מחלף ההלכה: האם המסורת היהודית מועברת כמשחק טלפון שבור?

מרצה חילוני מוכר שידוע בניסיונותיו לקעקע את המסורת היהודית ולהציג אותה באור נלעג עמד פעם בפני קבוצה של תלמידי תיכון וניסה לתאר להם את התפתחות היהדות. הוא ציטט פסוק מן התנ"ך שהצביע על איסור מסוים והראה – בצורה תיאטרלית שהרשימה את השומעים הצעירים – כיצד מן הפסוק הזה הסתעפו תלי תלים של הלכות, שנראו רחוקות כל כך מאותו פסוק מקורי, צנוע בהיקפו. הרי לכם, סיכם המרצה: היהדות כפי שהתפתחה התרחקה עד מאוד מן המקורות, מן התנ"ך – ראו את הציווי המקורי של האל, וראו, לעומת זאת, לאן הגיע ה"טירוף", כדבריו.

 

התיאור הזה מצביע על נקודה שראויה להתייחסות רצינית: מסורת התורה שבעל פה – החל בחכמי התלמוד, עבור בראשונים ובאחרונים וכלה בפוסקי זמננו – אמונה על הטקסט המקראי וממנו היא יוצאת, ובכל זאת, בתחומים רבים נראה שההלכה, כפי שהיא נקבעה, התרחקה מן המסר המקראי המקורי. האם ניתן לפיכך לתאר את התפתחות ההלכה כמסורת של "טלפון שבור"?

 

אולי, כמו במשחק הילדים המוכר, הציווי עבר מאוזן לאוזן, מדור לדור, ולאורך הדורות השתנה המסר, התעוותו הפסוקים המקוריים ונוצר, בסוף שלשלת האוזניים הארוכה, גוף חדש של הלכות שיש לו מעט מאוד קשר עם הדין המקורי? או שמא ההתפתחות הזאת, על כל ההסתעפויות והשינויים שלה, היא תוצר של תהליך הלכתי רצוי? אולי זהו תפקידם האמיתי של מוסרי התורה שבעל פה ובעלי ההלכה?

 

בשאלה הזאת דן בין היתר פרופ' אבי שגיא במאמר "עיון בשני מודלים של מושג האמת ההלכתית ובמשמעותם" (מתוך הקובץ "מסע אל ההלכה", בעריכת עמיחי ברהולץ). שגיא מעלה את השאלה כיצד ניתן ליישב את המתח שבין עקרון תורה מן השמים – האמונה שלפיה התורה ניתנה מהאל והציוויים בתורה מייצגים את דבר האל – ובין העיקרון של "לא בשמים היא", שמותיר את מרחב הפעילות ההלכתי בתחום האנושי, ואת האחריות לקביעת ההלכה בידי האדם.

 

"כיצד יש להבין עובדה זו", כותב שגיא, "שהתורה שניתנה מן השמים ומשקפת את דבר ה' מתממשת על ידי הפעילות ההלכתית האנושית. במילים אחרות, מהי משמעותה ומובנה של ה'אמת' ההלכתית, ואת מה בעצם היא מבטאת".

 

קריאה נוספת: הפולמוס הנוקב סביב הלכת "זבה גדולה"

 

השיקול המוסרי לאן

 

שגיא משרטט שני מודלים במסורת ההלכה שמתייחסים למושג האמת ההלכתית: מודל הגילוי והמודל היצירתי. לפי מודל הגילוי, אין סתירה בין תהליך פסיקת ההלכה ובין דבר האל, שכן ההלכה הפסוקה מגלה את רצון האל. הפסיקה הקונקרטית של בעל ההלכה היתה, למעשה, גלומה ברצון האל שניתן בסיני, והפוסק אינו אלא זה שחושף את האמת הזאת.

 

לפי המודל היצירתי, לעומת זאת, "הפעילות ההלכתית אינה חושפת ומגלה את דבר ה' הפוטנציאלי, אלא מבטאת פעילות אנושית הנתונה בתוך קונטקסט אנושי ספציפי שבו היא מתהווה, וממילא גם משמעותה היא אנושית". לפיכך, ייתכן קונפליקט בין ההלכה הפסוקה ובין רצון האל כפי שהוא מתבטא במקורות, אך העיקרון השליט הוא "לא בשמים היא" – ההלכה ניתנה לבני אדם כדי שיעצבו אותה ויפסקו לפי הבנתם, בלי יומרה לחשוף או לגלות את רצון האל.  

 

קורות הטלפון השבור. "ההתפתחות היא הכרחית" (תצלום: תינקסטוק)

 

שני המודלים נתמכים בידי חכמים יהודים לאורך הדורות – רב האי גאון, רב נסים גאון, רבי יהודה הלוי ואחרים מספרד מחד גיסא, והרמב"ם, הרמב"ן, הרב משה פיינשטיין ואחרים מאשכנז מאידך גיסא. כך כותב למשל הרב פיינשטיין, מחשובי פוסקי ההלכה האמריקאים במאה ה-20, בהקדמה לספרו: "כבר נאמר 'לא בשמים היא, אלא כפי שנראה לחכם אחרי שעיין כראוי לברר את ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מהשם יתברך, ונראה לו שכן הוא, פסק הוא האמת להוראה ומחויב להורות".

 

בהמשך כותב פיינשטיין דברים רדיקליים אף יותר: "וכשיהיה מחלוקת יעשו כפי הבנת רוב חכמי התורה, אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הקב"ה כן, דהקב"ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בעל פה בסיני לפי הבנתם. [...] יותר לא יפרש ולא יכריע השם יתברך בדיני התורה".

 

ההלכה אפוא מופקעת מרשותו הבלעדית של האל ומסורה לחכמים, כדי שהם יפסקו לפי הבנתם; מסירת התורה מתבצעת בתהליך אנושי של לימוד והכרעה, והמרחק מן הטקסט המקורי איננו מאיים על בעל ההלכה – כל שיש לפניו הם ההבנה שלו את הטקסט ותהליך הפרשנות, שהוא אמון עליו.

 

כיוון מעניין נוסף לשאלה הזאת נמצא בדיון של פרופ' משה הלברטל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן". הלברטל עוסק בשאלה כיצד השפיעו ערכים מוסריים על תודעתם ועל אופן פסיקתם של בעלי ההלכה. לטענתו, יש פרשיות במקרא שעוררו קשיים מוסריים בקרב בעלי ההלכה, ובבואם לפרש את הפרשיות הללו, נקטו פרשנות מצמצמת ביותר, בהפעילם עיקרון מוסרי.

 

ביחס לשאלה שאנו עוסקים בה, נראה שתפקידם של בעלי ההלכה הוא אכן לקחת את הטקסט ולפרש אותו, גם אם פירוש שונה ממה שנראה ככוונה המקורית של הטקסט המקראי. אין מדובר אפוא בטעות, במסירה מוטעית של התורה, אלא בתפקיד מוסרי נועז.

 

"במקרה שטיעון מוסרי משמש כשיקול פרשני", כותב הלברטל, "הרי שעמדה מוסרית מהווה גורם פעיל בעיצוב ההלכה עצמה, הלכה המתגבשת ומתחדשת בתהליך פרשני. בהקשר זה שאלת היחס בן הלכה למוסר אינה באיזו מידה קיים תחום מוסרי חוץ-הלכתי, אלא מה המעמד של התחום המוסרי בגיבוש ההלכה עצמה באמצעות שילובו כטיעון פרשני. וככל שיגדל משקלו הפרשני של הטיעון המוסרי, כך הוא יהפוך לגורם מכריע יותר בעיצוב ההלכה".

 

הנה כי כן, שיקולים מוסריים אינם חיצוניים לתהליך פסיקת ההלכה והפרשנות: הם חלק ממנו, ולעתים הם גם מכוננים פסיקה מסוימת או הלך רוח דומיננטי במסורת ההלכה. בתהליך המורכב של מסירת התורה יש מקום גם לשיקולים הללו, שגם הם כמובן יוצרים התרחקות מן הטקסט המקורי – אך שוב, ההתרחקות הזו היא אינהרנטית לתהליך.

 

קריאה נוספת: האם יש פסוקים שראויים להישרף?

 

מעולם לא היינו פונדמנטליסטים

 

כיצד מתמודדים רבנים והוגי דעות יהודיים בימינו עם שאלת הפער בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה? בכיוון של מסקנותיהם של שגיא והלברטל הלך גם הרב פרופ' דוד הרטמן, מחשובי הוגי הדעות והמחנכים היהודים בדורנו, שהלך לעולמו בשנת 2013. בריאיון אמר הרטמן כך: "אני חושב שהיהדות שרדה כי היא אפשרה תעוזה פרשנית של הטקסט. המילה לא היתה מילה קפואה; היא היתה מילה שנשמעה. ומה שכל כך יפה בעיניי כפילוסוף יהודי הוא שיש לי היכולת לראות כיצד יהודים שמעו את המילה בצורה שונה כל כך בדורות שונים. כל דור צריך לקבל את התורה בזמנו שלו. יש קול נצחי שמגיע מסיני, אך הוא נשמע בצורה שונה מאוד בכל דור. לכן צריך לחדש את התעוזה הפרשנית שתמיד הייתה קיימת.

 

"מעולם לא היינו פונדמנטליסטים. זו המשמעות של המסורת התלמודית. צריך לקרוא את התורה ולראות מה חכמי התלמוד עשו עם הטקסט. הפונדמנטליזם יסודו בבורות, בצורך הכוזב להרגיש שיש לי את המילה הסופית. אני לא צריך לחשוב יותר, אני יכול ללכת לישון כי האמת נמצאת בכיסי. אם אתה הולך לישון במחשבה שהאמת נמצאת בכיס שלך, זו הדרך הטובה ביותר לאבד אותה".

 

 

הרבה נעמה קלמן, מראשי היהדות הרפורמית בישראל, רואה בפרשנות ובשינוי את הגורמים שהופכים את התורה שבכתב לתורת חיים. "התורה לא יכולה להיות קבועה ובלתי ניתנת לפירוש ולשינוי", אומרת קלמן, "התורה היא סוג של מעיין שלא מפסיק לפכות ולתת השראה, ולפעמים גם להרגיז. התורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב, וכך מבטיחה את ההמשכיות שלה לדורי דורות. יש דברים בתורה שבכתב שטוב מאוד שהתרחקנו מהם: עבדות, מעמד הנשים, בן סורר ומורה. אני רואה את התורה שבכתב כסיכום החוויה של דור שנפגש עם אלוהיו לפני אלפי שנים, והחוויה הזאת יצרה חלק מהערכים הכי נשגבים שיש לנו, בצד דברים שאולי התאימו אז, והיום הם לא מתאימים. לכן טוב שיש תורה שבעל פה שמפרשת ומחדשת. בלי התורה שבעל פה לא היינו יכולים להמשיך להאמין בסיפור ההיסטורי שמתחיל במעמד הר סיני".

 

אז את לא רואה את ההתפתחות הזאת כתקלה, כטלפון שבור?

"לא. ההתפתחות היא הכרחית, והיא אולי אחת הסיבות שהתרבות שלנו השתמרה. אנחנו קוראים בכל שבוע את פרשת השבוע כדי לתת כבוד למה שקדם לנו, אבל אנו יודעים שיש דברים שחז"ל כבר שינו. אני חושבת שגם באורתודוקסיה יסכימו על כך היום, אבל הוויכוח הגדול בין הרפורמה לבין האורתודוקסיה הוא לא על זה, אלא על שאלת הסמכות. האורתודוקסיה שואלת: איך אתם יכולים לשנות עד כדי כך את ההלכה?

 

"התשובה שלי היא שאני מסתכלת על שולחן ערוך ועל משנה תורה, אבל גם על המציאות. מרדכי קפלן אמר ש'אנחנו נותנים להלכה זכות הצבעה אבל לא זכות וטו'. אני לא פוחדת מהדינמיות בחיים, והדינמיות הזאת מתבטאת גם בהלכה, והיא מבטיחה את הנצחיות שלה. בעיניי זו החובה הדתית".

 

הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ במדרשת לינדנבאום ומרבני הארגון האורתודוקסי בית הלל, מסכים עם חלק מדבריה של הרבה קלמן. "אין לי תחושה של טלפון שבור, כי אני לא מצפה למקוריות בתורה שבעל פה", אומר סנדרס, "התורה שבכתב אמורה להיות מקורית, להישאר כמות שהיא, ובתורה שבעל פה יש דינמיות ושינוי. יש כאן ספר שהכתיבה שלו עוד לא הסתיימה, מעין 'הסיפור שאינו נגמר'. כל שכבה בסיפור קשורה לשכבה הקודמת, אבל הסיפור הזה עדיין נכתב, ורבני דורנו ממשיכים לכתוב אותו".

 

ומה קורה כאשר יש פער גדול בין ההלכה כפי שהיא נפסקת היום ובין התורה שבכתב?

"הפער הזה הוא מה שהופך את התורה לחיה, לדינמית. אם נחזור לדימוי של הספר, זה טיבה של התפתחות בעלילה. יש אנשים שקשה להם עם התפתחויות בעלילה – הם אוהבים אך ורק את אותם הסיפורים. אני רוצה סיפורים חדשים שמבוססים על הסיפור הקודם. אני רוצה לספר סיפור חדש, ואני גם מאמין שזו החובה של בעלי ההלכה".

 

ובכל זאת, כרב אורתודוקסי, גם סנדרס מציב מגבלות מסוימות על המשך תהליך פסיקת ההלכה. "לכל סיפור יש מסגרת וסגנון כתיבה", הוא אומר, "יש דרך שבה כותבים, ומי שרוצה להיות חלק מהסיפור ולא להמציא סיפור אחר, צריך לקבל על עצמו את הכללים של הסיפור ואת המערכת. מדובר במדע מאוד מדויק שגם בו יש דינמיות, אבל הוא משתנה בהדרגה, שלב אחרי שלב, לא בקפיצות בלתי אפשריות ולא בהמצאות.

 

"צריך להיות כמה שיותר נאמנים לתהליך, אבל בסופו של דבר, גם אם יש פער, התהליך עצמו איננו תקלה. ככה זה אמור להיות. מי שמסתכל על מסירת התורה שבעל פה ועל הפערים שבינה ובין התורה שבכתב כתקלה לא מבין את המהות של תורה שבעל פה. היא עוברת בעל פה, מוסיפה רבדים בכל דור ובכל תקופה". 

 

הטוויסט הקראי

 

אך יש זרמים שהתפתחו מן העולם היהודי שמעוניינים דווקא לצמצם את הפער הזה. כזאת למשל היא העדה הקראית, שהתפתחה במאה השמינית לספירה כזרם שאינו מקבל את סמכותה של התורה שבעל פה ואת פרשנותם של החכמים למקרא ורואה את עצמה מחויבת לתורה שבכתב. הרב משה פירוז, רבה הראשי של היהדות הקראית העולמית, טוען שלפי התפיסה הקראית, אין כיום נביא שיכול להתיימר לייצג את רצון האל, ולכן כל פרשנות למקרא, שמתיימרת לומר את דבר האל בצורה אבסולוטית ובלי טעות אפשרית, בטעות יסודה.

 

קראים מתפללים בבית כנסת של העדה במאה שערים, 2011 (צילום: אורי לנץ, פלאש90)

 

"נקודת המוצא של הגישה היהודית הקראית שונה לחלוטין מזו הרבנית", אומר פירוז, "הטענה היא שבהר סיני ניתנה תורה אחת למשה רבנו. יש תורה אלוהית אחת, שאלוהים אמר את הדברים הספציפיים בה. אנו לא מקבלים שום נתינה של תורה נוספת, בעל פה. בתפיסה הרבנית הקלאסית, התורה שבעל פה היא משהו שמתפתח, מתגלגל, ולחכמים בכל דור יש זכות להוסיף עליה או לשנות אותה, כי הם דוברים דברי אלוהים חיים. זו אנטיתזה לתפיסה הקראית. מאז נפסקה הנבואה, אין איש שמדבר בשם האל. אנחנו לא מקבלים את זה שיכול להיות שהיתה תורה שבעל פה שהועברה למשה, ועם הזמן הועברה בצורה לא תקינה עד ימינו אנו. הגישה הזאת כנקודת מוצא לא קיימת בכלל".

 

פירוז מסכים שגם בתפיסה הקראית יש פרשנות של התורה, אך במשמעות שונה מזו המקובלת בעולם הרבני. "הוויכוח הוא לא אם הפרשנות אסורה או מותרת", הוא אומר, "לכל זרם יש פרשנות. השאלה היא מה המשקל שאתה נותן לפרשנות ומה האחריות האישית של האדם על מעשיו. התפיסה הקראית גורסת שהיות שאין אדם או נביא שמדבר בשם האל, חובתו של כל אדם לפי יכולתו והבנתו ללמוד את התורה כמיטב יכולתו, ורק הוא מחליט על מעשיו. אדם לא יכול לומר: 'הרב שלי אמר לי לעשות כך'. לפי הגישה הקראית צריך ללמוד, לקבל כלים לוגיים, להבין לעומק, ובשורה התחתונה, אתה תחליט מה לעשות.

 

"זו גישה שונה לחלוטין משאר הזרמים, שלמעשה מקבלים את הרעיון של אוטוריטה הנהגתית מסוימת. ברור שרק הכהנים והנביאים הם אוטוריטה שהאל ציווה עליה, ומשעה שאין כהנים או נביאים, אסור לזרם בתוך העם לבוא ולהגיד: 'אנחנו האוטוריטה'. הם יכולים להגיד שהם מבינים ומפרשים כך וכך, אבל לטעון שהם הפרשנות היחידה האותנטית ליהדות זו אמירה שחורגת מכל היגיון".

 

בעיניך, התפיסה הקראית מצמצמת את המרחק שעלול להיווצר בין היהדות כפי שהיא היום ובין התורה שבכתב?

"בוודאי. זה הרעיון. אין עוררין שמה שנכתב בתורת הר סיני הוא דבר האל. כולם מסכימים שמה שניתן למשה הוא דברי אלוהים חיים, אז ככל שאני יותר צמוד למה שנכתב במקור, אני יותר קרוב לרצון האל. ככל שאני מתרחק, זו כבר פרשנות שיכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה. היות שיש מצוות שיש עליהן דין כרת, צריך לשקול את המעשים ואת הפרשנות באופן זהיר, כי התוצאות יכולות מאוד לא חיוביות. אין ספק שהגישה הקראית מצמצמת עד מאוד את המרחק מהמצוות כפי שהן כתובות בתורה ובין מין פרשנות שמרחיקה אותנו מהבנת רצונו של האל".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6