על חורבן ועל משמעות
על חורבן ועל משמעות
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
11.7.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"פרופ' מיכל בר אשר סיגל: כולנו משתמשים באירועים היסטוריים כדי להצדיק את מצבנו, אבל זה לא מעשה חד-פעמי; כל הזמן צריך לחזור ולהצדיק, לחזור ולקרוא את ההיסטוריה. וגם הצד שמנצח - הנוצרים בעולם פוסט חורבן בית שני - צריך להתמודד עם המציאות של ניצחון"
"פרופ' דלית רום-שילוני: ברור הוא שבני דורם של הנביאים אינם פחות דתיים, פחות ידענים או פחות משכילים, ושהקולות השונים יונקים מאותן המסורות עצמן. כולם מחויבים לאמונה באלוהי ישראל, כולם מקבלים את מעורבותו בחייהם ובגורלם, כולם מצפים לישועתו"
כיצד נשמר זיכרון חורבן בית ראשון בספרי המקרא? מה הבינו היהודים והנוצרים על ההיסטוריה בעקבות חורבן בית שני? קריאה רגישה במקורות חושפת תמונות מורכבות ורבות פנים, שבהן קולות שונים ואפילו סותרים מדברים יחד

הימים הם ימי מלחמה. העיר ירושלים אחרי מצור, ביזה, הרס מבנים ועקירת משפחות מבתיהם. ממרחק הזמן, יותר מ-2,600 שנה לחורבן בית ראשון, יכולים הדברים להיראות כתמונה אחידה וחד-משמעית. אבל אם קוראים את הטקסט בסבלנות, כפי שעושה פרופסור דלית רום-שילוני מהחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, נחשפת הטקסטורה. "על מה הם דיברו? מה האנשים האלה אמרו על אלוהים ועל חלקו של אלוהים בהתרחשויות?", אלה השאלות שאיתן ניגשת רום-שילוני לקרוא בטקסטים: מלכים ב', ירמיה, יחזקאל, מגילת איכה ויותר מתריסר מזמורים בספר תהילים. קריאה רגישה במקורות הללו מגלה שבקרב החברות היהודיות שחיו באותם זמנים וחוו אותם אירועים היסטוריים קיימת מורכבות ונשמעות עמדות שונות. ביחס לאותה המציאות מתקיימים בו בזמן קווים שונים של מחשבה.

 

"נקודת המוצא של היצירה המקראית ביחס לחורבן ירושלים וממלכת יהודה אחת היא", אומרת רום-שילוני, "גם כשהיא מתארת אירועים פוליטיים שמתרחשים ברמה הארצית, ברור שאלוהים מעורב בהם. אבל כשאת נכנסת פנימה לטקסט, את מוצאת פולמוס טעון וכאוב סביב השאלה מה ניתן לומר על המעורבות הזאת. כשהזמנים קשים כל כך, איך אפשר להסביר את חלקו של אלוהים ברעה? האם אלוהים נוכח או נעדר? האם הוא מעורב בגורל עמו או נמנע מכך? הטקסטים מתארגנים על פני ספקטרום רחב שעליו מצד אחד נמצאת היכולת להצדיק את אלוהים, ובצד האחר - חוסר היכולת לעשות כן, וכל שניתן לעשות הוא להביע ספק ולהתריס כלפי שמיא. המחברים והקבוצות שהם מייצגים מדברים בקולות רבים. הקולות השונים מגלים לנו שמציאות של חברה מקוטבת היא לא המצאה חדשה ושהחברה היהודאית במהלך חורבן בית ראשון ואחריו ידעה מחלוקות עמוקות בתחום המחשבה הדתית״.

 

נגד העליונות הנבואית

 

כחלק מקריאתה החדשה במקורות, רום-שילוני יוצאת נגד החלוקה לנביאים ו"העם" ונגד הנחת העליונות הנבואית, או בלשונה: "המחשבה שהנביאים מייצגים תפיסת עולם דתית עמוקה ומשכילה ולמולם ניצבים מלך, שרים והמון עם נבער ועובד אלוהים אחרים. בספר ירמיה יש יותר מ-140 ציטוטים של קולות אחרים, המובאים מפי העם, וביחזקאל מופיעים כ-50 ציטוטים כאלה, חלקם פיקטיביים ורובם קצרים מאוד. אלה ציטוטים שהנביאים מנסים לדחות ולבטל. אני לא פעם חושבת כמה הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בעימותים האלה – למשל בין ירמיהו לשרי המלך צדקיהו, או בינו לנביאי השקר, 'נביאי השלום'. זו קבוצה שירמיהו מייחס לה את האמירה המקוצרת "שלום", כלומר, נביאים שניבאו ישועה אלוהית קרובה וביטחון וציפו להם. ירמיהו נלחם בעצם הלגיטימיות שלהם להינבא ודחה את השקפותיהם. אבל מה שברור הוא שבני דורם של הנביאים, אלו שעל פי המקורות שלפנינו מצויים בשיח איתם, אינם פחות דתיים, פחות ידענים או פחות משכילים, ושהקולות השונים יונקים מאותן המסורות עצמן. כולם מחויבים לאמונה באלוהי ישראל, כולם מקבלים את מעורבותו בחייהם ובגורלם, כולם מצפים לישועתו, וכולם מתמודדים עם הֶעדרה".

 

אולי יעניין אותך גם סדרת שיעורי בוקר קצרים עם פרופ' מיכל בר-אשר סיגל -בר-אשר האירוע התקיים ביום רביעי,
09:00 / 15.7.20
סדרת שיעורי בוקר קצרים עם פרופ' מיכל בר-אשר סיגל

 

את טוענת שהיצירה המקראית היא מעין רשמקול תקופתי?

"בין שזו כתיבה היסטורית ובין שזה אחד מספרי הנבואה או מאוספי השירה הדתית, מה שברור לחוקרים הוא שבכל ספר מקראי ישנם מחברים רבים ועורכים אחדים. ספר ירמיה, למשל, התגבש לאורך המאה השישית לפנה"ס, וחלק מהחוקרים יאמרו אפילו עד המאה הרביעית לפנה"ס. כלומר, בתוך ספר שמשויך לדמות נבואית אחת – ירמיהו – אצורים דבריהם של בני דורות שונים, דעות שונות, פרספקטיבות אחרות, ואפילו מקומות כתיבה שונים: בירושלים (במצרים) ובגלות בבל. ירמיה הוא ספר מגוון מאוד. יש בו עיסוק בהרבה נושאים, ולא פעם, עמדות סותרות. אני מציעה לחשוב עליו כעל אנתולוגיה, וככזה, הוא מכיל הרבה יותר מאשר מה שנאמר לירמיהו או שנאמר על ידי הנביא שפעל בראשית המאה השישית; אותו נביא שבחר להישאר בארץ עד שנלקח למצרים ונעלם שם מעל בימת ההיסטוריה".

 

 ומה בין הנביאים וספר מלכים? כאן ניתן למצוא הסכמה על חלקו של אלוהים ברעה?

"במלכים ב׳ פרק כד, בואו של נבוכדנצר לירושלים במסע עונשין נגד יהויקים ואחר כך נגד צדקיהו מיוחס במפורש לאלוהים. אבל הפעם האחרונה שבה אלוהים מופיע היא בפסוק 20 של הפרק. פרק כה, שמוקדש לתיאור מדוקדק ומפורט של מהלך החורבן, אינו מזכיר כלל את חלקו של אלוהים בחורבן עירו, ביתו, עיר הממלכה של מלכי בית דוד. אלוהים נעדר כליל מן התיאור, שמתרחש כולו רק במישור האנושי. אני קוראת להעדר הזה שתיקה תיאולוגית. זוהי בחירה ספרותית-תיאולוגית, אמירה שבשתיקה".

 

 

האל כאויב ירושלים

 

זו נשמעת כמו פריווילגיה של כותבי ההיסטוריה. הנביאים, בשליחותם אל העם, אינם יכולים להפסיק לעקוב אחרי הגיבור הראשי של הסיפור.

"בספרי הנבואה ברור שאלוהים אחראי לאירועים. אחריותו היא של מי שמזמן אויבים אנושיים נגד ירושלים ויהודה, ומתוקף כך, הוא אחראי לגורלם בכל מובן, בידיעה ובמעשה. יתר על כן, ביחידות נבואיות רבות, אלוהים פועל לבדו כאויבה של ירושלים. בירמיה כא אנחנו קוראים את אחד מרגעי הקצה של הסיפור. צדקיהו מלך ירושלים שולח את שריו אל הנביא בבקשה שידרוש בעד ירושלים את אלוהים. המלך הבבלי מאחורי החומה, והשרים מבקשים 'אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו'. אלו אותן הנפלאות של יציאת מצרים, של חציית הים, של המדבר ואחר כך הנחלת הארץ. החל מהכניסה לארץ, מעשיו של אלוהים אינם מכונים בצירוף 'עשה נפלאות'. זאת אומרת שהמבקשים מכירים את מסורת הישועה הרחוקה ההיא, והם רוצים לראות אותה מתקיימת גם בהם, בדורם, במצוקה שלפניה הם עומדים. אבל תשובתו של ירמיהו לא מרגיעה. הנביא טוען לכשל בהבנה: השרים והמלך מפחדים ממלך בבל, בזמן שהאויב האמיתי שלהם הוא אלוהים. אלוהים בגוף ראשון הוא שמסב את כלי המלחמה שמופנים כלפי ירושלים. אלוהים נלחם נגד ירושלים 'ביד נטויה ובזרוע חזקה ובאף ובחמה ובקצף גדול'. ירמיהו מְהפך את הטרמינולוגיה, ואותה 'יד חזקה וזרוע נטויה', שבמסורת הישועה ממצרים האל הפעיל כלפי האויב, מופנית כעת נגד עמו שלו. אלוהים לא הלך, לא עזב, לא חסר בתמונה, הוא בחר להיות אויבה של ירושלים, וכך חלקו של המלך הבבלי מתגמד. זוהי בחירה קשה, שמעלה מיד את השאלה – למה בחרו הנביאים בקו המחשבה הזה?  נבואות הפורענות בספרים ירמיה ויחזקאל מנסות להצדיק את מעורבותו של אלוהים בהבאת הרעה על עמו, ותשובתם החוזרת (וגם היא מגוונת) היא שאלוהים הביא את האסונות האלה על ירושלים בגלל חטאיו של הדור, כעונש.

 

"בצד קולותיהם של הנביאים, נשמעת הקינה של איכה ב – שהיא אולי הקינה הכואבת ביותר – והיא אומרת באופן גלוי שהאלוהים פעל נגד ירושלים כאויב, 'דרך קשתו כאויב'. אבל זהו מקום של קשר, וגם של הבדל רב-משמעות: לירמיהו יש הסברים המצדיקים את אלוהים בדרכיו. איכה ב לא מוצא הסבר; הוא רק נותן ביטוי נרחב לזעקה, להתרסה".

 

 

מה אלוהים רוצה?

 

פרק שני מתרחש יותר מ-600 שנה אחרי כן. האזור הוא אותו אזור, החורבן – חורבן, אבל הליהוק הוא אחר, וכך גם ההשלכות והכתיבה עליהן ובעקבותיהן. השאלה הגדולה "מה אלוהים רוצה" היא לא רק דיון במעגל סגור. גם הסביבה – ובוודאי קבוצות חדשות, צעירות, כמעט פנים-יהודיות – כולם מנסים לגלות מה אלוהים אומר בעולם שאחרי החורבן. "כשאלוהים לא מדבר, אחת הדרכים להבין את המסר האלוהי היא לקרוא אירועים בהיסטוריה", אומרת פרופ' מיכל בר-אשר סיגל מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת את ספרות חז"ל ואת הנצרות הקדומה. "היתה רעידת אדמה בלוס אנג'לס? זה כי יש שם הרבה גייז. יש קורונה בבני ברק? זה כי לא כל הנשים חובשות פאה. זה מה שקורה לכותבים נוצריים עם חורבן בית שני – הנה להם ראיה מושלמת לכך שהיהדות כשלה".

 

 

 

גילי יערי בני ברק
"יש קורונה בבני ברק? זה כי לא כל הנשים חובשות פאה" (צילום: פלאש90, גילי יערי)

 

על פניו, מסקנה די בנאלית.

"שיש לה פרשנויות שונות. בברית החדשה פאולוס מתרה בקהילה שלו שלא להתנשא מעל היהודים הסובלים. מבין השיטין ברור שיש כאן קבוצה שמתנשאת מעל היהודים ורואה בצרות של היהודים הוכחה לעליונות שלה עליהם, ופאולוס פוסל את זה. אבל למטבע הזה יש צד נוסף ופחות חביב. אוגסטינוס, שזוכרים לו במיוחד את הווידויים, הכריע את ההיסטוריה באופני החשיבה והפרשנות שלו. הוא זה שסיפק את התשובה שתחזיק יותר מאלף שנה לשאלה מדוע היהודים חשובים לנוצרים: נכון, היהודים איומים, אחראים למות ישו, מוכי גורל ואלה שהפסידו את ההיסטוריה, אבל בדיוק משום שהם אלה שהפסידו את ההיסטוריה, חשוב לשמור אותם, כלומר אותנו, מול העיניים. מבחינתו, היהודים צריכים להתקיים כמו המוזיאונים של יהודים שהנאצים חשבו לעשות, כמו שמורות טבע של אינדיאנים, כמו גורילות ושימפנזים; היהודים הם עדות חיה של שלב קודם, זן שצריך לשמר ממנו קומץ קטן בתנאים לא-נוחים. החוקרת פאולה פרדריקסון טוענת שמעולם לא הופיעה תיאולוגיה חשובה יותר להצלת קיום היהודים - תיאולוגיה שהייתה לה תרומה גדולה יותר להיסטוריה היהודית - מזו שלפיה המצב של היהודים הוא הוכחה לכך שניצחנו, שזהו שלב באבולוציה ששיאה בנצרות.

 

אולי יעניין אותך גם סדרת שיעורי בוקר קצרים עם פרופ' דלית רום-שילוני -ואיכה האירוע התקיים ביום ראשון,
09:00 / 19.7.20
סדרת שיעורי בוקר קצרים עם פרופ' דלית רום-שילוני

 

"אבל התמונה הרחבה כמובן מורכבת יותר. האימפריה הרומית מתנצרת, ובה מוכח סופית שהנצרות מנצחת בענק, ואולם, תחת האימפריה הפרסית אין זה כך. באימפריה הפרסית הנצרות היא דת מיעוט, והיא במצב פחות טוב מהיהדות משום שהיא מזוהה עם האימפריה שליד. באזורים האלה היהודים הם אלה שאומרים שהחורבן לא יכול להיות עדות להעברת החסד האלוהי, משום שכאן הנוצרים מופקרים לפרעות. כלומר, המציאות ההיסטורית מוכיחה שהחסד האלוהי לא יורד על הנוצרים תושבי האימפריה הפרסית. בעצם יש כאן שאלה של פרספקטיבה: איך עם שמפסיד מפרש את ההיסטוריה, או איך ההיסטוריה מפרשת את העם שהפסיד. ומי שמפסיד בפרספקטיבה ממזרח הוא לא מי שמפסיד בפרספקטיבה של המערב. מה קורה כשפרספקטיבות צריכות להתקיים בשכנות, באותו מרחב, עם מסורת טקסטואלית משותפת? כולנו משתמשים באירועים היסטוריים כדי להצדיק את מצבנו, אבל זה לא מעשה חד-פעמי; כל הזמן צריך לחזור ולהצדיק, לחזור ולקרוא את ההיסטוריה. וגם הצד שמנצח - הנוצרים בעולם פוסט חורבן בית שני - צריכים לספר את הסיפור, להתמודד עם המציאות של ניצחון".

 

דילמת שפע.

 "אומנם לא בבת אחת, אבל זה בהחלט ייגמר כשפע".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus