בנים כאבות
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
4.11.08
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

בנים כאבות

תהליך ההזדקנות של ההורים מוביל לעיתים לחילוף תפקידים בין ההורה לילד. האב, שהיה עד כה מקור לכוח, זקוק לפתע לתמיכה. תמר דובדבני מצאה בגמרא השראה להתמודדות בוגרת ומיטיבה עם המצב המורכב. הדף השבועי

אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמישה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר "אין אין" עד דמטאי התם. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא. אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער. איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: "מזמור לאסף". לישנא אחרינא: "אשרי תמימי דרך" בתמניא אפי. (קידושין לא ע"ב)

 

תרגום:
אמר רבי אבהו: כמו אבימי בני קַיים מצוות כיבוד (הורים). חמישה בנים ראויים לסמיכה (לרבנות) היו לו לאבימי בחיי אביו (ר' אבהו), וכשהיה רבי אבהו קורא בשער, רץ והלך ופתח לו (בנו), ואמר: "כן, כן" עד שהגיע לשם. יום אחד אמר לו (ר' אבהו לבנו אבימי): השקני מים. עד שהביא לו (את המים) נרדם (האב). עמד (הבן) גחון מעליו עד שהתעורר. הסתייע הדבר (שחיכה כך) ודרש אבימי: "מזמור לאסף". לשון אחרת: "אשרי תמימי דרך" ב"שמונה פנים" (כינוי למזמור קי"ט בתהלים).

 

הקשר:
המשנה השביעית בפרק הראשון של מסכת קידושין עוסקת במצוות הקשורות ביחסים שבין הורים לילדיהם: מצוות כיבוד הורים ומצוות חינוך הילדים. הסוגיה התלמודית הדנה במצוות כיבוד ההורים פותחת בהשוואה בין היחס הנדרש מאדם כלפי הוריו לבין זה הנדרש ממנו כלפי אלהים: 'נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא), ונאמר "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) -  הישוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום.' (בבלי קידושין ל ע"ב). הסיפור הנידון כאן הוא אחד מתוך רצף סיפורים על כיבוד הורים המובאים בסוגיה זו.

b_vyld_l_kys3

דיון:
מרבית הסיפורים המופיעים בסוגיה מוכרים בעיבודים שונים. מעבר להשוואה המרתקת בין היחס להורים והיחס לאלהים, ניתן לראות בסיפורים בכלל ובסיפור הנידון כאן בפרט את הקשיים והלבטים הקיימים ביחסים בין הורים לילדים, במיוחד עם הזדקנות ההורים.

 

אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד
הסיפור נפתח בעדותו של האב על מצוות כיבוד ההורים של בנו. מחד גיסא עדות זו מעוררת התפעמות: לא תמיד הורים מעריכים את מעשי ילדיהם כלפיהם וכאן יש מחמאה גלויה. מאידך גיסא, יש משהו מעורר אי-נוחות בעדות הזו: האם היא מבטאת תחושות אמת או שמא יהירות המסתירה כאב (כמו בשיחה בין שני אבות שבה כל אחד מהם מנסה להוכיח שבנו טוב יותר, דוקא בגלל שאינו בטוח בכך)?

 

חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה
אבימי כבר אינו נער ויש לו חמישה בנים בוגרים, תלמידי חכמים בעצמם. ניתן להבין מכך שר' אבהו, האב-הסב, כבר אינו צעיר, וקיום מצוות כיבוד הורים כלפיו דורשת מבנו היערכות. כדאי לשים לב גם לכך שלאבימי ילדים משלו המחוייבים כלפיו במצוות כיבוד הורים והוא יכול היה לשלחם לעזור לאביו. אבימי הוא הדור האמצעי בין אביו לבניו – הוא מחוייב כלפי אביו במצוות כיבוד הורים ומחוייב כלפי בניו במצוות חינוך שונות (הנזכרות במשנה). לא פשוט. בבחירה באבימי כגיבור הסיפור מצביע התלמוד על כך שהמבחן האמיתי של מצוות כיבוד ההורים אינו בעת הילדות אלא דוקא בעת בגרותם של הילדים והזדקנותם של ההורים – המתחים המשפחתיים והדילמות הרגשיות מופיעים אז במלוא עוזם.

 

ysh_zqn_yshn_brkhvb1
ואמר "אין אין" עד דמטאי התם

קשה לדעת מה האינטונציה של ה"כן, כן" הזה. הוא יכול להיות חסר סבלנות וכעוס על הטִרדה, או נעים, מזמין, סבלני, רגיש וכו'. אני בוחרת לקרוא כאן שילוב של כל הרגשות האלה יחד בתוספת רגשי אשמה (בעיקר על כך שיש מגוון כזה של רגשות ביחס לאב ולא רק רגישות ושמחה כלפיו).

 

אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער
ר' אבהו, כאמור, כבר אינו צעיר. למרות שביקש מבנו להביא לו מים לשתיה, הוא אינו ער כדי לקבלם אלא שוקע בנמנום. אבימי בנו עומד לצידו, גוחן מעליו וממתין לו שיתעורר. בתמצית מזוקקת מספר לנו התלמוד כאן על המהפך שעוברים ילדים והורים עם התבגרותם, על חילופי הדורות והתפקידים. אבימי הבן מסוכך על אביו, מגן עליו, מחכה שיפקח את עיניו. יש משהו קסום בתמונה הזו ומלא חמלה, אבל יש בה גם לא מעט כאב ומועקה: על אובדן הביטחון באב החזק והמגונן ועל הצורך של הבן להיות מעין הורה לאביו.

 

איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: "מזמור לאסף". לישנא אחרינא: "אשרי תמימי דרך" בתמניא אפי
הרגע העדין הזה שבין אבימי הער לאביו הישן (האם גם אתם שמתם לב שהשמות "אבהו" ו"אבימי" נושאים אבהוּת בקרבם?) מעורר בבן מחשבות המובילות אותו לדרשה חדשה.

 

התלמוד מציע שתי אפשרויות לדרשתו של אבימי. האפשרות השנייה – "אשרי תמימי דרך" – מכוונת למזמור קי"ט בתהלים, הבנוי לפי סדר הא"ב ובו שמונה פסוקים לכל אות, בסך הכל 176 פסוקים (הכינוי "תמניא אפי" למזמור זה מופיע בבבלי ברכות ד ע"ב). נדמה לי שלא רק הרמיזה להמתנה ממושכת של אבימי (דרשה על 176 פסוקים אינה נוצרת ברגע) היא זו שכיוונה את התלמוד להציע את תהלים קי"ט כבסיס לדרשה כאן, אלא גם תוכנו הייחודי של המזמור, המכיל אוסף אדיר של בקשות לכינון מערכת יחסים טובה בין אלהים והאדם. ריבוי הפסוקים נקרא כשטף של מלל שאין לו מעצור. המזמור הזה מנכיח עבורי, בעוצמה, את הפחד מן השתיקה בתוך מערכת היחסים האמונית – המלל השוצף מנסה לכסות על היעדר המענה, על החשש מפני השקט המזמין תהיות, לבטים ורגשות שאולי כדאי להדחיק (ביחס לאלהים וגם ביחס להורה המזדקן הנתון לחסדי בנו).

 

האפשרות הראשונה, "מזמור לאסף" אינה מצביעה על פסוק מסויים (שבע פעמים מופיע "מזמור לאסף" בספר תהלים) אולם רש"י מפרש שאבימי דרש את הפסוק הראשון במזמור ע"ט בתהלים: "מזמור לאסף אלהים באו גויים בנחלתך [טימאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים]' - קינה לאסף מיבעי ליה (היה צריך להיות כתוב) ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל" (רש"י על אתר).

רש"י נותן לדרשת אבימי פרשנות משלו, ואני מבקשת למצוא בה פרשנות משלי: מעל אביו הישן מבין אבימי שחורבן המציאות המוכרת, עם כל הכאב הנלוה אליו, יש בו מקום גם לשירה ולא רק לקינה. כפי שמשורר תהלים רואה בכאוס האיום סביבו את הנוכחות האלהית, כך אבימי רואה באביו המזדקן ונחלש את נוכחותו האמיתית בחייו היום: לא עוד נוכחות של כוח וסמכות של אב צעיר ונמרץ, אלא נוכחות של אדם שבע ימים ועייף שזקוק לתמיכתו. יכול היה אבימי לכאוב את החילוף בין ילד להורה ולקונן עליו, אבל הוא בוחר לשיר אותו ולראות את היופי שיש בו.

האלהים הנעדר ממזמור ע"ט בתהלים הוא האלהים הכוחני, השולט ביד רמה. זה האב הנעדר של אבימי. לעומתם נוכחים כאן האלהים הנזקק לאדם שיעודד אותו ויחזק את ידיו, והאב הזקוק לבנו שיגיש לו מים ויתמוך בו בשנותיו האחרונות. לא היעדרות של כוח רואה כאן אבימי – במזמור ובמציאות – אלא נוכחות של חולשה, ודוקא היא זו שמאפשרת לו להתבגר ולהפיק מעצמו את המיטב – כאדם מאמין וכבן.


***


הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף את
"אותמונה" בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus