אין מעבר
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
24.8.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אין מעבר

שמירה על גבולות המרחב האישי והצבת חומות בין פנים לחוץ הן חלק הכרחי מהיחסים בין בני אדם, אך צריך לזכור שיש לכך מחיר. תמר דובדבני פותחת מסכת - הדף השבועי

למימרא דבית שער מעליותא היא, והא ההוא חסידא דהווה משתעי אליהו בהדיה, עבד ליה בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה (בבא בתרא ז', ע"ב, על פי כתב יד פריז).

 

תרגום:
(המשנה מנסה) לומר שבית שער מעולה הוא, והרי אותו חסיד שהיה מדבר אליהו אצלו, עשה לו (החסיד) בית שער לביתו ולא דיבר (שוב) אליהו אצלו.

הקשר:
המשנה החמישית בפרק הראשון של מסכת בבא בתרא עוסקת בבניית חומות ושערים לחצר ולעיר. דעת החכמים במשנה קובעת כי ניתן לכפות על אדם המתגורר בחצר להשתתף בבניית בית שער לחצר, ומכך מסיק התלמוד שבניית שער היא עניין חיובי ("מעולה" בלשון התלמוד). את המסקנה הזו מאתגר התלמוד באמצעות הסיפור על החסיד.

 

דיון:
מסכת בבא בתרא פותחת בדיונים ביחס שבין רשויות הפרט של אנשים שונים: כיצד מחלקים בין חצרות ושדות, מי אחראי לקביעת הגבול בין השטח שלי לשטח של שכני, ומהו גבול האחריות של כל אחד מאיתנו על התחום שבין רשויותינו הפרטיות. הסיפור שיידון כאן מעלה שאלות בנוגע לצורך הראשוני שלנו בגבולות ובחומות.

 

למימרא דבית שער מעליותא היא - כיוון שהמשנה קובעת שניתן לכפות על אדם להשתתף בהוצאות בניית בית שער לחצר שהוא שותף בה, מסיק התלמוד - בצדק, להבנתי - שלדעת המשנה בית שער דבר טוב ומועיל הוא. מהמשך המשנה, וכן מהמשך הסוגיה התלמודית, מובן שבניית חומה לעיר היא מעשה של הגנה ושמירה: עיר חסרת חומה היא עיר פרוצה לכל, אשר לא רק הרכוש שבתוכה נמצא בסכנה, אלא גם הנפשות החיות בה. ההקבלה בין חומת העיר לבית השער לחצר ברורה: אדם אינו יכול לחוש ביטחון בבית שאין בו דלת או בחצר שאינה מוגנת בשער. התלמוד אינו מקבל את ההנחה הזו כמובנת מאליה, ומאתגר אותה באמצעות סיפור קצרצר.

 

mshtzpt_lyd_khvmh

עבד ליה בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה - אליהו, שליח אלוהים למשימות מיוחדות, הגיע באופן קבוע לבקר את החסיד, אולם הפסיק את ביקוריו משבנה החסיד בית שער לביתו. ייתכן שאליהו מתקשה לעבור את השער ולהיכנס אל חצרו של החסיד. בניית חומות ושערים מגינה על היושבים בעיר, בחצר ובבית הפרטי כיוון שהיא מפרידה את החוץ מהפנים, מאפשרת הגדרה ברורה של בעלות - לא רק על רכוש, אלא גם על מרחב - ושומרת על הפרטי והאישי. בנוסף, מספקת החומה חיץ בין ה"שלי" וה"שלנו" לבין ה"אחר". הסגירוּת בתוך החומה ומאחורי השער הנעול לא רק שומרת מפני פגיעה אפשרית, אלא גם מונעת השפעות חיוביות שיכולות לבוא מן החוץ. החומה מפרידה, מנתקת ומנכרת בין היושבים בפנים להולכים בחוץ - לטוב ולרע גם יחד. ייתכן שכך גם בסיפור הקצרצר הזה: בית השער שבנה החסיד עוצר אנשים רעים מלהיכנס אל ביתו, אבל בו בזמן מונע גם מאליהו לעשות זאת.

 

ייתכן שיש סיבה אחרת להפסקת ביקוריו של אליהו. בהמשך לסיפור בחסיד מנסה התלמוד ליישב את הסתירה בין המשנה והסיפור. במהלך ניסיונות אלה מתאר התלמוד סוגים שונים של שערים ודלתות, כאשר הדגש מושם על אפשרויות הפתיחה והפתיחוּת של כל שער וחומה. בפירושיו לחלק זה של הסוגיה מסביר רש"י שסגירותו או פתיחותו של שער מוגדרת מנקודת מבטו של העני העומד מחוץ לו: האם הוא יכול להיכנס לחצר ולבקש צדקה, או שמא השער חסום בפניו? האם קולו הזועק לעזרה יישמע בתוך הבית, או שמא ייאלם מאחורי החומה? באופן זה עונה רש"י גם על השאלה מדוע הפסיק אליהו את ביקוריו אצל החסיד: "לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע". נדמה לי שהמילה "מפסיק" בדברי רש"י מכוונת לא רק לבית השער שבנה החסיד, אלא גם לחסיד עצמו: מרגע שבנה לחצרו חומה וסגר אותה בשער, הוא חסם את אוזניו משמוע את זעקות העניים. אדם כזה אינו ראוי עוד לביקוריו של אליהו.

 

השער שבנה החסיד מגן עליו מן הסכנות האורבות בחוץ, אבל מונע ממנו את ביקוריו של אליהו וחוסם את אוזניו ולבו בפני המבקשים עזרה. מסתבר שבית שער הא אכן מעולה, אבל יש לו חסרונות ומחירים.

khrdy_vkhyylym_lyd_khvmh

בקידושין פ"א, ע"א-ע"ב, במסגרת רצף סיפורים העוסקים בחכמים שלא עמדו ביצרם המיניוגרמו נזקים לעצמם ולאחרים, נמצא סיפור מעט שונה. פלימו מתגרה בשטן ומתגאה כי הוא מוגן בפניו, והשטן מבקש להענישו (התרגום שלי):

 

יום אחד, ערב יום הכיפורים היה. נדמה לו (השטן) כעני, בא וקרא בשער. הוציאו לו כיכר לחם. אמר (השטן/העני): יום כהיום, כל העולם בפנים ואני בחוץ? הכניסוהו וקירבו לו כיכר לחם. אמר: יום כהיום, כל העולם ליד השולחן ואני לבד? הביאוהו והושיבוהו ליד השולחן. היה יושב, מילא עצמו בשחין ופצעים עליו והיה עושה בו דברים מגעילים. אמר לו (פלימו): שב יפה. אמר לו: תנו לי כוס. השתעל וזרק בה ליחתו. נזפו בו. עשה עצמו כמת. שמעו (בני הבית) שהיו אומרים: פלימו הרג אדם! פלימו הרג אדם! עזב (פלימו) והחביא עצמו בבית הכיסא. הלך (השטן/העני) אחריו ונפל לפניו. כשראה (השטן/העני) שהוא מצטער גילה לו את עצמו.

 

הסיפור מבקר את התנהגותו של פלימו כפי שהוא מבקר את התנהלותם של החכמים בסיפורים שלפניו, אבל ביקורת זו, כך נדמה לי, מופנית בעיקר כלפי הגאווה הראשונית של פלימו מול השטן, והיא מתחלפת באמפתיה ובהזדהות במהלך הסיפור. לכאורה, פלימו לא בנה שער וחומה לביתו, ובשעה שהוא יושב על שולחנו לסעודה מפסקת הוא שומע את קול העני המבקש עזרה, טורח לפתוח לו את הדלת ונותן לו לחם. למעשה, השער ללבו של פלימו נעול. העני לא רוצה כלל לאכול. מה שהוא זקוק לו זו חברה אנושית, קהילה, תחושת משפחה. החומה השקופה בינו לבין פלימו אינה מאפשרת לאחרון להושיט לו יד ולשמוע את צרכיו האמיתיים. נדמה שהסיפור כולו עוסק בקשרים שבין פנים וחוץ: העני-השטן עובר מסע מן החוץ אל פנים הבית ואל המרחב האינטימי ביותר של פלימו (בית הכיסא), ופלימו עובר תהליך של התכנסות והתבוננות עצמית. בנוסף לאלה, נדמה שהאתגר הגדול ביותר שמציב העני לפלימו הוא בהוצאת פנימיותו החוצה, בטשטוש הגבולות שבין מה שמכוסה בתוך הגוף לבין מה שמחוצה לו. "שבירת" העור של העני באמצעות הפצעים הנגלים בגופו היא הפלת חומות בין הפנים והחוץ, וכזו היא גם יריקת הליחה. שתי אלה מעמידות בספק גדול את הביקורת שיש לי על בניית שערים והצבת חומות... אפשר לכעוס על פלימו שהקיף עצמו הגנות מפני החוץ, אבל אי אפשר שלא להזדהות עם מצוקתו כאשר בפנים ביתו, ליד שולחנו, במקום שבו הוא אמור לחוש מוגן, מחייב אותו העני-השטן להביט, להריח ולהתמודד בלא חציצה עם נוזלי גופו הפנימיים.

 

שמירה על גבולות בין המרחבים האישיים שלי ושל אחרים והצבת חומות בין פנים לחוץ הן חלק הכרחי מיחסים בין בני אדם. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, ראוי לזכור את המחירים שלהן: חסימת הפגיעה האפשרית (ברכוש, בגוף או ברוח) חוסמת גם מפגשים שיכולים להוביל לצמיחה רוחנית ולהתפתחות. אני יודעת שלא נכון לנעול את עצמי מאחורי סוגר ובריח ולנכר עצמי מאנשים אחרים - כאלה הזקוקים לעזרתי, כמו העני, או כאלה שאני זקוקה להם, כמו אליהו - ובכל זאת יש לי, כמו לרבים אחרים, צורך אנושי אינסטינקטיבי בבניית גדרות ושערים בין אדם לאדם ובין הפרטי והציבורי. חודש אלול, המתחיל עכשיו, הוא זמן ראוי לחשוב על אלה, ועל הדרך שבה נתגבר עליהם ו/או נשתמש בהם בשנה הבאה.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 


מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus