עוף גוזל
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
17.6.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עוף גוזל

כמו כל הורה, גם אלוהים יודע שילדיו לא יוכלו להיות בוגרים, ריבוניים ואחראים לגורלם בלי התנתקות מסוימת ממנו. תמר דובדבני - הדף השבועי

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב). מאי "לא בשמים היא"? - אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב'). אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר "ניצחוני בני, ניצחוני בני" (בבא מציעא נ"ט, ע"ב).

 

תרגום:
חזר (ר' אליעזר) ואמר להם (לחכמים): אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו! יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום?! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב). מה (כוונת הביטוי) "לא בשמים היא"? אמר רבי ירמיה: (כיוון) שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג, ב'). מצאו רבי נתן לאליהו, אמר לו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה השעה? אמר לו (אליהו): היה צוחק ואומר, "ניצחוני בני, ניצחוני בני".

 

הקשר:
משנה י' בפרק ה' של מסכת כלים (וכך גם במשנה עדויות ז', ז') עוסקת בתנור שנבנה שלם ואחר נחתך לחוליות שחוברו בחול. ר' אליעזר טוען שתנור זה אינו ראוי לטומאה כיוון שאינו שלם ולכן אינו יכול להיקרא "כלי". החכמים, לעומתו, טוענים שתנור זה נחשב שלם ומוכן לשימוש ככלי, ולכן ראוי לטומאה. מחלוקת זו היא הבסיס לסיפור הנדון כאן (וראו נוסח אחר לסיפור זה בירושלמי מו"ק פ"ג, ה"א). במהלך הדיון בין ר' אליעזר לחכמים "השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו", ולכן הוא פונה לעזרת אלוהים, שביד חזקה, באותות, במופתים ובאמצעות בת קול מבטא את תמיכתו בדעת היחיד.

 

דיון:
סיפור "תנורו של עכנאי" הוא נקודת ציון בתהליך ההתבגרות של העם היהודי, וכמו בכל תהליך כזה, גם כאן לומדים הילדים להשתחרר מעולו של האב כדי להתחיל לחיות כבוגרים ריבוניים ובעלי אחריות.

 

יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! -  בת הקול של אלוהים נקראת לעזרת ר' אליעזר, מתערבת במחלוקת ומנסה להכריע בה לטובתו. במקומות נוספים בספרות חז"ל מופיעה בת קול, ותפקידה בכל אחד מהם שונה (דיון מקיף בנושא ערכה הרבה ד"ר דליה מרקס, ושם ניתן למצוא ניתוח מעמיק של הדוגמאות השונות). במדרש הנמצא בבבלי הוריות י"ב, ע"א מבטאים משה ואהרן ספק שמא מעלו בשמן המשחה, ובת הקול יוצאת כדי להרגיעם: "יצתה בת קול ואמרה לו (לאהרון) 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת". במקרה זה, בת הקול מנחמת ומשקיטה את הספקות: אלוהים, הבוחן מלמעלה את מעשיהם של משה ואהרן, מגלה את דעתו על הדרך שבה פעלו וטוען כי טוב עשו. במקום אחר מתוארת התערבות של בת קול אלוהית במאבק תורני-פוליטי בין בית הלל ובית שמאי: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו; יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל" (בבלי עירובין י"ג, ע"ב).  במקרה זה, בת הקול פוסקת הלכה לדורות ונתפסת כסמכות עליונה שאין לחלוק עליה. גם בסיפור שלנו מנסה בת הקול לפסוק הלכה, אבל ר' יהושע מתנגד להתערבותה וקורא עליה תגר.

b__mnyp_t_bnv

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" - כנער מתבגר, הבוחן את עקביות החינוך שקיבל מהוריו ומאתגר את העקרונות שהנחילו לו, "מורד" ר' יהושע בסמכות האלוהית דווקא באמצעות פסוק מן התורה. מעשה דומה עושה אברהם כאשר אלוהים מודיע לו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע? חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית י"ח, כ"ה). אברהם מאתגר את העקביות האלוהית ומתריס כלפי שמים באמצעות העקרונות הערכיים שאלוהים עצמו מנסה להנחיל לו: כיצד ייתכן שאלוהים, המוגדר כ"שופט כל הארץ", אינו נוהג על פי כללי המשפט והצדק? אלוהים לא נבהל מדברי אברהם, מקבל עליו את האתגר המוסרי ואינו מתחמק מהמשך הדיון ומהשלכותיו המעשיות: "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (שם, כ"ו).

 

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מדברים ל', י"ב. בהקשרו, הוא מכוון לכך שהמצוות נגישות לבני האדם, ולכן הם אינם רשאים להתחמק מהן. בצטטו את הביטוי כאן מכוון ר' יהושע לכך שהמצוות ניתנו לבני אדם, ומעתה הן בידיהם. כלומר, מאז הועברה המערכת ההלכתית מן השמים אל הארץ, אל בני האדם, אין לאלוהים זכות להתערב ולהשפיע על האופן שבו היא מתפרשת.

 

שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב') -  בהערת סוגריים תלמודית מפרש ר' ירמיה את כוונת ר' יהושע בצטטו את "לא בשמים היא". הוא מסביר שההשלכות המעשיות של "לא בשמים היא" כוללות גם את "אין אנו משגיחים בבת קול", כלומר, הוצאת אלוהים מן ה"משחק" ההלכתי. שוב עולה בי הדימוי של פניית נער מתבגר אל הוריו: התעוזה, החוצפה, הנחרצות, שלא תמיד יש לה כיסוי (שהרי לפעמים מתקבלים דברי בת הקול בברכה, כמו במקרה ההכרעה לטובת בית הלל, הנזכר לעיל), ולא פחות מכך - השימוש בכללים ובעקרונות הערכיים שטבעו ההורים עצמם כבמעין חרב פיפיות נגדם. שימוש זה מבטא בו בזמן הפנמה של הכללים לצד ניסיון להחיל אותם על מקרים חדשים, וזו הדגמה נפלאה לאיכות הלימוד והחינוך. ר' ירמיה מוסיף טעם נוסף להתעלמות מבת הקול. טעם זה מבוסס על הביטוי "אחרי רבים להטות", הלקוח משמות כ"ג, ב'. גם במקרה זה, כמו במקרה של "לא בשמים היא", נעשה שימוש בדברי אלוהים כדי לקרוא עליו תגר, וגם כאן מוּצא הביטוי מהקשרו ומפורש באופן יצירתי: הפסוק בהקשרו מתריע בפני הליכה אחר הרוב כאשר זה מוביל למקום רע, לשגיאה מוסרית; הפירוש שניתן לו כאן מתריע בפני אלוהים שלא ללכת נגד עמדת רוב החכמים, ומביע את תפיסתם לגבי האופן הנכון לפסוק הלכה במקרה של מחלוקת - דיון שבסופו "הצבעה" וקביעה על פי דעת הרוב (וראו את הביטוי "נמנו וגמרו" במשנה ידיים ד', ג', למשל).

 

קא חייך ואמר, "ניצחוני בני, ניצחוני בני" - אלוהים, אולי בניגוד לציפיות, הוא הורה גאה: הוא שמח בילדיו על שהפנימו את הכללים והערכים שניסה להטמיע בהם; הוא צוחק בהנאה למראה הנערים המתבגרים שמנסים "לשחק" בעולם המבוגרים; הוא מרוצה מן העצמאות שהם מבקשים לעצמם, גם אם מחירה הוא הרחקתו ממוקדי השליטה בחייהם.

 

תוספתא קידושין א', ח' מלמדת מהן חובות האב כלפי בנו: "למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אוּמנות ולהשיאו אשה ויש אומרים: אף להשיטו בנהר". ההורים מחויבים להכין את ילדיהם לחיים כבוגרים: הם מחויבים להכניסם אל הקהילה, להכיר להם את חוקיה ומצוותיה, לאפשר להם לבנות את עתידם ולתת בידיהם כלים להישרדות בעולם. את הביטוי "להשיטו בנהר" אני מבקשת לקרוא כמחויבות ההורית הקשה מכולם: המחויבות לשחרר, להיפרד מן השליטה, לאפשר את העצמאות והריבונות, ובמובן מסוים, לשמוט את האחריות על הילדים. נדמה לי, שרק אם הושטו הילדים-הבוגרים בנהר החיים ושוחררו לדרכם ניתן יהיה לתבוע מהם אחריות מלאה למעשיהם שלהם, ובתוך כך גם לדרוש מהם טיפול בהוריהם המזדקנים (וראו את התביעות מן הילד כלפי הוריו בתוספתא הנזכרת לעיל).

 

ככל ההורים, גם אלוהים מבין שאי אפשר לדרוש משהו ממישהו בלי להאמין שהוא מסוגל למלא זאת. ככל ההורים, גם אלוהים מבין שבלא התנתקות מסוימת מעוּלוֹ, לא יוכלו ילדיו להיות בוגרים, ריבוניים, ואולי חשוב מכך, אחראים לגורלם ולגורלו גם יחד.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus