חורש רעה?
חורש רעה?
social
facebook whatsup email tweeter
9.3.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בשנת שמיטה מבחין ריש לקיש באדם החורש בשדה ומגדיר אותו ככהן. האם הוא אינו מעוניין להכתים עוד יהודים בעבירות או שמא מצויה כאן מידה של חיפזון בשיפוט לרעה. הרבה תמר דבדבני פוסקת

בהדי דקא אזלי חזייה לההוא גוברא דקא כריב. אמר ליה: כהן וחרש? אמרו ליה: יכול לומר 'אגוסטעין אני בתוכה'. תוא חזייה לההוא גוברא דקא כסח, אמר ליה: כהן וזמר? אמרו ליה: יכול לומר לך 'לעקל בית הבד אני צריך'. אמר להו: הלב יודע אם לעקל בית הבד ואם לעקלקלות (סנהדרין כו ע"א, ע"פ כתב היד התימני, ירושלים 1) 

לוגו מדור הדף השבועי

 

תרגום:
כאשר היו  הולכים ראה (ריש לקיש) את אותו אדם שהוא חורש (בשנת השמיטה). אמר לו: כהן וחורש? אמרו לו (רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק): יכול לומר 'אגוסטעין אני בתוכה'. עוד ראה את אותו אדם שהוא זומר, אמר לו: כהן וזומר? אמרו לו (רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק): יכול לומר לך 'לעקל בית הבד אני צריך'. אמר להם (ריש לקיש): הלב יודע אם לעקל בית הבד ואם לעקלקלות.

הקשר:
המשנה השלישית בפרק השלישי של מסכת סנהדרין מגדירה את קבוצות האנשים הפסולים לעדות בבית הדין. ביניהן מופיעים גם "סוחרי שביעית", ובתוך הדיון על טיבם של אלה מופיע הסיפור שחלק ממנו יידון כאן.

דיון:
בהדי דקא אזלי חזייה לההוא גוברא דקא כריב. אמר ליה: כהן וחרש? אמרו ליה: יכול לומר 'אגוסטעין אני בתוכה'
ריש לקיש, גיבורו של הסיפור, "נטפל" אל רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק ומצטרף אליהם בעל כורחם כיוון שהוא רוצה ללמוד כיצד מעברים את השנה הלכה למעשה (טעם זה נזכר גם בסיפור על שמואל הקטן שנידון כאן). הדבר לא נאמר במפורש בסיפור, אבל מן ההקשר ברור שהוא מתרחש בשנת השמיטה. בדרכו מבחין ריש לקיש באדם החורש בשדה. שאלתו של ריש לקיש מופנית אל החורש עצמו, אולם העונים עליה הם שני החכמים.

ריש לקיש מגדיר את החורש ככהן. מדוע? בהערת ביניים תלמודית, המפרידה בין שני חלקי הסיפור, מוסבר כי הכהנים נחשדו על השביעית, כלומר לא סמכו עליהם שהם מקפידים לשמור את שנת השמיטה. רש"י מפרש שחשד זה מבוסס על כך שבשל העובדה שלכהנים הותר לאכול מן התרומה (תוצרת חקלאית שנחשבת קודש ואסורה לאכילה לכלל ישראל, אבל מותרת לכהנים), יש חשש שהם מסיקים מכך שגם קדושתם של פירות השביעית (שנת השמיטה) אינה חלה עליהם ולפיכך מתעלמים מן האיסור להשתמש בהם.

 prvt

מהסבר זה יכולות לעלות שתי תובנות שונות לגבי הנחתו של ריש לקיש שהאיש כהן: מצד אחד ייתכן שבהגדרתו ככהן מצמצם ריש לקיש את כמות החוטאים בישראל - הכהנים ממילא נחשדו על השביעית ולכן אם ראית אדם חורש בשביעית עדיף להניח שהוא כהן ולא "להכתים" עוד יהודים בעבירות על שנת השמיטה -  ומצד שני, יכול להיות שיש בכך רמז מטרים לגישתו החשדנית של ריש לקיש שעלולה להיות בה מידה של חיפזון בשיפוט לרעה.

שני החכמים מנסים "להגן" על החורש ושמים בפיו תשובה אפשרית לתמיהת ריש לקיש – ייתכן שהוא אגוסטעין בתוך השדה. מהו "אגוסטעין" (או "אגיסטון")? רש"י מציע שני פירושים: שכיר העובד אצל נכרי או אדם העובד בשירות השלטונות, כמעין תשלום מס ("ארנונא" בלשון התלמוד). הטעם המקל שמוצאים שני החכמים למעשיו של החורש – בכל דרך בה נפרש אותו – מתייחס לחוסר האחריות שלו למעשיו. כלומר, אדם זה אינו עובר עבירה, כיוון שהוא אינו עושה את פעולת החרישה בעבור עצמו, ולמעשה הוא משמש כגוף מבצע למישהו אחר. אם תרצו: הידיים החורשות הן ידי "יעקב" אבל הקול (המצווה על הפעולה והמניע אותה) הוא קול "עשו".

תוא חזייה לההוא גוברא דקא כסח, אמר ליה: כהן וזמר? אמרו ליה: יכול לומר לך 'לעקל בית הבד אני צריך'
המפגש עם הזומר בשנת השמיטה, מזמן לשני החכמים הזדמנות נוספת למצוא הקלה בדיני השביעית, תוך ניסיון להגן על החקלאי מהגדרתו כעבריין. הפעם הם מציעים שהטעם לזמירת הענפים אינו טיפוח המטע (שהוא אסור בשנת השמיטה) אלא הצורך ביצירת עקל לשימוש בבית הבד.

שאלותיו של ריש לקיש מפנות אצבע מאשימה אל העובדים בשדה בשנת השמיטה, אבל שני החכמים מתעקשים שיכולים להיות לאנשים אלה טעמים מקילים – סיבות טובות לביצוע מה שנדמה כעבירה. המחלוקת בין ריש לקיש לשני החכמים טמונה בפרשנות שהם נותנים למציאות: ריש לקיש רואה את הבעיה ואילו החכמים מחפשים את הצד המקל, הרחום, זה שמבקש להדגיש את צד הזכות של העבריינים לכאורה.

אמר להו: הלב יודע לעקל בית הבד ואם לעקלקלות   –
דברים אלה מופיעים במקומות נוספים בספרות חז"ל (למשל בתוספתא שביעית ג:ה), אולם רק בסיפור שלפנינו מובן משחק המילים במלואו: האם נעשה מעשהו של הזומר על מנת ליצור עקל לבית הבד, או שמא המניע היה לעקלקלות, כלומר ערמומיות וניסיון לעבור על חוקי השמיטה? רק הלב יודע.

תגובתו זו של ריש לקיש ניתנת להבנה בכמה דרכים. הדרך הרחומה תניח שריש לקיש מבין את המסר שניסו ללמדו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, והוא מקבל על עצמו את הרעיון שכל מעשה יכול להתפרש גם בדרך של זכות והקלה: כיוון שרק ליבו של האדם יודע מה כוונתו, אל לנו – הצופים מן הצד – לשופטו לחובה דווקא. צעד נוסף בדרך פרשנית זו יוביל אולי למסקנה כי לאו דווקא ליבו של החורש או הזומר נבחנים כאן, אלא גם ליבם של הצופים והשופטים: אם הם בוחרים לראות את העבירה, הרי שליבם שלהם מונחה לעקלקלות, בעוד אם יחפשו את צד הזכות במעשה שלפניהם יוכיחו כי ליבם שלהם מכוונם לעקל – לטוב.

 lzrv

הדרך הצינית להבנת דברי ריש לקיש תראה כאן את ההפך הגמור: ריש לקיש טוען באירוניה כלפי שני החכמים שהם הולכים שולל אחרי ליבם. לפי הבנה זו, ריש לקיש אינו מקבל את טענות החכמים וחושב כי כיוון שמניעי האדם ידועים רק לעצמו ולאלוהים, כל ניסיון לפרשם בדרך כזו או אחרת נידון לכישלון. לפיכך אין צורך לעסוק בפרשנות המציאות אלא להתרכז בעובדות בלבד – אם האיש חורש בשביעית, הוא עובר עבירה. זו גישה פרקטית להתבוננות במציאות, החסרה – במכוון – מידה של דרשנות רחומה, ויש בה לא מעט פסימיות וחוסר אמון בבני האדם (ייתכן שהיא נובעת מן ה"ביוגרפיה" של ריש לקיש והיכרותו עם העולם שמחוץ לבית המדרש, כפי שהגדיר זאת ר' יוחנן – "לסטאה בליסטיותיה ידע", כלומר: ליסטים בליסטיותו יודע... ועיינו בבבא מציעא פד ע"א).

חלקו השני של הסיפור (שאינו נידון כעת, וניתן לקוראו כאן) בוחר, כך נדמה לי, בקריאה הצינית של "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות", אבל אני בוחרת דווקא בקריאה הרחומה. בדף אחר ("יש לי אמפתיה") דנתי בהכרח לשפוט את המציאות מתוך ענוה והכרת חולשתנו כבני אדם -  לעולם לא נדע אם לעקל כיוון הזומר או לעקלקלות. מן הדף הזה אני מבקשת לצאת עם נדבך נוסף לתובנה זו:  כיוון שאין לי דרך לדעת מה המניע של הזומר בשנת השמיטה, אני בוחרת להניח כי לטוב כיוון. בדרך זו אני מכוונת את ליבי שלי לעקל ולא לעקלקלות.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו.  בבית  מנחה בשיתוף מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il   

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus