בכבוד רב
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
29.12.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

בכבוד רב

כיצד על תלמיד לנהוג כאשר הוא מגיע למסקנה שרבו טועה? תמר דובדבני מאמינה שיש דרך שמצד אחד לא מבטלת את דעתו בפני תלמידיו ומצד שני מזמינה אותם לחקור בעצמם

אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי. אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה - לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה. לא מיקרע תקרעיניה, דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא; מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (בבא בתרא קל ע"ב – קלא ע"א) 

 

תרגום:
אמר להם רבא לרב פפא ולרב הונא בנו של רב יהושע: כאשר יבוא פסק דין שלי לפניכם וראיתם בו קושי, לא תקרעוהו עד שתביאוהו לפני. אם יש לי טעם (לדברי המוקשים) אומר אני לכם, ואם לא – חוזר אני בי (מדברי). (אם יגיע אליכם פסק דין שלי) לאחר מיתה (ותמצאו בו קושי) – לא קרוע תקרעוהו וללמוד גם לא תלמדו ממנו. לא קרוע תקרעוהו, שאם הייתי שם שמא הייתי אומר לכם טעם; ללמוד גם לא תלמדו ממנו, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

 

הקשר:
המשנה החמישית בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא ממשיכה לעסוק בדיני הירושה. המשנה מזכירה את דברי רבי יוחנן בן ברוקה והתלמוד דן ביחסו של רבי (רבי יהודה הנשיא) לדבריו: האם קיבל אותם הלכה למעשה, או לא. נושא זה מזמן לתלמוד שאלות בדבר הדרך הנכונה בה יש לתלמיד לכבד את דברי רבו וללמוד מהם.

 

דיון:
הדיונים המשנאיים בנושאי ירושות מעלים אצל חכמי התלמוד שאלות על עצמם: מהי הירושה התורנית שהם משאירים לתלמידיהם אחריהם

כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי
רבא מבקש, לכאורה, "טובה" אישית מתלמידיו: כאשר תגיע לידיהם פסיקת הלכה שלו, שאינה מקובלת עליהם או שיש להם קושיה עליה, אל להם לקורעה ולבטלה לפני שיתנו לו את זכות התגובה. ברמה הבין-אישית, נדמה שיש פה בקשה לנהוג על-פי כללי נימוס והגינות, אולם ברמה חינוכית יש בדברי רבא ציווי ערכי בעל חשיבות עמוקה.

 

ראשית, בדבריו מכיר רבא באפשרות שתלמידיו יחלקו עליו, וייתכן שהוא אפילו מזמין זאת. שנית, מלמד רבא את תלמידיו לא לנהוג בחיפזון אלא לשקול את כל הצדדים, לפני שהם מחליטים בנושא כלשהו. רעיון זה מודגש אף יותר בחלקם השני של דברי רבא, כאשר הוא מתייחס למציאות בה הוא עצמו כבר לא יוכל להישאל על כוונתו. גם לאחר מותי, מבקש רבא: "לא מיקרע תקרעיניה, דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא". כלומר, גם כשרבא עצמו לא יוכל עוד לענות על קושיות תלמידיו, אל להם לבטל את הלכותיו.

דף]
לשקול את כל הצדדים לפני שמחליטים (צילום: פלאש 90)

 

הטעם הפשוט לדברים נזכר במפורש: לו הייתי לצדכם, ייתכן והיתה לי תשובה לקושייתכם. טעם אחר לדברים מוצא הרשב"ם: "ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם". כלומר, ההמתנה והאיפוק מלבטל את ההלכה הקדומה – גם ובמיוחד כאשר היא מוקשית או בלתי מובנת – יכולים להוביל את החכמים למציאת פיתרון בעצמם.

 

בקשתו של רבא מתלמידיו, אם כן, היא לכבד אותו ואת דבריו, בכך שלא יפסלו אותם לפני שישמעו את שיקוליו או ישקלו אותם לעומק בעצמם. נדמה שרבא מבין שכבוד בנוי על הדדיות, ולכן הוא אומר: "אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי". כלומר, במקרה בו לא יהיו בפי המורה תשובות טובות לקושיות תלמידיו, הוא יחזור בו ויקבל את התיקון שהם מציעים.

 

רבא מוכן לא רק להישאל על טעמיו ולהיחשף לביקורת של תלמידיו, אלא גם לתקן את עצמו בעקבותיה. אני מוצאת בכך גדלוּת נפש. אחד מתפקידיו של הרב הוא להכין את תלמידיו להיות כמותו, כמו שהורה מכין את ילדיו לחיים כבוגרים. המעבר מיחסים שיש בהם היררכיה ברורה ליחסים שוויוניים אינו פשוט, ורבא לא רק מוכן אליו, אלא גם מעודד אותו: הוא מלמד את תלמידיו לחלוק עליו ומקבל עליו את השיחה השוויונית, בה יוכל גם הוא ללמוד מהם.

מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות
חלקם השני של דברי רבא עוסק במציאות שלאחר מותו: כיצד יהיה על תלמידיו לנהוג בפסיקותיו, כאשר יהיו להם קושיות לגביהן והוא עצמו לא יוכל עוד להגיב. לבקשתו שלא לבטל את הפסיקות נוספת כאן בקשה נוספת, אולי קשה יותר: לא ללמוד מהן. נדמה לי שאין צער גדול יותר למורה מאשר הצער שדבריו ישכחו או יזכו להתעלמות, אבל רבא מוכן גם לאתגר הזה: הוא מבקש מתלמידיו לא לקבל את דבריו – במקרה והם מוקשים או בעיתיים בעיניהם – ולא ללמוד מהם הלכה למעשה.

גם הפעם נותן רבא טעם לבקשתו: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ביטוי זה מופיע מספר פעמים בספרות חז"ל (וראו למשל בבבלי סנהדרין ו ע"ב ובבלי נידה כ ע"ב), ונדמה שכוונתו לחזק את הדיינים, כאשר הם חוששים לפסוק, או חשים חוסר ביטחון בפסיקתם. בתוך דבריו של רבא כאן, נדמה לי כי ניתן להבין טעם זה בשני רבדים, שכל אחד מהם נובע מזיהוי אחר של "הדיין". הרובד הראשון מזהה את הדיין עם רבא עצמו. מתוך כך עולה כי הוא מסביר לתלמידיו שיש אפשרות ופסיקת ההלכה שלו נבעה ממציאות ספציפית, שעיניו שלו ראו אך מעיניהם שלהם היא נסתרת. כך, למשל, מציעים הגאונים (תשובות הגאונים, הרכבי, סימן תנו) לקרוא את דברי רבא: "צריך הדיין הבקי שיבין את הרמאי מזולתו. ולא יפסוק לפי שרשי הדינים במקום שיש רמאות כי על ידי זה יפסיד ממון הבריות".

כלומר, ייתכן ופסיקתו של רבא אינה מתאימה ל"שורשי הדינים" כיוון במקרה ספציפי ראו עיניו שאלה מובילים אותו לפסוק באופן שאינו מוסרי וצודק. הרובד השני של הטעם,  מזהה את הדיין עם התלמידים. מתוך כך עולה שרבא מתיר לתלמידיו להתמודד עם המציאות שבפניה הם עומדים בכוחות עצמם, ועל בסיס תובנותיהם שלהם. הטעם הזה, על שני רבדיו – זה שמתייחס למורה וזה שמתייחס לתלמידים – מכיר בכך ששיקול הדעת של פוסקים יכול להשתנות בהתאם למציאות המשתנה. הרשב"ם מדייק בפירושו וטוען שהגדרת ה"מציאות" אינה תלויה רק בריאליה הקיומית אלא גם בהלכי הנפש של הדיינים, ולכן גם במקום של סברא (כלומר, מסקנה למדנית שאינה נובעת בהכרח מן הכתובים), יש מקום להבדלי פסיקה בין דיינים שונים, ובמילותיו שלו: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות - והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שליבו רואהו".

שלד]
חקרו בעצמכם (צילום: פלאש 90)

האפשרות שמציע רבא לחלוק על הלכותיו אינה טריוויאלית בעולם היררכי שבנוי על מסורת. עדות למחלוקת קדומה בנושא זה ניתן למצוא בפרשנויות השונות לפסוק מדברים יז, 11, בו נאמר: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". הפסוק מדבר בכהנים ובשופטים, אולם חז"ל (ובעקבותיהם הפרשנים והפוסקים עד ימינו) הבינו אותו כמתייחס אל רבנים, חכמים ופוסקי הלכה. המדרש בספרי דברים קנד, יא מציע לקרוא את הפסוק כך: "ימין ושמאל - אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם". כלומר, כל אשר מצווים החכמים יש לעשות, גם אם נראה שהוא מנוגד להגיון. לעומת זאת, התלמוד הירושלמי (הוריות פ"א ה"א) מציע קריאה הפוכה: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! תלמוד לומר – 'ללכת ימין ושמאל', שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל". כלומר, אין שום הכרח להקשיב לדברי הפוסקים במקרה ופסיקתם סותרת את ההגיון ואת המציאות שעינינו רואות.

 

בדבריו של רבא אפשר לקרוא את שתי הגישות הנזכרות לעיל: מצד אחד הוא מתרה בתלמידיו שלא ללמוד מפסיקותיו אם הן מוקשות בעיניהם, ומצד שני הוא מבקש שלא יבטלו אותן. אני בוחרת לקרוא את צוואתו הרוחנית של רבא ככזו המזמינה את תלמידיו לחקור בעצמם, ללמוד וללמד את שעיניהם רואות וליבם רואה, להקשות על קודמיהם ולא לחשוש מהטחה בפניהם כאשר הם אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus