המלך שבדה חג
המלך שבדה חג
social
facebook whatsup email tweeter
דליה מרקס //
13.10.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
חשבתם שירבעם הוא רק טיפוס שלילי? הרבה דליה מרקס מוצאת בו דווקא נועזות דתית. ככה זה כשממציאים חג בחשוון

בחודש חשוון נטול החגים אני מבקשת להרהר בחג שחידש (או בלשון המקרא – בָּדָא) המלך ירבעם מלבו ביום ט"ו בחודש השמיני, הוא חודש חשוון. ירבעם, המלך הראשון של ממלכת ישראל, מוצג במקרא כדמות שלילית, כבן של אישה זונה וכמורד. חז"ל השחירו את דמותו אף יותר וקבעו שהוא אחד משלושת המלכים שאין להם חלק בעולם הבא. אבל האם באמת היה ירבעם דמות כה שלילית?dlyh_nbvtנבואת אחיה לירבעם (Gerard Hoet)

 

מבחינת העלילה המקראית, ירבעם היה כלי בידי האל. הוא ביצע את העונש שאלוהים חזה לשלמה כשאמר לו שיקרע את המלוכה מזרעו. הוא זה שקיבל את הנבואה הדרמטית של אחיה השילוני. כזכור, אחיה קרע את שמלתו החדשה לתריסר קרעים ונתן עשרה מהם בידיו של ירבעם, וכך ניבא לו שהוא ימלוך על עשרת השבטים. האם ניתן לגנות את ירבעם רק כי מילא אחר המשימה הנבואית שהונחה בידיו ממש?

 

מבחינת העם, ירבעם היה מנהיג כריזמטי שסירב להיכנע לשיטת המיסוי האכזרית של שלמה ושל בנו יורשו רחבעם. המרד של ירבעם פרץ אחרי שרחבעם איים על העם הסובל מעומס המסים: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מל"א יב, 14). עוד קודם לכן, ירבעם מחה ברבים נגד שלמה, ככל הנראה מפני ששלמה סתם פתחים בחומת העיר כדי לבנות בית לבת פרעה והקשה בכך על עולי הרגלים. המרד של ירבעם במלכות יהודה היה פוליטי וחברתי, אבל בניגוד למרידות מקראיות אחרות (כמו מרידת דוד בשאול), הוא היה בלתי אלים.

 

מבחינה אידיאולוגית, ירבעם היה בעל מה שמכנים כיום "חשיבה לוקאלית": הוא התנגד להגמוניה הירושלמית ויצר חלופה מקומית לפולחן המקדש בירושלים. מבחינה דתית, הוא היה חדשן נועז שחידש חג בישראל. בספרהּ "מלכים ג'"  יוכי ברנדס מתארת את ירבעם כמנהיג נאור ובעל חזון מונותאיסטי-פלורליסטי יוצא דופן. פרשנותה של ברנדס בעניין זה זכתה לביקורת חריפה, שכן אינה עולה בקנה אחד עם הפירוש שאנו מורגלים בו, אבל לקוראים את הסיפור בעיניים רעננות, גישה חתרנית זו אינה בלתי סבירה.

 

חדשנות או שמרנות?

 

וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ) וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר (מל"א יב, 33-32).

 

החג שחידש ירבעם בט"ו בחודש השמיני היה למעשה סוכות שני, חג שנחגג בדיוק חודש אחרי החג המקורי. אופיו של החג לא היה חדשני, אלא "כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (שם, 32), כלומר, לא היו לו תכנים חדשים, אבל הוא ייצג "מנגנון" שונה: במות, מזבח מחוץ לירושלים ושני עגלי הזהב. גם מועד החג היה חדש, והכהנים היו אנשים שאינם מזרע לוי: "וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" (שם, 31), וירבעם עצמו עלה על המזבח להקטיר. הדברים מוזכרים בפי המספר המקראי לגריעותא. העגלים מזכירים ללא ספק את מעשה העגל, קמפיין חוסר האמון הכביר של העם במעמד הר סיני. אבל אפשר גם לקרוא את הדברים כדרישה לריבוי אנפין תרבותי ודתי בתוך העם, לביזור סמכויות ולגישה דמוקרטית יותר אל הקדושה, ולא כמרידה באמונת ישראל באל האחד (ובל נשכח – גם בבית המקדש היו פסלים. כוונתי היא לשני הכרובים שמעל ארון הברית). יוכי ברנדס מתארת את ירבעם כמנהיג נאור ובעל חזון מונותאיסטי-פלורליסטי יוצא דופן. פרשנותה של ברנדס בעניין זה זכתה לביקורת חריפה, שכן אינה עולה בקנה אחד עם הפירוש שאנו מורגלים בו. אבל לקוראים את הסיפור בעיניים רעננות, גישה חתרנית זו אינה בלתי סבירה.

 

יש הטוענים שאין בייסוד החג של ירבעם חדשנות דתית, אלא דווקא החזרת עטרה ליושנה - שיבה למנהג הצפוני לחגוג את חג האסיף חודש אחרי אנשי יהודה שבדרום, שחגגו אותו בחודש השביעי (כלומר, תשרי). ייתכן שהחג המקומי צוין מאוחר יותר בשל תנאי מזג האוויר הקרים יותר, שהביאו להבשלה מאוחרת יותר של היבול. היו שטענו שירבעם עיבר את חודש תשרי, ולכן החג נחוג בחודש הבא אחריו. אין בידינו מידע על המוטיבציה הדתית של ירבעם, אבל ברור שמעשהו אתגר את מרכזיותה של ירושלים, ובמידה מסוימת, הפך את העליה לרגל אליה למיותרת.

 

פילול, פואטיקה, פוליטיקה

 

לורנס הופמן, חוקר התפילה היהודית, קובע שעלינו לשים לב לשלושה ממדים חשובים בטקס ובתפילה. הראשון הוא המובן מאליו - פילול (piety), התנהגות דתית שנובעת מאמונה ומרצון לקשר עם האלוהי. מול היסוד האופקי הזה הוא מונה את הפואטיקה, ההתייחסות ליסוד האמנותי והאסתטי שבתפילות שלנו. היסוד השלישי והבלתי מובן מאליו ביותר הוא הפוליטיקה. בהתנהגות דתית, כל התנהגות דתית, יש ממד פוליטי-חברתי. אנחנו מדברים עם האל, אבל גם משוחחים זה עם זה. הטקסים והתפילות שלנו באים ליצור שיתוף בינינו באמצעות נוסח ומנהגים משותפים, אבל לא פחות מכך - להפריד אותנו מאחרים.

 

כאשר שמואל הקטן ייסד את ברכת המינים ביבנה, הוא עשה זאת כדי להבחין בין היהודים הראויים ובין האחרים; כאשר הגאונים ייסדו את קריאת הפרק "במה מדליקין" בערב שבת, הם עשו זאת כדי להתריס כנגד הקראים; כאשר יהודי התפוצות ייסדו תפילות לשלום המלכות, הם עשו זאת כדי להביע אמונים במנהיגי הארצות שבהם שהו (אם כי לעתים הכניסו בתפילותיהם רמזים נגד המלכות שרק אנ"ש יכלו לזהות).

 

גם במקרה של החג שחידש ירבעם, קשה להפריד בין אג'נדה פוליטית ובין רגשות אתניים מקומיים ובין שני אלה ובין רצון ברפורמה מטעמים רליגיוזיים. דומה שכל הגורמים האלה וגם אחרים חוברים בחיפוש אחרי חוויה דתית בת-קיימא.

 

דומני שירבעם מספק מודל מעניין; הוא מחדש חג על פי מועד של חג קיים באמצע החודש, בזמן זריחתה של הלבנה במילואה ובעל תכנים דומים. הוא יצר יש מִיש ולא ניסה לברוא חג חדש לגמרי. וכאמור, אולי ניסה להיענות לצרכים הדתיים המקומיים ונענה למסורות שבטיות קדומות.

 

חגו של ירבעם לא שרד, אבל "שידור חוזר" לחג הסוכות, מעין חג סוכות שני, כן נחוג עד היום בעם ישראל. כוונתי היא לחג החנוכה. על פי ספר מכבים ב', חנוכה הוא מועד שני לסוכות שאותו לא יכלו ישראל לחגוג בגלל המרד. נאמר שם:

 

ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של חג הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות ... והם קבעו בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה (מכבים ב י, 10-5).

 dlyh_khnvkhחוגגים את חדשנות החשמונאים. חנוכה (Thinkstock)

אבל אולי נוכל ללמוד שיעור הן מהחדשנות של ירבעם שלא צלחה את מבחן הזמן, הן מהחדשנות של החשמונאים, שאותה אנו חוגגים עד עצם היום הזה. חז"ל הצניעו כידוע את חלקם של המכבים בשמחת החג, אבל השאירו את התאריך של חגיגתם. כאשר יוצרים יצירת רוח, חג, טקס, תפילה, טוב יהיה אם יהיה בהם חידוש, אבל חשוב לא פחות שהם יהיו קשורים בעבותות של אמת אל שורשי העם, אל מורשת, אל רוח ואל רגש בני קיימא.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus