לפתח חטאת רובץ
לפתח חטאת רובץ
social
facebook whatsup email tweeter
27.4.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מדוע יש למנוע בתוקף מאדם לספק את תאוותו, למרות ההכרה שמניעה זאת תוביל למותו? תמר דבדבני סבורה שהפעם דווקא מנסים להגן על הנשים

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתיבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תיבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. (סנהדרין ע"ה, ע"א)

לוגו מדור הדף השבועי

 

הקשר:
הפרק השמיני של מסכת סנהדרין במשנה עוסק ברובו בהלכות "בן סורר ומורה". שתי המשניות האחרונות של הפרק מתחברות לנושא הכללי באופן עקיף: האחת מדברת בגנב הבא במחתרת, שכמו הבן הסורר והמורה "נדון על שום סופו", כלומר, מותר להורגו בטרם ביצע עברה שעונשה מוות, כיוון שמעשהו בהווה מעיד עליו שיגיע לכך; והשנייה עוסקת ב"דין רודף" - מי שרודפים אחרי אדם כדי לאונסו או להורגו, ו"מצילים אותן בנפשן". לביטוי זה שני פירושים אפשריים: האחד מתיר להציל את הנרדף במחיר נפשם של הרודפים, והשני מתיר להציל את הרודפים עצמם מלחטוא, אפילו באמצעות הריגתם. הסיפור שיידון כאן מסיים את הסוגיה הנדונה במשנה זו ואת הפרק כולו.

 rqdnyvt
הסכנה שבהפיכה לאובייקט (צילום: פלאש 90)

דיון:
מה מניע את החכמים לסרב בתוקף לאיש המבקש לספק את תאוותו ותשוקתו, למרות ההכרה שסירוב זה יוביל למותו?

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא -


לכאורה, סיפור הנפתח בהתאהבות - גבר נותן עיניו באשה ומשתוקק אליה. המשכו של הסיפור מגלה כי דעת חכמים אינה נוחה מן המימוש של תשוקה זו והם מתנגדים לכך נחרצות. מדוע? נדמה שהתשובה טמונה במה שיש בלבו של אותו הגבר - "טינא". ישנם כמה פירושים למילה ארמית זו, אך בהקשר שלנו דומני שהפשוט ביותר הוא המתאים ביותר: "טיט" או "בוץ" (ראו, למשל, בבלי יומא ע"ח, ע"א). אדם שיש בלבו "טינא" הוא אדם שלבו מזוהם. כך מתאר האמורא שמואל את אלה שאין להם חלק בעולם הבא - "טינא היתה בלבם" (בבלי חגיגה ט"ו, ע"ב), ורש"י מפרש שם: "רשעים היו מימיהם". בסיפור שלנו מפרש רש"י כי "מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי". כלומר, האהבה והתשוקה של הגבר היו גדולות ועמוקות עד כדי כאב. אין בכך משהו פסול - רבים מסיפורי האהבה הגדולים משלבים בין אהבה וכאב, ומתארים את ההתאהבות והתשוקה כסוג של מחלה.
 
מדוע, אם כן, מעוררת ה"טינא" הזו טינה גדולה כל כך? כתשובה אני בוחרת בפירושו של רש"י ל"טינת הלב", הנזכרת לעיל במסכת חגיגה, ומבינה כי יש משהו מרושע בתשוקתו של הגבר הזה: אולי כשהתשוקה הופכת לבוץ היא עלולה לאטום את לב המשתוקק ולהסתיר ממנו את רגשות מושא התשוקה, את רצונותיה ובחירותיה של האשה. במצב כזה, המשתוקק כבר אינו רואה את מושא תשוקתו כאדם שלם, ובכך הופך אותו לאובייקט בלבד.

ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתיבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תיבעל לו -
הרופאים נאבקים על חיי הפציינט שלהם. הם יעשו הכל כדי להציל את חייו. בשבועת הרופאים הישראלית (אשר נוסחה בידי פרופ' ליפמן היילפרין) נאמר כי על הרופאים להתחייב "לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה... והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אני מאמינה כי רופאים מטבעם, בין אם הם מכירים את הנוסח לעיל ובין אם לא, מכוונים לקיימו בדרכם המקצועית. תפקידם לרפא את האדם החולה, ולשים את בריאותו ואת שלמותו הנפשית והגופנית בראש מעייניהם.

החכמים, לעומת זאת, נוהגים אחרת. הם אינם נעתרים לתחינת הגבר ורופאיו, ואינם מאפשרים לו לממש את תשוקתו. לא באופן ישיר - באמצעות יחסי מין - ולא באופנים עקיפים, באמצעות תצוגת עירום של האשה או אפילו באמצעות שיחה אירוטית מאחורי גדר (הביטוי "לספר" מופיע בתלמוד בהקשר אירוטי מובהק - ראו, למשל, בבלי נדרים כ', ע"ב). לפי הסיפור, סירוב זה דן את האיש למוות.

 בהנחה שהאשה פנויה ולכן מותרת לגבר (ולמען האמת, אילולא היה כך, אין שום עניין מיוחד בסיפור), יש הכרח לשאול מהם הנימוקים המניעים את החכמים למנוע את מימוש התשוקה. התלמוד עצמו מתלבט בכך ומציע שתי תשובות אפשריות. רב פפא מציע שהיתר לאיש לממש את תשוקתו ייצור "פגם משפחה", כלומר יפגע במוניטין של משפחת האשה ובאופן מסוים גם בה עצמה. רב אחא בריה דרב איקא מציע שהסיבה העמוקה לסירוב היא "כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות". לשני הפתרונות ממד משותף - שלא כמו הרופאים, לא טובת האיש החולה בלבד עומדת בראש מעייניהם של החכמים, אלא טובת המשפחה, הקהילה, ואולי גם טובת האשה עצמה.

 הצעתו של רב אחא בריה דרב איקא מעניינת אותי במיוחד: אם האשה אכן פנויה, מדוע מימוש תאוותו של האיש כלפיה מהווה עידוד לפריצוּת? יש דרכים שונות להבין את הדברים. אני בוחרת לקרוא אותם כדאגה לשלומן של הנשים באמצעות הכוונה נכונה - לדעת רב אחא, לפחות - של יחס הגברים אליהן. כתשובה לפרשנותו של רב אחא לעיל, מציע התלמוד שהאיש יינשא לאשה, וכך תימנע פריצות - יחסי מין במסגרת מוסדרת של נישואים אינם, כביכול, פריצוּת. התגובה להצעה זו היא: "לא מייתבה דעתיה" (לא מתיישבת דעתו). כלומר, הנישואים לא יספקו את תאוותו של האיש ולא ירפאו את מחלתו. מדוע? התלמוד אמנם מספק תשובה לעניין זה ("מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", משלי ט', י"ז), אולם אני רוצה להציע תשובה אחרת במקצת.

 rvmyv
משלבים בין אהבה לכאב. סיפורי אהבה גדולים

להבנתי, פריצוּת היא תוצאה של פריצת גבולות. מערכת יחסים פרוצה היא כזו שאין בה מחויבות המגדירה אותה וא

ת גבולותיה, ולפיכך גם אין בה שותפות אמיתית או כבוד הדדי המאפשרים בנייה של תחום כלשהו הקרוי "שלנו". דומני שהגבר אשר תשוקתו העלתה בלבו טינא אינו רואה את האשה כשותפה עתידית לחיים ואפילו לא כשותפה לאהבה או לקשר מיני שיש בו הדדיות כלשהי. הוא רואה בה אך ורק אובייקט לסיפוק תאוותו. מצב נפשי כזה עלול להוביל אותו, בסופו של דבר, לחיים של פריצוּת - כלומר, לחיים שאין בהם מחויבות, שותפות וכבוד לזולת. חיי הפריצות של האיש אינם מסוכנים רק לו, אלא גם - ואולי קודם כל - לאשה שהיא מושא תשוקתו. בנוסף, מטבעם של חיי פריצוּת שאין להם גבולות, ולכן השפעתם עלולה להיות "מידבקת" ולהשפיע על הקהילה כולה. מניעת האיש מסיפוקו, במקרה זה, מהווה - לפי הבנתי את הסיפור - מעשה של הצלה לאשה, ובמובנים מסוימים לקהילה כולה.

נדמה לי שהחכמים נוהגים באיש לפי העקרונות ההלכתיים של "נדון על שום סופו" ו"מצילים אותן בנפשן", שהדיון בהם מסיים את הפרק במשנה ובתלמוד. אף על פי שיש לי קושי ערכי ומוסרי עם העיקרון הראשון, המבוסס על סוג מסוים של דטרמיניזם, נדמה לי כי בעיני הסיפור הוא נתפס לא רק כלגיטימי, אלא אף כהכרחי: אם סופו של האיש לנהוג באשה בפריצות ובכך להשפיע לרעה על בנות ישראל ועל הקהילה כולה, יש לעצור אותו מלממש את תשוקתו. אפילו בכוח, אפילו במחיר חייו.

 הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus