יציאת מצרים תינקסטוק
מדוע אנו כה עסוקים בשאלת האמיתות ההיסטורית של סיפור יציאת מצרים ומה זה אומר עלינו?
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
18.4.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הפונדמנטליזם החילוני הוא תמונת המראה של הפונדמנטליזם הדתי. בשני המקרים קיימת התייחסות מילולית לטקסט, אלא שבמקום שהאחד מייחס לטקסט תוקף של אמת היסטורית מוחלטת, השני מייחס לטקסט תוקף של בדיה היסטורית מוחלטת. גם כאן ישנם רק שני גוונים: היה או לא היה"
"עליית ערכו של תו התקן ההיסטורי-מדעי שמפריך את סיפור יציאת מצרים היא תופעה תאומה לעלייתה של הקנאות הדתית שיונקת מן התוקף ההיסטורי המיוחס לסיפור, ושתיהן תופעות שמבוססות על הבנה שטחית של הטקסט ועל עייפות מצטברת מן המורכבות של זהות היהודי בעולם המודרני"
בשנים האחרונות מתרבים החיפושים אחר הוכחות היסטוריות של מיתוסים יהודיים, ובכללם סיפור ההגדה. אלא שחוסר ההבחנה בין מיתוס והיסטוריה הוא ביטוי של רגרסיה רוחנית ואינטלקטואלית, ולוקים בה דתיים וחילונים כאחד. איך הגענו למצר הזה ואיך ניתן לצאת ממנו?

בשנים האחרונות, מיד עם בוא האביב, אנו פוגשים בתופעה חוזרת ונשנית בחברה הישראלית, בעיקר החילונית. בכל פעם שחג הפסח מופיע מעבר לפינה, דומה שאי נוחות בלתי מוסברת מתגנבת ובאה, ועולה כמו מאליה קושיה מציקה ומטרידה, שמצד אחד מבטאת נאמנה את נהייתו של היהודי החופשי המשכיל אחר ערך האמת, ומצד שני, מאיימת לטרוף את משמעויות החג בשבילו, אולי אחד המכוננים בזהותו של היהודי המודרני, לא כל שכן היהודי הציוני הארץ-ישראלי: השאלה האם הסיפור הזה אמיתי? ואם לא, מה זה אומר על כל החג הזה ומנהגיו? ולמה אנחנו משתפים עם זה פעולה כשאנחנו מספרים אותו לילדינו ו"מרמים" אותם?

 

בגנים ובבתי ספר יסודיים, בתנועות הנוער, בשיחות בין הורים וילדים ובליל הסדר עצמו – שאלת האמת ההיסטורית של הסיפור מקבלת היום יותר ויותר מקום כשאלה מהותית שיש לתת עליה את הדעת. הורים רבים לתלמידי החינוך הממלכתי, למשל, מודאגים שהמורים ילמדו את ילדיהם אגדות מופרכות שלתפיסתם אין בינן ובין המציאות ההיסטורית שום קשר, ורבים מהם טורחים לאזן את הדוקטרינה הממלכתית בדוקטרינה הביתית. בעיני רבים אחרים, ההגדה היא לטקסט תלוש, משמעם ובלתי מובן, שלא לומר "בעייתי" גם מבחינה ערכית.

 

לכאורה, ניתן לייחס זאת לתנועה הטבעית של התפכחות המודרנה מן המסורות הדתיות, לאמור, מדובר בבדותה ואין טעם להמשיך להיאחז באשליה הזאת. ואולם, מי שמייחס את התופעה לנאורות המודרנית הרציונליסטית טועה. המחקר האקדמי על אודות יציאת מצרים וביקורת המקרא שכוללת מחקר היסטורי, ארכיאולוגי וספרותי עוסקים בשאלות ה"מה באמת קרה בתקופת המקרא" כבר יותר מ-200 שנה. רובם סבורים שסיפור יציאת מצרים כפי שמופיע בהגדה ובתורה אינו נאמן לעובדות ההיסטוריות, כלומר, תזת ההתפכחות שייכת לעידן אחר, לימי הזוהר של תנועת ההשכלה – לא לימינו.

 

לכן בעיני בן גוריון, חילוני אתאיסט "מפוכח" ובקיא בחקר המקרא, לא היתה בעיה להשוות בין סיפור יציאת מצרים ובין סיפור אוניית המייפלאוור במאה ה-18 ולהדגיש שהיהודים, לעומת האמריקאים, זוכרים לפרטיה את "היציאה לחירות" של עם ישראל, אף על פי שהתרחשה 3,000 שנה לפני ה"יציאה לחירות" האמריקאית.

 

"לפני יותר מ-3,300 שנה קודם הפלגת ''מייפלאואר''", אמר בנאומו באו"ם ב-1947, "יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם – באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה – יודע בדיוק; אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן". על משנתו של רבן גמליאל "בכל דור ודור חייב אדם וגו'" (משנה, פסחים, י, ה), המוזכרת בהגדה, אמר ברל כצנלסון,הסוציאליסט וההומניסט החילוני, ש"אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה".

 

האם ניתן לטעון שבן גוריון וכצנלסון שרויים היו בנאיביות פולקלוריסטית? סביר להניח שלא. אפילו הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, שספרו "ראשית ישראל" (2003) תרם לפופולריות הנושא בשיח הציבורי באמצעות ניפוץ מיתוסים הקשורים בסיפור ההגדה, אמר לפני כמה שנים בריאיון עיתונאי לצור ארליך: "כשאנחנו יושבים בליל הסדר וקוראים את ההגדה, אנחנו מתייחסים אליה כאל היסטוריה גמורה. התנ"ך רלוונטי בתור ערש תרבותנו וערש תרבות המערב, בלי קשר לשאלה אם הוא היסטורי. זה הטקסט המכונן של תרבותנו, ויש בו ממד רוחני, אמוני ומרכיב זהותי חזק ביותר".

 

יציאה3
עבדים אכן היינו לפרעה במצרים? (איור: תינקסטוק)

 

בקיצור, עובדות היסטוריות מעולם לא נתפסו כמהותיות או רלוונטיות לקיום מצוות "והגדת", וזה נכון גם בקרב משכילים נאורים, שכן גם בעיני אדם משכיל, קיימת הבחנה ברורה בין טקס מיתי מכונן זהות ובין סיפור היסטורי. יתרה מכך: העיסוק באימות ההיסטורי נתפס בדרך כלל כבלתי חשוב, או כפי שניסח זאת מישהו שענה לשאלון קצר שעשיתי בנושא בדף הפייסבוק שלי: "כילד העסיקה אותי מאוד שאלת האמיתות ההיסטורית, והיום מעסיקה אותי השאלה איך ייתכן שאנשים לא מבחינים בין עובדות היסטוריות ובין מיתוס".

 

מהו אפוא התהליך שבעטיו אנו מבלבלים בין מיתוס והיסטוריה ומדוע הוא מתגבר והולך בשנים האחרונות דווקא? אילו מגמות תרבותיות מובילות לכך שערכו של תו התקן המדעי וההיסטורי המוצמד לאירועים עולה, וערכו של תו התקן המיתולוגי – וגם הספרותי, הרוחני, הערכי והחינוכי שצפונים בו – יורד?

 

ילדים, אל תנסו זאת בבית

 

כמו בכל תופעה חברתית, יש להניח שעומדים מאחוריה כמה גורמים, ונזכיר בקצרה כמה מהם – שניים צפויים יותר ואחד שעשוי להיות מפתיע. הסיבה הראשונה נובעת מהחיכוך האידיאולוגי העכשווי בין לאומיות ופוסט-לאומיות, ובמקרה דנן – הציונות והפוסט-ציונות. האפוס המסורתי של יציאת מצרים שירת היטב את המוטיבציה החילונית של התנועה הציונית, והיא שמְחה לשבץ אותו בסיפור הלאומי הציוני המכונן שניסחה (ראו דבריו של בן גוריון); אבל היום, משקיימת מדינה העומדת על רגליה, האתוס הלאומי נפתח לבחינות מחודשות והוא מאותגר בידי ביקורתיות ספקנית – כזאת שממילא עמדה ביסוד ערכי התנועה הציונית. לכך מצטרפת רוח הפוסט-מודרנה, שמעודדת פירוק ובחינה מחודשת של נרטיב כינון המדינה, ואפוס יציאת מצרים, ששירת את הנרטיב הזה, עומד לבחינה מחודשת.

 

הגורם השני נעוץ בסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, הזליגה מלאומיות ללאומנות, העלייה במפלס האלימות וגילויי הגזענות בחברה הישראלית כלפי מיעוטים ו"גרים". מאפיינים מבהילים אלה מעודדים את הישראלי המודאג מהם – גם אם לא במודע – לנקוט משנה זהירות כלפי סיפורי גבורה באופן כללי, ובמיוחד כלפי סיפורים רוויי אלימות המסופרים מנקודת מבט אתנוצנטרית. לא כל שכן כשהנמענים העיקריים שלהם הם הילדים, כמו בליל הסדר. יוצא אפוא שהפרכתו ההיסטורית של התוכן האלים דווקא משככת את מצוקת ההורים ששואפים להיות קוהרנטיים במסרים החינוכיים שלהם.

 

נוסף על זאת, ישנם הורים שאינם מרגישים בטוחים דיים, וההגדה אינה מסייעת ממש בתחושת ההתמצאות והביטחון העצמי כדי לתווך את מורכבות האפוס בצורה נהירה, לרבות הפוטנציאל החינוכי שבו, ואופציית הספקנות ההיסטורית של כל האירוע היא מפלט נוח מבחינתם כי הוא פוטר אותם מן הצו הפדגוגי העתיק של רבן גמליאל (ראו דבריו של ברל).

 

יצאה2
עתה אכן בני חורין? (איור: תינקסטוק)

 

נשים לב ששני הגורמים הראשונים, אף שביסודם הם נעוצים בהשוואה המוטעית שבין המיתי וההיסטורי, עדיין מייצגים מסורת חיה שמבקשת לעצמה, במודע או שלא במודע, אפיקי קיום מוסריים ואחראיים יותר, והבקשה הזאת כשלעצמה מעידה על תודעה של חירות משום שהיא מבטאת באופן אותנטי את האחריות שנלווית לחירותו של בן החורין. כלומר, עצם המעבר מן העיסוק המיתי לעיסוק ההיסטורי – על אף הטעות העניינית שביסודו – יש בו מן תחושת המחויבות לחירותו של האחר, יהא זה דור הילדים הבא או ה"אחר" בחברה, שסובל מגילויי אלימותה.

 

קריאה נוספת: עשרה דברים שלא ידעתם על ההגדה של פסח

 

פונדמנטליזם חילוני

 

ואולם, דומה שמניעים אלו מייצגים רק מתי מעט מממירי המטבע המיתי בזה ההיסטורי, שכן הרוב המוחלט של שוחרי האמת ההיסטורית בליל הסדר – לתחושתי – מונע מן המניע השלישי, שבשונה מן השניים הראשונים הוא בעייתי ואף מסוכן כי הוא מייצג תופעה של בורות, ויתרה מכך, קיבעון שמרני וקנאות פונדמנטליסטית. אכנה אותה כאן פונדמנטליזם חילוני.

 

אחד המאפיינים של הפונדמנטליזם הדתי – וזהו מאפיין חוצה תרבויות ודתות – הוא ההשטחה השיטתית של רובדי השיח המסורתי, רדוקציה של מנעד הגוונים לשחור ולבן: "ארץ מובטחת, ואין ויכוח", למשל, או "עם סגולה. נקודה". בדתות המושתתות על כתבי קודש עיקרון זה מתבטא בהתייחסות מילולית לפסוקים או לתכנים רווי משמעות סימבולית.

 

הפונדמנטליזם החילוני הוא אפוא תמונת המראה של הפונדמנטליזם הדתי, שהרי בשני המקרים קיימת התייחסות מילולית לטקסט, אלא שבמקום שהאחד מייחס לטקסט תוקף של אמת היסטורית מוחלטת, השני – על סמך אותה מתודה – מייחס לטקסט תוקף של בדיה היסטורית מוחלטת. גם בסוג זה של פונדמנטליזם ישנם רק שני גוונים: היה או לא היה.

 

עליית ערכו של תו התקן ההיסטורי-מדעי שמפריך את סיפור יציאת מצרים היא אפוא תופעה תאומה לעלייתה של הקנאות הדתית שיונקת מן התוקף ההיסטורי המיוחס לסיפור, ושתיהן תופעות שמבוססות על הבנה שטחית של הטקסט ועל עייפות מצטברת מהמורכבות שמזמנת הזהות היהודית בעולם המודרני. הפונדמנטליזם הדתי שואב את כוחו מפשט הכתוב, ואילו הפונדמנטליזם החילוני שואב את כוחו מהפרכתו של פשט הכתוב. שניהם מונעים מיחס רדוד לפשט הכתוב.

 

אבל אל תתבלבלו. הרדידות אינה קשורה לתוכן הטענות. היא נעוצה במתודה, בעצם הגישה שעמה ניגשים לטיעון ולניתוח – ולא במסקנה כזו או אחרת העולה מתוך הניתוח; שכן בבסיס הגישה הפונדמנטליסטית עומדת הנחת היסוד שאמונה דתית או מסורת עממית היא טענה – הניתנת לאימות או להפרכה – ולא כן היא. טענה היא היגד השייך לעולם המדע והפילוסופיה, אבל מסורת עממית, מיתולוגיה ואמונה דתית – כל אלה אינן טענות על העולם, הן אינן היגדים כלל, אלא אופני התייצבות קיומיים בתוך העולם.

 

ביטויים אלה של חשיבה פונדמנטליסטית בחברה הישראלית – הן הדתית הן החילונית – מייצגים רגרסיה רוחנית ואינטלקטואלית ונטישה הדרגתית של המדיום המסורתי המותאם לניתוח טקסטים מסורתיים. המדיום הטבעי לעיסוק ביציאת מצרים הוא המדיום של הלימוד, העיון והדרש, ובכוחו לשרת תפיסת עולם חילונית ואתאיסטית בדיוק באותה המידה שהוא משרת תפיסת עולם דתית או אמונית. דרישה משמעה חיפוש, כלומר, מסורת הדרש היא מסורת שבהגדרתה מחפשת שוב ושוב דרכים ללמוד את הסיפור וללמדו לדורות הבאים.

 

על כן, מי שחש חיכוך עם סיפור יציאת מצרים המגולל בהגדה, בין שמהסיבות המצוינות לעיל ובין שמסיבות אחרות, אינו צריך לסגת מן ההגדה ואינו צריך להדגיש את היותה אגדה בלבד. נהפוך הוא: יש להפוך בה ולהפוך בה, להתעמק בה ולדרוש בה, להיאבק ולהתגושש עמה בשפתה. במקום להפריך אותה באמצעות יישום של אמות מידה מדעיות לא לה, מוטב להסתער לתוכה בכל הכוח, לסמוך שהיא תיבקע לשניים ותאפשר לעבור דרכה כבני חורין, ואגב כך גם להדגים לדור הבא כיצד דורשים בו, בסיפור המופלא. האם לא עדיפה דרך זו מאשר תחושת השעבוד במצרי מסורת בדויה?

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus