יוסי אלוני (פלאש90)
הקורונה והתלמוד: מה הקשר בין הווירוס המפורסם להלכה?
social
facebook whatsup email tweeter
אדם קירש "טאבלט" //
6.5.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"כיוון שבית המקדש נהרס בשנת 70 לספירה, חכמי הלכה מאוחרים יותר קבעו כי כל הכהנים, לאורך הדורות, הם טמאים ויישארו כך עד שבית המקדש ייבנה מחדש. כמו עם הקורונה, לטומאה אין תרופה או חיסון"
"כלי מתכת כגון כפות יכולים להיעשות טמאים, אך כלי חרס לא. זה אולי נשמע שרירותי ולא-הגיוני, אך מצד אחר, עד לגילוי תאוריית המחלות מחיידקים של לואי פסטר ורוברט קוך בסוף המאה ה-19, תיאוריות "מדעיות" על התפשטות מחלות לא היו הרבה יותר טובות מזה"
מבחינת החכמים הקדומים, טומאה התנהגה בדיוק כמו וירוס מודרני

בחודשים האחרונים הרשתות החברתיות מוצפות בהסברים ובמדריכים בנוגע לווירוס הקורונה. כמו תמיד באינטרנט, האתגר הוא לפענח אילו מקורות הם אמינים ואילו מקורות מבוססים על ניחושים ועל משאלות לב. האם אתה באמת צריך לשטוף פירות בסבון? האם שני מטרים הם מרחק מספיק מאדם אחר או שבאמת התעטשות יכולה להעביר את הווירוס עד למרחק של שמונה מטרים?

 

אבל הטענה שאני כל הזמן חושב עליה, שהתפרסמה בכתב העת הרפואי New England Journal of Medicine (NEJM) וקיבלה חשיפה גדולה, היא  לגבי משך הזמן שהווירוס יכול לשרוד על משטחים שונים. מתברר שהווירוס שוהה על נחושת במשך ארבע שעות, על קרטון במשך 24 שעות ועל פלסטיק במשך 72 שעות. מה כל זה אומר מבחינה מעשית, לא ברור. המחקר לא אומר אם הווירוס עדיין מידבק אחרי כל הזמן הזה; הוא רק אומר שהוא שאפשר לאתר אותו. אבל זה מידע מספיק להולדת שרשרת חישובים אובססיביים. מתי הבאתי הביתה את בקבוק המים המינרליים ההוא? מה לגבי שקית הנייר שבה הוא הגיע? אם נגעתי בבקבוק ואז בשקית, יכול להיות שהעברתי את הווירוס מאחד לאחר?

 

כל הדבר הזה עורר בי הרגשת מוּכרות משונה, ואחרי כמה ימים הבנתי למה: זה בדיוק איך שהתלמוד מדבר על טומאה. מבחינת הרבנים, הטומאה מתנהגת בדיוק כמו וירוס: היא בלתי-נראית, בלתי-מוחשית, אך מאוד מידבקת, והיא יכולה לקפוץ מאדם לאדם וממשטח למשטח. המחקר הזה של NEJM היה יכול בקלות להיכלל בקובץ סוגיות רבי חנינא סגן הכהנים ממסכת פסחים בתלמוד – שבעה עמודים שבהם הרבנים דנים לפרטי פרטים אילו חומרים מעבירים טומאה ובאיזו רמה. 

 

טומאה

 

 

בפסחים יז ע"א, למשל, ישנו תיאור של שרשרת היפותטית של העברת טומאה: אם כנף הבגד נגע בשרץ, הוא נעשה ראשון לטומאה; והבגד בלחם (שני לטומאה); והלחם בנזיד (שלישי); והנזיד ביין (רביעי); והיין נגע בשמן – האם בכך נעשה השמן חמישי לטומאה?

 

ניתן לומר כי המגפה העולמית מחזירה אותנו אחורה מבחינת הדרך שבה אנו תופסים הידבקות, שכן לנושא הטומאה לא היה תפקיד משמעותי ביהדות במשך קרוב ל-2000 שנה, וזאת כיוון שרעיון הטוהרה היה קשור קשר הדוק לבית המקדש. כהנים טמאים לא יכלו להיכנס לבית המקדש כדי לבצע את משימותיהם, ורק הקרבת קורבן יכלה לטהר סוגים מסוימים של טומאה. כיוון שבית המקדש נהרס בשנת 70 לספירה, חכמי הלכה מאוחרים יותר קבעו כי כל היהודים, לאורך הדורות בחזקת טמאים ויישארו כך עד שבית המקדש ייבנה מחדש. כמו עם הקורונה, לטומאה אין תרופה או חיסון.

 

 

אשמת הכוכבים 

 

אבל גם אם למרבית היהודים כבר לא-אכפת מטומאה, ואף לא מכירים את המילה, הרעיון מייצר השפעה תת-קרקעית. רוב המקורות מתרגמים כיום את המילה "טומאה" לאנגלית כ“ritual impurity” – תרגום הגורם למילה להישמע לא-רלוונטית לתכונות שאנו רגילים לחשוב עליהן כעל דתיות במהותן, כמו קדושה או טוּב. תרגום המלך ג'יימס של התנ"ך – התרגום האנגלי הקנוני – מצליח להעביר את כוחה הרב-משמעי של המילה; הוא מתרגם "טמא" ל-unclean (לא-נקי/מלוכלך). פרק ז', פסוק כ"א, ספר ויקרא ("וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ") תורגם לאנגלית כך:

 

And when any one shall touch any unclean thing, whether it be the uncleanness of man, or an unclean beast, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which pertain unto the Lord, that soul shall be cut off from his people”.

 

כפי שפסוק זה מראה, המושג "לא-נקי" מלווה בשיפוט מוסרי. טומאה עלולה לגרום לנידוי, לחרם, להגליה, ואפילו לעונש נצחי. נעשה כאן שימוש בשורש "כרת", שבו השתמשו המקורות היהודיים כדי לתאר את גדיעת הנשמה מאלוהים לאחר מות האדם – העונש החמור ביותר המוכר להלכה.

 

ההשלכות החמורות האלה עלולות להיגרם בגלל מצב שאין לו שום קשר לבחירה מודעת. כמו וירוס, טומאה היא לא משהו שאתה עושה, אלא משהו שאתה נדבק בו. מקורות הטומאה העיקריים בהלכה הם המצורעים, גופות, זרע, דם הווסת ופגריהם של בעלי חיים מסוימים; אדם הבא במגע עם אלה נקרא "אב הטומאה", והוא יכול להעביר את המצב הזה לאחרים.

 

ודרכי ההדבקה הן לא תמיד מובנות מאליהן. למשל, אתה לא צריך ממש לגעת בגופה כדי להפוך לטמא; די להימצא תחת קורת גג אחת עם גופה. כלי מתכת כגון כפות יכולים להיעשות טמאים, אך כלי חרס לא. זה אולי נשמע שרירותי ולא-הגיוני, אך מצד אחר, עד גילוי תאוריית המחלות מחיידקים של לואי פסטר ורוברט קוך בסוף המאה ה-19, תיאוריות "מדעיות" על התפשטות מחלות לא היו הרבה יותר טובות מזה. המילה באנגלית לשפעת, flu, מקורה במילה האיטלקית influenza, המתייחסת להשפעה הזדונית של הכוכבים, שבזמנו האמינו שהיא הגורם למחלה. אפילו עד אמצע המאה ה-19 מרבית הרופאים האמינו כי כולרה ומחלות מידבקות אחרות נגרמות ממיאזמה – אוויר מזוהם או אדים רעילים המלאים בחלקיקים מחומר מפורק.  

 

עכשיו, כשיש לנו ידע מדעי מדויק על וירוסים ועל דרך התפשטותם, מצבנו טוב בהרבה מזה של אבותינו מבחינת היכולת שלנו להילחם במחלות מידבקות. אבל מבחינה פסיכולוגית, אנחנו פחות או יותר באותה הסירה שבה היה רבי חנינא, סגן הכהנים לפני 2000 שנה – אנחנו מנסים לעקוב אחר מה מזוהם ומה לא, איזה חפץ נגע באיזה משטח ומתי. לפני כמה שבועות, מחשבות כאלה היו נחשבות לסימפטום של הפרעה טורדנית-כפייתית. למרבה הצער, בגלל הקורונה, עכשיו זה רק הגיון בריא.

 

תרגמה מאנגלית: דנה קסלר

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus