יין הרע
יין הרע
social
facebook whatsup email tweeter
11.10.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מהי המידה הראויה לשיתוף פעולה בין יהודים לגויים בייצור יין ואיך כל זה קשור לפחד והנאה? הרבה תמר דבדבני ממשיכה עם מסכת עבודה זרה

דתניא: גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – אסור. רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין משום שני דברים: אחד - שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד – שיכול ישראל לומר לו "לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי" (עבודה זרה נט ע"ב, לפי כתב יד פאריס)
לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:
שנויה ברייתא: גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – (היין) אסור. ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירים, משום שני דברים: אחד – שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד – שיכול ישראל לומר לו (למנסך) "לא הכל ממך שתאסור ייני לאונסי (בעל כורחי)".

הקשר:
המשנה השמינית בפרק הרביעי של מסכת עבודה זרה עוסקת במידה הראויה מבחינה הלכתית לשיתוף פעולה בין יהודים לגויים בייצור יין. התלמוד מפתח את הנושא ומרחיב את הדיון גם למגבלות על שתיית יין של נכרים ועל הנאה כלכלית ממנו, כאשר הנחת היסוד ההלכתית היא שיין נסך, כלומר יין שגוי ניסך לעבודה זרה, אסור בשתייה ובהנאה.

הברייתא שתידון כאן מובאת בתלמוד על-ידי רב אשי, כאסמכתא לאמירה אחרת שלו: "אותו גוי שניסכו ליין של ישראל בכוונה, אף על גב שלמוכרו (את היין) לגוי אחר אסור (כיוון שיש איסור להרוויח מיין נסך), מותר לו לקחת דמיו (של היין) מאותו גוי. מה הטעם (לכך)? שרוף שורפו (את היין)" (בבלי עבודה זרה נט ע"ב, התרגום שלי).

רב אשי קובע כי מותר לקבל תשלום בתמורה ליין שניסך גוי, למרות שלכאורה יש בכך עבירה על האיסור בהנאה כלכלית מיין כזה, כיוון שבמקרה זה היהודי אינו מרוויח מן התשלום שמהווה פיצוי על הפסדו – את היין הנסוך אינו יכול לשתות בעצמו וגם אינו רשאי למוכרו ולהרוויח ממנו (ולכן הוא נחשב כ"שרוף").

 wine
Insert_Description_Here

 דיון:
לאורך הדורות התלבטו הפרשנים בתהליך הלימודי שעושה כאן רב אשי, והוטרדו מדוע מהווה הברייתא מקור ובסיס לדבריו הקודמים. בדף זה אני מבקשת לדון בברייתא כשלעצמה מבלי לעסוק במניעיו של רב אשי בהבאתה.

 גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה – אסור
כאמור לעיל, ההלכה אוסרת על הנאה כלשהי (הנאה פיזית כמו בשתייה ממש, או כלכלית כמו ברווח ממכירה) מיין שננסך לעבודה זרה, כלומר שימש בפולחן לעבודה זרה. נדמה שראשית הברייתא המצוטטת כאן מרחיבה איסור זה, כאשר היא קובעת כי גם יין ששימש לעבודה זרה, אך לא לפי "כללי הטקס" (במקרה זה, כיוון שלא ננסך בפני הפסל ממש), הרי הוא אסור.

האם האיסור חל רק על שתיית יין כזה או שמא גם על ההנאה ממנו? הברייתא אינה מפרטת, ובשל הניסוח הנחרץ אני נוטה להניח שמדובר על איסור כולל. בסוגית היחס ליינם של גויים ניתן לראות התפתחות מעניינת מן המשנה אל התלמוד. מבחינת המשנה ההגדרה של "יין נסך" מצומצמת למדי והיא מתירה שימוש די נרחב ביין שנוצר בידי גויים או היה "חשוף" למגעם. במהלך הסוגיה התלמודית מורחב האיסור על "יין נסך" גם ל"סתם יינם" של גויים, כזה שברור שלא היה בו שימוש פולחני זר כלשהו. לאיסור זה ניתן טעם מפיו של ר' יוחנן: "לך לך, אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" (לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור ולכרם אל תקרב). כלומר, לנזיר האסור בשתיית יין מציעים להתרחק ככל יכולתו מן הכרם, ומן היהודים האסורים ביין נסך מונעים להתקרב גם אל "סתם יינם" של גויים.

נדמה שעל סרגל האיסורים בנוגע ליין של גויים, ראשית הברייתא הנידונה כאן נמצאת באמצע הדרך בין המשנה ובין ר' יוחנן: היא אוסרת בנחרצות יין שהוא "ספק נסך" אך לכלל איסור "סתם יין" לא הגיעה.

 מתירין משום שני דברים: אחד - שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה
ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא חולקים על כך. גם כאן הברייתא אינה מפרטת האם המחלוקת היא רק לגבי איסור הנאה כלכלית מ"יין ספק" או שמא גם לגבי איסור שתייה שלו, וגם כאן אני מסיקה מנחרצות הניסוח שמדובר במחלוקת חריפה ועקרונית: שני החכמים מתירים לא רק הנאה מ"יין ספק" של נוכרים אלא גם שתייה שלו.

לעמדתם זו מספקים החכמים שני נימוקים: הראשון הוא מן הסוג העובדתי, זה העוסק בהגדרת המציאות ממנה נגזרים העקרונות ההלכתיים. לדעת שני החכמים, ההגדרה של "יין נסך" האסור, חלה רק על יין שננסך כחלק מפעילות פולחנית זרה על כל פרטיה ודקדוקיה, ולכן כל יין אחר מותר.

ואחד – שיכול ישראל לומר לו "לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי" – הנימוק השני של שני החכמים שייך להבנתי לתחום הערכי-רעיוני ואולי גם לתחום הפסיכולוגי. מבחינה ערכית-רעיונית, טוענים החכמים שלאדם אין יכולת לאסור משהו שאינו שייך לו. בבבלי מסכת חולין מא ע"א טוענים רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק: "אין אדם אוסר דבר שאין שלו" ובהמשך שם מופיעה גם הברייתא הנידונה כאן והמחלוקת שבה מפורשת כנסובה בדיוק על עיקרון זה: ראשיתה של הברייתא סוברת שאדם יכול לאסור משהו שאינו שייך לו ולכן הגוי גורם במעשיו לכך שליהודי אסור להשתמש ולהרוויח מן היין שלו עצמו; ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא סוברים שאדם אינו יכול לאסור משהו ששייך לאחר ולכן אין בכוחו של הגוי לאסור על היהודי את יינו שלו.

נדמה לי כי קיים רובד נוסף בדברי שני החכמים, והוא הרובד הפסיכולוגי. להבנתי, טוענים שני החכמים שהחשש הגדול מן השימוש האפשרי של יהודים ביין נסך גורם לתליית כוח רב בידי הגויים כלפי היהודים, ולמעשה מעביר לידיהם את השליטה על חיי הדת וההלכה. אם כל מגע של גוי ביינו של יהודי אוסר את היין בשימוש ובהנאה הרי שגורלם הכלכלי, ולא פחות מכך – גורלם הדתי של היהודים,  תלוי באופן מוחלט (ומסוכן למדי) בידי הגויים.

אני סבורה שהניסוח המעניין "לא הכל ממך" אינו בא רק כדי להגדיר חוסר בעלות הלכתית של הגוי על יינו של היהודי אלא גם התנערות רגשית משליטתם של הגויים על חיי היהודים. בשפת ימינו יכול הביטוי להישמע כ"מי אתה בכלל?! מי אתה שתחליט בעבורי מה מותר ומה אסור לי?!".

לכאורה, השליטה נמצאת אצל היהודים, כיוון שההלכה שלהם היא זו האוסרת ומגבילה אותם, אך למעשה הכוח המניע אותה כאן הוא הפחד מפני המגע עם הגויים. נדמה שאגרופי ההלכה נשלפים במקרה זה (ואולי גם במקרים אחרים) לא כביטוי לכוח אלא דווקא כמבע של חולשה, תחושת איום וחשש גדול מפני ה"אחר".

אמנם נדמה לעיתים כי ההיסטוריה של ההלכה היהודית לא קיבלה את גישתם של ר' יהודה בן בבא ר' יהודה בן בתירא, אבל אף פעם לא מאוחר מדי: הפחד מפני הגויים, מפני הדתות האחרות, מפני העולם החיצון, מעניק לכל אלה כוח עצום כשהוא הופך אותם למחזיקי מושכות ההלכה; התמודדות עם הפחד יכולה להקטין אותם למימדיהם האמיתיים ולהשיב את סוסי ההלכה היהודית למסלולם הרגוע בדרך החיים.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus