צילום: Thinkstock
החופש הגדול שהשארתם מאחור: הרשות ליצור בלי גבולות
social
facebook whatsup email tweeter
ילי שנר //
12.4.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בסך הכול מדובר בגעגוע - געגוע לחופש, אותו חופש שהיינו זכאים לו כילדים, אותו חופש שניתנה לנו רשוּת פנימית וחיצונית גמורה לעשות בו ככל שנעלה בדעתנו הפורייה, החופש להביט בחומרי העולם וליצור מתוכם משהו חדש"
עזבו לרגע את היומן העמוס ואת מלאכות הבית ושאלו את עצמכם לאן נעלם החופש מחייכם. לקראת חג החירות, ילי שנר מציעה לכם לחזור קצת לילדות ולמצוא שם את התשובות

"מֻקְדָּם מְאֹד בַּבֹּקֶר

רָאִיתִי עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה שֶׁלִּי

מַלְאָךְ וָרֹד תָּפוּס בִּקְלִיפְּס

וַחֲתַלְתּוּל שָׁחֹר

מִתַּחְתָּיו

מְנַסֶּה לִתְּפֹּס

בְּשַרְווּלוֹ"

              (אגי משעול)

 

דמיונם של ילדים הוא אזור מפורז: אסור לגעת בו, ויש להניח לו להתקיים באופן פתוח ומלא עד כל אופקיו. עולמו הפנימי של הילד, מותר וכדאי לו שיזלוג החוצה אל תוך המציאות הקונקרטית, וכהורים, אנחנו משתפים פעולה באופן אינטואיטיבי עם גילויי הדמיון שלו. היום הוא אוחז במקל והופך אותו בידו לשרביט קסם ואת עצמו לקוסם; מחר יהיה אריה שואג שיש להימלט מפניו; וכשילך לישון, נבטיח לו שאת השן הנופלת תיקח עד הבוקר פיית השיניים, ובמקומה תשאיר לו מתנה. עולמו הדמיוני של הילד הוא פלא גדול בעינינו, המבוגרים: אם נעז, נקפוץ פנימה איתו אל תוך העולם שברא, ואם לא, לפחות נקשור בינינו הסכמה שבשתיקה ולא נפריע לו להתקיים.

 

לקריאה נוספת: האם נשארנו עבדים?

 

כיצד לומדים ילדים להשתמש בדמיונם? הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד ויניקוט מסביר בספרו "משחק ומציאות" את התפתחות התהליך דרך "אובייקט מעבר": חפץ שהילד מגלה אליו חיבה יתרה יוכל להפוך, בעזרתו של ההורה, ל"שמיכת ניחומים" או ל"דובון חבר". כלומר, חומרי המציאות פוגשים את חומרי הדמיון, והלחמתם של השניים בוראת אזור חדש, משחקי, שבו יכול הילד להשתמש באובייקטים שסביבו בצורה לא שגרתית ולא פרקטית. איך יוכל הילד ללמוד להיכנס למרחב זה? כאמור, יש צורך הכרחי בסביבה מאפשרת: סביבה שמשתפת פעולה עם הדמיון שלו ושותפה למשחקיות שלו עם העולם, שמעודדת אותו לעשות כן ורואה בכך ברכה.

 

זהו, לטענתו של ויניקוט, "המרחב הפוטנציאלי": בהינתן הרשות הפנימית והחיצונית לעשות שימוש בחומרי העולם בצורה בלתי פונקציונלית, ניתנת האפשרות הראשונית להיווצרותה של אמנות ותרבות. כמבוגרים, היכולת שלנו להשתמש ב"חפץ מעבר" (המקל שנהפך לשרביט) היא אותה היכולת לקחת מילים ולסדר אותן, למשל, כשיר. שימוש לא תכליתי בחומרי העולם הוא גלגול של "המרחב הפוטנציאלי" הילדי, וזאת אחת החירויות הגדולות שהאדם התברך בהן. מתוך חירות זו באה יצירה לעולם.  

 

Virginia_Woolf_1927
הדרך לחולל את הפלא. וירג'יניה וולף

 

 

בלי תכלית, עם תוחלת

 

כמי שמנחה סדנאות כתיבה כבר לא מעט שנים, אני שואלת את עצמי מה מביא אנשים אל המחוזות הללו: לנסוע רחוק, להקדיש שעות פנאי יקרות, לחבור אל מעגל של אנשים זרים, לשלם סכום כסף נכבד, וכל זאת בשביל לחולל את הפלא שווירג'יניה וולף טענה שכל מה שצריך בשבילו הוא דווקא "חדר משלך", וקפקא טען לגביו שלעולם לא יוכל אדם להיות די לבדו כשהוא כותב.

 

אז מה לסדנאות כתיבה ולזה? התשובה הרדוקטיבית והמוכרת לשאלה זאת היא רצונם של בני אדם לגעת בנצח. אנשים נוהרים אל סדנאות הכתיבה מתוך משאלה כמוסה שמישהו "יגלה אותם", ובעזרת המורה הנכון והתמיכה הנכונה, הם יכתבו את ספרות המופת של הדור, שתזכה לביקורות משבחות בעיתונות, לפרסים ולקהל אוהד, ובעיקר, תבטיח להם שהותירו את חותמם בעולם הזה ושמשהו גדול יישאר אחריהם. זאת אכן תשובה מתקבלת על הדעת, אלא שככל שאני מעמיקה בה וככל שעוברות השנים ואני פוגשת עוד ועוד תלמידים, אני מגלה שהיא פשוט, רוב הזמן, לא ממש נכונה.

 

במרכז התשובה הזאת ניצב האגו. היא יוצאת מנקודת הנחה שכולנו רוצים, בסופו של דבר, להשביע את הנרקיסיזם שלנו ושזהו המניע המרכזי להחלטות שאנו מקבלים. זמן רב אני חשה שלא בכך העניין. התשובה שמציע ויניקוט לשאלת היצירה עדיפה בעיניי עשרת מונים מכיוון שהיא מגיעה מתוך פסיכולוגיה של חסד, ולא פסיכולוגיה של חשד.

 

בסך הכול מדובר בגעגוע - געגוע לחופש, אותו חופש שהיינו זכאים לו כילדים, אותו חופש שניתנה לנו רשוּת פנימית וחיצונית גמורה לעשות בו ככל שנעלה בדעתנו הפורייה, החופש להביט בחומרי העולם וליצור מתוכם משהו חדש. וממש כשם שילד זקוק לחבריו הילדים או להוריו שיתייחסו ברצינות הראויה לעולם המדומיין שברא זה עתה וישחקו עמו בנסיכות ובבני מלוכה, כך זקוק המבוגר לסביבה שתתייחס ברצינות הראויה לרצונו לפלס מחדש את דרכו לאוצרותיו הפנימיים.

לא ייתכן מרחב פוטנציאלי בלא שותפים.

 

 

ילי מאוזן
געגוע לחופש יצירתי (Thinkstock)

 

 

זהו למעשה הדבר הגדול המתקיים בסדנאות: כובד הראש והעדינות שבהם יכולה קבוצת אנשים לגשת למילים שסידר אחד מהם באופן מסוים, ההקשבה היסודית שמעניקה קבוצה זו לכל אחד ממשתתפיה, התובנות החכמות והרגישות שנובעות מתוך הקשבה שכזו - כל אלה הם מים חיים לבני אדם שנפרדו מנוכחותו של הדמיון והמשחק בחייהם במעבר מילדות לבגרות. כל אלה מעניקים להם מחדש את הרשות הפנימית לשחק, ואי אפשר להפריז בחשיבותה של רשות זו. במובן זה, המרחב הפוטנציאלי הכרחי לקיומנו המלא והמצטבר גם כמבוגרים, ובלעדיו אנחנו חופשיים הרבה פחות.

 

באחד מסיפוריו היפים ביותר כותב ר' נחמן: "חדלו עוד מלהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם". עולם המבוגרים המערבי המודרני רחוק מאוד מכל זה. חסומי גישה למעיינות הדמיון הפנימיים שלנו, אנחנו הולכים בתוך יומננו מלא המשימות, עול הפרנסה על גבנו, טרדות הביורוקרטיה, הפקקים, מלאכות הבית. אזורים פונקציונליים להחריד ממלאים את שעותינו, וכל ניסיון לצאת מתוכם לטובת בריאת מרחבי יצירה נתקלת בהרמת גבה של החברה שסביבנו, ובעיקר של הקול שהופנם בתוכנו שטוען שאנחנו מבזבזים את הזמן.

 

ילי שנר תמונה
ילי שנר

 

 

לקראת פסח, כאשר מצווה עלינו להביט שוב בשאלת החופש והחירות בחיינו, טוב יהיה אם נאפשר לעצמנו וליקירינו איים של מרחבים פוטנציאליים, נקיים מתכלית ומלאי תוחלת, שמתוכם תצא תורה - ויצירה.

 

 

ילי שנר היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. ספר שיריה "כותנה" יצא לאור באחרונה בהוצאת כרמל

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: יצירה, חופש, פסח
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus