מוכרחים להיות שמח?
מוכרחים להיות שמח?
social
facebook whatsup email tweeter
1.3.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הרבה דליה מרקס מתקוממת נגד האתוס שקורא להרגיש טוב, להסיט את מה שגורם סבל ולהיות שמח בכל מחיר. אדר ב' וציוויו להרבות בשמחה הוא העיתוי המושלם להסביר לכולם למה

קְרא את הספר הזה, שְתי את המשקה ההוא, קח את הקורס הזה, דברי עם המורה הזה. התרבות שלנו משדרת לנו שאנחנו צריכים להיות שמחים, שאנחנו מוכרחים להיות שמחים, שהצלחתנו בעולם נמדדת לפי מדד השמחה שאנחנו חשים (או מפגינים), שאנו יכולים להעריך כל פעולה או יוזמה על פי קנה המידה של העונג שהיא גורמת לנו. משנכנס אדר מרבין בשמחה. אבל למה? על איזו שמחה מדובר? למה שמחה זה טוב והאם מוכרחים באמת להיות שמח? תמיד?

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

כאשר האתוס המערבי האינדיווידואליסטי, שעיקרו שאיפה להתקדמות עצמית פוגש את האתוס היהודי, שלפיו מעשינו צריכים להיות מכוונים לתיקון עולם ולמשמעות, ושניהם גם יחד פוגשים את תורות המזרח הגורסות שעלינו להיות מרוכזים בהוויה ולחוות כל רגע במלואו – נוצר בן כלאיים מוזר, שכל מבוקשו הוא להרגיש טוב, להסיט את מה שגורם סבל, להימנע ממנו ולהיות שמחים.

 dlyh_mrqs_tskhvq

החיפוש אחרי האושר אינו תופעה ישראלית מקומית, הוא חלק מתופעה רחבה הקשורה בNew Age שצמח במערב, ובעיקר בארצות הברית. תרבות ה feel good מבקשת לבטל את העקות והמועקות העומדות בינינו לבין הגשמת מטרותינו. ומה מטרתנו העליונה ביותר? – להיות שמחים. בארץ, נוסף לחיפוש אחרי האושר תבלין מיוחד – לא עוד מייבשי ביצות, שקדחו ביום ממלאריה ובלילה מאהבות נכזבות, לא עוד הקרבה עצמית בקרבות של מעטים מול רבים, לא עוד סיגוף והסתפקות במועט – הישראלים רוצים עתה להיות שמחים והם לא מתביישים בכך. הם אפילו שולחים שליחים  לַטובות שבאוניברסיטאות, כדי שיפיצו בקרב העמים את תורת הfeel good . מציון תצא תורת העליצות.

החיוך העקום של הנרקיסיזם המנוכר
בספר "באדולינה", מספר העיתונאי גבי ניצן על ממלכה קטנה ששמה כשם הספר, ובראשה עומדים מלך ומלכה חינניים, אשר כל תפקידם הוא "הוא לשמש לאנשים דוגמה, להזכיר להם את זכותם וחובתם לחיות באושר ועושר לעד". על בני האדם לשכוח את הפוליטיקה, את מה שלכאורה מאיים על קיומם ואת כל מה שמסב להם צער. מלך ומלכת באדולינה אף מבקרים בישראל, וכאן מבקשים הם ללמד את הישראלים החרדתיים, "שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים".

אפשר להבין את סוד הקסם שהילך "באדולינה", אחד מרבי המכר הגדולים במדינת ישראל, על הישראלים למודי הסבל והחדרה. אבל מאחורי פניה המחייכים של בקשת האושר העצמי, כשהיא מנותקת מהקשר קהילתי וערכי, מסתתרים אינדיווידואליזם דורסני ונרקיסיזם, שטיבם בדידות וניכור.

הבה ונתלקח
לקראת חודש אדר ב', האדר האמיתי, אני רוצה להרהר בשמחה שאני מבקשת לעצמי ולסובבי. אני נזכרת בפסוק מקהלת, אחותה העגמומית יותר של המגילה שנקרא בפורים: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קהלת ב, 2), ורוצה להצטרף לחכם באדם הַמְּהַלֵּל את השחוק אבל גם זוכר שהוא אינו יסוד העומד בפני עצמו, וכי כדי שלא יהיה מְחֻלַּל, עליו להיות מָהוּל באחריות ובמשמעות.

כשאני מבקשת שמחה פשוטה וצנועה שבאה מבפנים ולא בדמותם של סרטי פרסומות, אני נזכרת ב"שיר שמח" של יעקב אורלנד: "אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח / וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ / הָבָה וְנִתְלַקַּח / מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ". הנחת היסוד של השיר הזה היא שהשמחה היא בנו, בתוכנו, וכי יש להתעורר ולהתעודד מתוך הניצוץ שבתוכנו (הייתי אולי מוותרת רק על דימוי ההתלקחות באש). ניצוץ הנחמה הוא זה שבאמצעותו נוכל לנגוע בטוב ולחוות גאולה, ולוּ תהא זו גאולה פורתא. ואם הרעיון הזה תמימות יש בו, אין הוא משולל אמת.

איני רואה ערך חיובי בסבל ולא יתרון באומללות, אני מבקשת לשאול מה ממריץ אותנו לפעול - האם זה חיפוש המשמעות והגשמת כוליותנו בעולם מבלבל או שאיפה לאושר שאין עמו התמודדות? מהי השמחה שאנחנו רוצים בה - נירוונה של חוסר כאב או שמחה של יצירה ותיקון במציאות הקשה שבה אנחנו חיים. הקושי שלי נובע מהזלזול בערך של העצב כמצב נפשי חיוני, בערך של התסכול כמונף לעשייה, בערך של החֶסר כממריץ לפעולה, מחיפוש אחר מזור מיידי לכל מכאובינו. אין כל פסול ברצון להיות שמח, אדם שמח הוא אדם בריא, יצירתי ופעיל יותר. הראייה של האושר כמטרה הסופית של כל מעשינו היא זו הפסולה בעיניי. רווחה נפשית ואושר צריכים להיות כלים שיאפשרו לנו ליצור ולפעול ולעשות טוב בעולם. אין להם ערך בלעדי. 

הרבָּה ד"ר דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", היא מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג'.

 הצטרפו לדף של בית אבי חי בפייסבוק  

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus