צילום - דנה בר סימן טוב
ההבדל בין אוכל למוזיקה: הדיי עפאים נפגש עם מאיה בלזיצמן ועם מתן אפרת
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
8.9.21
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הדיי עפאים: ברגע הזה אתה נמצא בסוף הקיץ; מרגיש שגמרת את העבודות שלך כעובד אדמה ואתה יכול לצאת לחופשי, אבל דווקא ברגע הזה, אחרי שהכול נגמר ולפני שהכול מתחיל, יש סכנה גדולה שברגע הזה תאבד, שברגע הזה תתפקר, תאבד את האמונה"
"מאיה בלזיצמן: כשעבדנו על השיר הזה החלטנו לקרוא לאלבום ׳שני יסודות׳, כי אנחנו גם שונים, גם דומים וגם משלימים בהרבה דרכים. העבודה בינינו היא מפרה. כל אחד מביא מעצמו ומהעולם שלו. זה לא תמיד קל לעבוד בזוג, אבל זה מאוד כיף לנו"
״אוכל לבדו לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה ארוחות", אומר הדיי עפאים ומזמין את מאיה בלזיצמן ואת מתן אפרת לציין איתו את יום הכיפורים

"השיר 'שני יסודות' שכתבה המשוררת זלדה מתאר דיאלוג בין הלהבה ובין הברוש. הראשונה מתלהטת מול מה שהיא מזהה בברוש כשאננות, העדר טירוף, דמיון ורוחניות; מול התלות הארורה שלו באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל. הברוש, לעומתה, שותק, ואף שהוא יודע שיש בו טירוף, חירות, דמיון ורוחניות, הוא חש שהלהבה לא תבין ולא תאמין שאלה קיימים בו".

 

השף והחקלאי הדיי עפאים, שתלוי מתוקף עבודתו באדמה, באוויר, בשמש ובמטר, מזמין לכבוד חגי תשרי מוזיקאים שונים לבשל, לאכול ולנגן איתו בסדרת הרשת ״שיר לערב חג״. ״כמו שאומר רבנו מאיר אריאל, אדם צועק את שחסר לו״, אומר עפאים. ״היסוד שלי הוא יסוד גשמי מאוד, שורשי. כאשר אתה תפוס במקום, כאשר אתה אוחז בנקודות אחיזה, תלוי בעונות השנה, אז יש בזה גם כבלים. אני מאוד אוהב מוזיקה. בעיניי אוכל ומוזיקה הם שתי צורות הביטוי הקמאיות והאינטואיטיביות ביותר של התרבות האנושית. רואים את זה הרבה פעמים כשעם או אדם גולים מארצם: ספריות נסגרות, פסלים מנופצים, ארכיטקטורה נעלמת, אבל ניגון וטעם נשארים בלב אדם״. הוא עוצר רגע ואז מוסיף: ״אוכל לבדו לא מעניין אותי. הוא לא חשוב מספיק. מה שמעניין אותי זה ארוחות. זה ההבדל בין אוכל למוזיקה: אוכל הוא לא אמנות; הוא אומנות. גם אם תכתבי שיר עכשיו ותניחי במגירה או תעלי אותו באש, השיר נכתב. לעומת זאת, ארוחה שבישלו ולא נאכלה היא כעץ שנפל ביער וקולו לא נשמע״.

זו הסיבה, מסביר עפאים, שהמפגש בין השניים – אוכל ומוזיקה – הוא משלים. ״לא סתם בערב שבת אנחנו שרים ניגונים וזמירות. המלאכים לא באים דרך סיר הקציצות, אלא דרך הניגון, הברכה, התפילה והישיבה המשותפת. ומצד שני, הם לא באים אם אין משהו על השולחן״, הוא טוען. ״לכן המפגש הזה בין אוכל למוזיקה הוא משמעותי״.

 

 

 בין זלדה ליונה וולך

 

לכבוד יום הכיפורים בחר עפאים להיפגש עם המוזיקאים ובני הזוג מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, שיבצעו במפגש את השיר של זלדה שבלזיצמן הלחינה. ״יש דברים שפשוט קורים. עברתי על ספר שירים של זלדה, קראתי אותו הלוך ושוב, ופשוט נתפסתי לשיר הזה״, מספרת בלזיצמן. ״להבדיל משירים אחרים שבהם אני צריכה ממש לעבוד עליהם, במקרה של השיר הזה, הלחן פשוט הגיע. הרגשתי את זה בגוף, את שני היסודות האלה, ואני חושבת שגם בלחן ובעיבוד יש משהו שמסמל את שני היסודות האלה. יש בו גם את המז׳ורי וגם את המינורי, ומורגש שם הפער ביניהם״.

  

שיר לערב חג - מאיה בלזיצמן ומתן אפרת

 

אפרת, בן זוגה של בליזצמן, מתחבר אל השיר הזה דווקא מהזווית של יחסיהן של זלדה ויונה וולך. מייחסים את זהות מושא הפנייה בשיר של זלדה ליונה וולך. וולך, המשוררת הסוערת והמסעירה, היא הלהבה, ואילו זלדה, המשוררת העדינה והמינורית יותר – הברוש. ״יש משהו בזה שזלדה שמה את עצמה בהשוואה ליונה וולך. זלדה החרדית אומרת ׳אני ככה והיא ככה, ואנחנו מאוד שונות׳; יש בזה משהו מאוד אמיץ מצידה, כי מעבר לזה שהיא אישה חרדית וצנועה, בסופו של דבר, היא מתעסקת באמנות, ומי שמתעסק באמנות רוצה שהעולם יראה אותו, שיראה שיש בו משהו שקשור לדרור ולדמיון, והיא אומרת בשיר הזה – אני זה מי שאני. זה מהמם בעיניי, כי יש בזה מקום של השלמה. לי זה מוזר, כי אמנים הם בתהליך של חיפוש תמידי, ולבוא ממקום של השלמה זו זווית שאף פעם לא חשבתי עליה״.

 

ומה איתכם? גם אתם, כמוזיקאים ובני זוג שעובדים יחד, מביאים שני יסודות של להבה וברוש?

 

״אנחנו לא להבה וברוש״, משיבה בלזיצמן, ״אבל כשעבדנו על השיר הזה החלטנו לקרוא לאלבום ׳שני יסודות׳ כי אנחנו גם שונים, גם דומים וגם משלימים בהרבה דרכים. העבודה בינינו היא מפרה. כל אחד מביא מעצמו ומהעולם שלו. אני באה ממוזיקה קלאסית, ומתן בא מרקע של רוק ומוזיקה ישראלית. זה לא תמיד קל לעבוד בזוג, אבל זה מאוד כיף לנו. זה גם מאתגר לפעמים, ובעיקר זה מאוד מפרה אותנו״.

 

בכלל, עבודה עם יסודות שונים מהם אינה זרה לזוג. בלזיצמן ואפרת כמעט תמיד בוחרים לעבוד עם טקסטים שכתבו אנשים אחרים, רבים מהם משוררים. ״לטקסט יש משמעות חשובה מאוד. אנחנו ניגשים לזה בחרדת קודש, בוודאי כשהטקסט נכתב בידי מישהו שאנחנו מכירים ואוהבים ומתחברים למילים שלו״, בלזיצמן אומרת.

 

קל יותר לעבוד עם שירים שכתבו משוררים שכבר מתו, כמו במקרה הזה?

 

״לי זה לא כל כך משנה״, אומרת בלזיצמן, ״כי הטקסט זה מה שמוביל אותי, ולא השאלה אם המשורר יגיב על זה או לא. אני רוצה להאמין שיש כל מיני גלגולים של אמנות. יצא לי ולמתן לחוות את זה לא מעט: לקחנו טקסטים ושירים של אחרים ועשינו להם עיבוד משלנו. אנחנו חושבים שזה מה שמחזיק את האמנות לשנים ארוכות. ככה אפשר לקחת שיר שנכתב בשנות ה-40 ולהביא אותו לשנות האלפיים. טקסט זה טקסט, ואני לא כל כך מתייחסת לשאלה אם זה שיר שכתב משורר או חבר שלנו, אם זה פיוט או טקסט מהמקרא״.

 

מבחן האמונה של חודש תשרי

 

עפאים מסביר שלא במקרה בחר להזמין את אפרת ובלזיצמן לכבוד יום כיפור. ״יש משהו בדואליות שלהם, בזה שהם זוג, ביחס הכמעט-קדוש שיש להם כמבצעים, שתמיד מזכיר לי איזו שירה מקודשת כזו, והשיר של זלדה גם כל כך מתאים ליום הזה״, הוא אומר. ״יום הכיפורים חל בסתיו, ויש משהו בכבדות הזאת, בשקט, בהרהור ובהתכנסות של הזמן הזה״. כחקלאי, עפאים יודע על מה הוא מדבר: ״הסתיו הוא הרגע שבו הכול קמל. אתה זורע עכשיו לעונה הבאה, אבל אתה לא יודע אם יהיה לך אוכל שוב. העצים משילים את עליהם, הימים מתקצרים, המים בבורות אזלו, ונשארת רק האמונה שהחורף יבוא שוב ושתהיה צמיחה ופריחה ולבלוב ופריון״, הוא אומר. ״כל חודש תשרי הוא מבחן אמונה״.

 

אפרת ובליזצמן אומנם מציינים את החגים כחילונים, אבל יום כיפור זה אולי היום היחיד בשנה שבו לא תתפסו אותם מנגנים. ״אנחנו מכבדים ולא עושים רעש״, מסבירה בלזיצמן. ״אני אוהבת ללכת ברחובות ביום כיפור. מאז שהייתי ילדה אהבתי את השקט הזה. גרנו המון שנים בכרם התימנים, והיינו נכנסים לתפילות, לשמוע ולראות, ואותי זה מאוד מרגש״. 

 

זלדה_בנערותה
מקום של השלמה. זלדה

 

 

עפאים מסביר שבעיניו חגי תשרי, דווקא כחגים חקלאיים, הם בבחינת נקודה של מתח בין הברוש ללהבה, בין שני היסודות שסביבם חג השיר של זלדה. ״זה המתח שבין ההיאחזות, ההשתרשות, ובין הצורך לתנועת נפש, לזרימה, להתרגשות, להתלהבות (משורש להבה). המתח הזה הוא המתח שעליו בנוי העולם, והמתח הזה מצוי בסתיו, בתשרי״, הוא אומר ומסביר: ״ברגע הזה אתה נמצא בסוף הקיץ; מרגיש שגמרת את העבודות שלך כעובד אדמה ואתה יכול לצאת לחופשי, אבל דווקא ברגע הזה, אחרי שהכול נגמר ולפני שהכול מתחיל, יש סכנה גדולה שברגע הזה תאבד, שברגע הזה תתפקר, תאבד את האמונה, תאבד את האחיזה, לא תזכור כבר שבזעת אפך תוציא לחם, לא תזכור להודות. ואז בא יום הכיפורים ומקרקע ואומר, ׳תחשוב טוב מאין באת ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון׳״.

 

ואפילו אפרת ובליזצמן, שרחוקים מאוד מהעבודה החקלאית, ואפילו מייצגים את היסוד האחר, היצירתי, הלוהב, מספרים שגם מבחינתם יום כיפור הוא יום מקרקע. ״בדיוק אתמול הלכתי עם הילדה ליד הים, ביפו, ופתאום הרגשתי רוח כזו של סתיו, והייתה שקיעה יפה ומאוחרת, ואמרתי למתן, ׳משהו משתנה. משהו קורה׳״, מספרת בלזיצמן. ״זה תמיד קורה לי בסביבת הזמן הזאת בשנה, ובעיקר ביום כיפור: זה זמן שמעורר חשבון נפש והסתכלות פנימה על מה אני באמת רוצה, ויש מקום כזה של שינוי והתחדשות. בתור מוזיקאים, אנחנו כל הזמן בחיפוש, כל הזמן עסוקים ביצירה ובעבודה, ובתקופה הזאת יש שנייה של עצירה והזדמנות להתבוננות״.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus