אדם" (תפארת ישראל, פרק א').

 

לעומת המהר"ל, מבין רבנו תם את המדרש באופן אחר (תוספות על יבמות ס"א, ע"א, ד"ה "ואין העובדי כוכבים קרויים אדם"): "יש חילוק בין אדם להאדם דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו". כלומר, לדעת רבנו תם, המדרש אינו מציע חלוקה מהותנית בין יהודים לגויים, אלא אבחנה לשונית בלבד: בכל מקום שבו מוזכר במקרא הביטוי "האדם" מוכללים בתוכו כל הגויים, אבל במקום שבו נזכרת המילה "אדם" הכוונה רק לישראל. גישה זו מתיישבת היטב עם דברי רבי ירמיה (המובאים גם בשם ר' מאיר בבבלי סנהדרין נ"ט, ע"א, למשל):  "רבי ירמיה אומר - אתה אומר מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'" (ספרא, אחרי מות ט', י"ג). כלומר, אדם נשפט על פי מעשיו, ולא על פי ייחוסו הביולוגי: אם הגוי יקיים את התורה, הוא יהיה ראוי לכהונה גדולה (כפנחס-אליהו), כיוון שהחיים הנרמזים בתורה באמצעות הפסוק "וחי בהם" מובטחים לכל מי שהוא "אדם".

 

החלוקה הביולוגית-גנטית בין יהודים לגויים קלה ונוחה יותר מחלוקה המבוססת על מידת הטוּב, המוסריות או קיום המצוות של מישהו. גם בשל כך היא מתאימה יותר לקנאים, הרואים את העולם בשחור-לבן ומציירים בתוכו רק גבול אחד: זה שבין "אנחנו" ו"הם". לאלה קל יותר, מן הסתם, להרוג את ה"הם" כיוון שהם מעבר לגבול, צבועים שחור ואינם בכלל "אדם".

 

אז מה בכל זאת עושה אליהו בבית הקברות של גויים? מעבר לנימוק ההלכתי שמציע אליהו בשם ר' שמעון בר יוחאי (מתי גויים אינם מטמאים), חסרה לי בסיפור תשובה ישירה לשאלה זו, אבל אני חושבת שמצאתי כמה רמזים. 

 

ראשית, אני מבקשת לשים לב לחיבור שעורך הסיפור בין אליהו לפנחס (באמצעות אזכור כהונתו של אליהו), ובין שניהם לבין ר' שמעון בר יוחאי (באמצעות הציטוט מדבריו). אני לומדת מכך על היותו של רשב"י ממשיך דרכם הקנאית של השניים הקודמים, וביסוס לרעיון זה אפשר למצוא בסיפור כניסתו למערה, בבבלי שבת ל"ג, ע"ב–ל"ד, ע"א. בסיפור ההוא ניתן למצוא ביסוס גם להתרחקות אלוהים מן הקנאות: ר' שמעון בר יוחאי ובנו מוחזרים למערה כעונש, כלקח המורכב מחוויית גיהנום ומוות, משום ששרפו בעיניהם את מי שלא קיימו את התורה בדרכם.

כשיצא מן המערה בפעם השנייה, עסק ר' שמעון בר יוחאי בתיקון העולם למען אלה החיים בו (בכך שטיהר מקום של ספק בית קברות ואפשר לכהנים ללכת בו). נדמה שזהו שיאו של תהליך חינוכי שעובר אלוהים יחד עם מאמיניו, תהליך שהחל בפנחס והמשיך עם אליהו: עם פנחס, שדם על ידיו, כורת אלוהים "ברית שלום" וכהונת עולם; את אליהו "מפטר" אלוהים משליחותו, לאחר שלא הצליח להבין את השיעור על מהות אלוהים ("לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' " (מלכים א' י"ח, י"א-י"ב). אליהו הקנאי הופך בידי אלוהים למבשר הגאולה ומחדש האהבה בין הורים לילדיהם (מלאכי ג', כ"ב-כ"ד) וכמו כן הוא מחויב להימצא בכל ברית מילה, כדי להיווכח בצדיקותם של ישראל (וראו למשל בפרקי דרבי אליעזר כ"ח, ובזוהר "לך לך" ע"ו, ע"ב). אני בוחרת להבין את הגמול האלוהי הזה כסוג של סובלימציה לקנאות האליהו-פנחסית: כתיקון לזריזות הרומח, נשלח פנחס לעמדת "החניך התורן", שנמצא תמיד תחת השגחת המורה ומוגבל באלפי חוקים ומסגרות; כעידון לרוח, לרעש ולאש נשלח אליהו להתבונן באבות מחזיקים סכין מעל בניהם ואינם משתמשים בו להרע.

 

האם ייתכן ששהייתו של אליהו בבית הקברות של הגויים גם היא חלק מן השליחות האלוהית שהוטלה עליו, צעד נוסף במסע התיקון שלו?

מסכת בבא מציעא סיפקה לי אתגרים רבים וקושיות לא פשוטות: האם החזקת החבל בשני קצותיו משחררת או כובלת? האם ומתי מותר לשקר? מהי נתינה ואת מי היא משרתת - את הנותן או דווקא את המקבל? עד כמה אחראים המנהיגים על מצבו המוסרי של העם? היכן עובר הגבול בין מחשבה ומעשה, מתי יש להפריד או לחבר ביניהם, ובאילו כלים יש להשתמש כדי לשפוט את התנהגותם של אחרים? מהי הדרך הנכונה להתמודד עם תסכול וכאב וכיצד מגדירים הצלחה או כישלון בחינוך? האם קריאת תיגר על הסמכות הרבנית והאלוהית שוברת את יסודות בית המדרש או שמא דווקא מאפשרת את קיומו, וכיצד להתמודד עם הפער שבין הלכה ומוסר? התשובות אינן תמיד ברורות, אבל השאלות ימשיכו איתי הלאה, גם אל המסכת הבאה.


היי שלום מסכת בבא מציעא. ברוכה הבאה מסכת בבא בתרא.

*
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus