קשה כשאול קנאות
קשה כשאול קנאות
social
facebook whatsup email tweeter
3.5.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
המשנה מתירה לקנאים לפעול באופן חופשי ואפילו לעבור על הדיבר האלמותי "לא תרצח". הרבה תמר דבדבני מבררת מדוע התלמוד דווקא מבקש להצר את צעדיהם

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא  (סנהדרין פב ע"א)

לוגו מדור הדף השבועי

 

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק התשיעי של מסכת סנהדרין מפרטת מקרים בהם מבצעי עבירה אינם נידונים בבית הדין אלא נענשים במוות – בלא משפט – בידי אחרים: "הגונב את הקסוה (אחד הכלים בבית המקדש, וראו במדבר ד', 7) והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (משנה סנהדרין ט:ו). המשנה אינה מפרטת מי הם הקנאים וכיצד הם אמורים לנהוג לפני או בעת שהם פוגעים, והתלמוד מנסה למלא את החסר. הקטע שיידון כאן פותח את הדיון התלמודי בקנאוּת ומהווה מעין כותרת לעיון נרחב במעשה פנחס (במדבר כ"ה).

דיון:
מי הם הקנאים שהמשנה מתירה להם לפעול באופן חופשי, ומדוע התלמוד מבקש להצר את צעדיהם?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו
המשנה, עליה נסוב הדיון התלמודי, מגדירה מצבים בהם אין בית הדין מתערב וסמכות השיפוט והענישה מועברת לידי אנשים מן הקהילה, המוגדרים "קנאים". מערכת המשפט ההלכתי הממוסדת, זו שיש לה פוסקים ודיינים, הליכים תקינים, סייגים והוראות ברורות, אינה יכולה להגיע לכל מקום בכל עת, ולעתים היא מטילה אחריות על האנשים עצמם לפתור את בעיותיהם הקהילתיות. למרות שברור שיש ערך חינוכי לעמדה כזו, המעודדת פיתוח של אחריות מוסרית בכל אדם ואדם, יש לה מחירים כבדים. גם בתוך מרחב הדיון הזה, המשנה הנידונה כאן יוצאת דופן: היא מתירה – ויש שיאמרו אפילו דורשת – ענישה במוות, ודווקא במקרים שאינם "אזרחיים", אלא דתיים במובהק. בכך היא מציבה אותנו בראשיתו של מדרון מוסרי חלקלק, שבסופו עלולה להיות תהום מלאה דם.

מי הם אותם הקנאים שהמשנה מעבירה לידיהם את סמכות הענישה במקרה של גניבה מן הקודש או יחסי מין עם גוויה? התורת חיים (ר' אברהם חיים בן ר' נפתלי צבי הירש שור, נפטר בבעלז 1632) מפרש את המשנה כך: "קנאין - לשון רגזנין כלומר אותן שטבען לקנא קנאת ה' צבאות ולקצוף את קצפו בשעה שהן רואין מעשה רע. פוגעין בו - לשון פגיעה, שייך מי שהורג מיד... אבל מי שאין טבעו כך לא ... לכך נאמר 'קנאין פוגעין בו' דווקא בעת רוגזתן וקנאתן של מקום בשעה שרואין המעשה פוגעין בו".

כלומר, הקנאים הם אלה המסוגלים, מבחינה נפשית, להתרגז מעבירה כנגד אלהים, עד כדי כך שיהיו מוכנים להרוג את העבריין בו במקום. הביטוי "קנאים" לדעת התורת חיים, אם כן, אינו מגדיר קבוצה חברתית מסוימת, אלא "קבוצה" פסיכולוגית המונה אנשים המסוגלים להרוג מתוך חמת זעם דתית, ומבלי להתמהמה.

 elijahbylouishersent
להרוג מתוך חמת זעם דתית. אליהו הנביא

דומני, שזה בדיוק מה שאומר רבה בר בר חנה, בשם ר' יוחנן בתלמוד – אם מגיע אדם להימלך ברבו, או בבית הדין, לגבי הריגת העבריין, ממילא מובן שאינו קנאי אמיתי (שהרי הקנאים הם אלה שהורגים מתוך אינסטינקט ולא מתוך שיקול דעת) ועל כן אין מורים לו לפגוע. את הביטוי "אין מורים" ניתן להבין גם בדרך נוספת: ישנן מספר הלכות המוגדרות כ"הלכה ואין מורין כן" כשהכוונה, בדרך כלל, שההלכה מקילה יותר ממה שידוע לציבור הרחב, ואין מלמדים אותה על מנת להציב סייג ולמנוע זילות של המצווה הנידונה (וראו למשל בבלי מנחות לו ע"ב או בבלי ביצה כח ע"ב).

מהקשר זה ניתן להבין כי ה"אין מורין לו" של ר' יוחנן מבקש למנוע את מעשה ההריגה באמצעות הסתרה של הקוּלא ההלכתית המאפשרת אותו. בכל מקרה, נדמה שדברי ר' יוחנן באים לעצור את מי שבא להימלך בחכמים מפני ההרג, ובכך גם לסייג את המשנה. המשכו של המהלך התלמודי הזה ניכר גם בהמשך הקטע, הנפתח במילים "ולא עוד אלא" המדגישות שיש כאן אוסף של מעצורים המונחים על המדרון החלקלק שציירה המשנה.

ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו
הדוגמא הבולטת ביותר למעשה קנאות מוצגת במקרא בדמותו של פנחס, שהרג את זמרי בן סלוא אשר זנה עם כזבי בת צור המדיינית. מעשהו של פנחס מתואר על-ידי אלהים עצמו כמעשה של קנאה (במדבר כ"ה, 11) והתלמוד משתמש בו כאן כמודל על-פיו יש להבין את המשנה העוסקת בקנאים.

ר' יוחנן מבקש להגדיר את הקו הדק שבין ההיתר המשנאי לרצוח מתוך קנאות, לבין האיסור המוסרי (וההלכתי) לרצוח. לדבריו, אם זמרי היה מסיים את המעשה המיני בשנייה שלפני הריגתו בידי פנחס, היה פנחס חייב במוות כרוצח. כלומר, מעשה הרצח של הקנאות חייב להתבצע בזמן ביצוע העבירה עצמה, ואם לא כן אין כאן קנאות אמיתית אלא רצח פשוט שדינו מוות. אם, כדברי התורת חיים לעיל, הקנאים הם אנשים חמומי מוח שמידותיהם מאפשרות להם להרוג אדם באופן מיידי ובלא הפעלת שיקול דעת, מה ההבדל בינם לבין כל רוצח אחר? תשובתו של ר' יוחנן פשוטה – ההבדל היחיד בין אלה לאלה הוא כמה עשיריות השנייה.

נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא  –
לא רק שהקנאי יכול להיהפך – תוך שנייה – לרוצח פשוט שדינו מוות, הוא עלול גם להיהרג בעצמו, ובצדק. אילו העבריין, שבעיקרון מותר לקנאי לפגוע בו, הורג את הקנאי בעת שזה מנסה להרגו – הוא פטור מדין מוות, שכן בסך הכל פעל מתוך הגנה עצמית והרג את רודפו. ראוי להדגיש: ברגע שהקנאי מוגדר "רודף", גם אחרים רשאים (ואפילו נדרשים) לפגוע בו ולהורגו. במקרה כזה לא עומדת כנגד העבריין חובת העבירה שביצע, ולא נזקפת לטובת ההרוג זכות קנאתו לאלהים. הם נשפטים כמי שרודף אחר חברו להורגו, וכנרדף המציל עצמו בנפש רוצחו הפוטנציאלי. 

כאמור, פנחס הוא המודל עליו בונה התלמוד את הגדרות הקנאות שלו. הסוגיה התלמודית, שחלקה הקטן נידון כאן, מתפתלת בין המוטיבציה המוסרית לעצור את הקנאים ובין המחויבות לתורה המשבחת את פנחס. נדמה לי כי בסופו של דבר רוחה הכללית מורה שמעשהו של פנחס אינו ראוי וכך גם מעשי הקנאות בכלל. התלמוד הירושלמי, אינו דן בעניין באריכות וקובע באופן בוטה למדי כי פנחס נהג "שלא ברצון חכמים" ומוסיף על כך ר' יודה בר פזי: "ביקשו (החכמים) לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' " (ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ד).

 peter_the_hermit
הרומח והדם.  בדרך לירושלים בעת מסע הצלב הראשון

בניגוד לחכמים במדרש, שבהתנגדותם הנחרצת למעשה פנחס מבקשים להוציאו אל מחוץ לקהילה, אלהים דווקא מבקש לקרבו אליו ולהכילו בתוך קודש הקודשים של הממסד הדתי – בית המקדש. להבנתי, בברכתו מנסה אלהים ללמד את פנחס – איש הרומח והדם, איש האינסטינקט הרצחני המתפרץ וחסר הגבולות - שלום ("בריתי שלום"), שמירה על הסדר, החוק והכבוד לממסד ("כהונת עולם") ולא פחות חשוב, הוא מבקש ללמדו את סגולותיה של המחילה לחוטאים ולעבריינים ("ויכפר על בני ישראל").

דבריו של ר' יוחנן בתלמוד מנסים לצמצם ככל האפשר את השער הרחב שפתחה המשנה לנטילת החוק בידיים, ולהעמיס מהמורות על המדרון החלקלק, כדי להאט – ואולי אף לעצור כליל – את עגלת הרצחנוּת המתדרדרת בו. את הקנאים אי אפשר, כנראה, לנדות אבל אפשר וצריך להציגם כפי שהם – אנשים רצחניים מטבעם, שדעת החכמים אינה נוחה מהם והם יעשו כל אשר לאל ידם לעצרם.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus