פלאש90, יונתן זינדל
אנשי הגשם: השנה השלישית של "אסיף לילה"
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
13.10.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נתנאלה תירוש: "יש משהו מאוד קמאי בציפייה לגשם, שאולי היום קצת איבדנו, אבל הפיוט הקדום מזכיר לנו את הלחלוחית הזאת, מחזיר אותנו לדברים הרבה יותר עמוקים. יש פה הזדמנות לשוב אליו ולשבור אצלנו את האשליה הזאת שאנחנו פחות תלויים בגשם"
"רות חוף: גשם הוא גם דימוי, לא רק הדבר עצמו. זה דימוי לרוויה פנימית, לשפע פנימי – שנה ברוכה או שחונה זה משהו שהוא גם פנימי. כשאני מתפללת לדבר הזה שיגיע בעיתו ושיכונן ושיזין, זה דיבור גם על הנפש וגם על החברה שלנו"
"ד"ר יהודה יפרח: אצל המקובלים חגי תשרי מציגים גם מהלך של תיקון הזוגיות. שני הסיפורים האלה, גם הסיפור החקלאי וגם הסיפור הזוגי, יושבים על מערך שלם של דימויים שבהם למים יש תפקיד משמעותי"
סדנה לפיוטי גשם, טקס להורדת מי גשמים וגם קריאה פסיכואנליטית. לא שוכחים את משבר האקלים גם בליל הושענא רבה. גם ב-2019 אפשר עדיין להתפלל לגשם

לאחר הושענא רבה, היום השביעי והאחרון של חג סוכות, מתחילים להתפלל את תפילת הגשם. למה בשנת 2019 אנשים עדיין מבקשים מבורא עולם דווקא גשם ולא דברים אחרים? בעידן שבו אפשר להתפיל מים, מה יש בגשם שעדיין מופלא כל כך בעינינו, שאנחנו מתעקשים לחזור ולבקש אותו שנה אחרי שנה?

 

"כשאני בבית הכנסת ושרה את הפיוט הזה, אני מרגישה כמו החבר'ה שעמדו שם בימי קדם וקראו לשמיים 'הבו לי מים'", אומרת נתנאלה תירוש, יוצרת תיאטרון ומנהלת אמנותית של אנסמבל "התיאטרון". "יש משהו מאוד קמאי בציפייה הזאת לגשם, שאולי היום קצת איבדנו, אבל הפיוט הקדום מזכיר לנו את הלחלוחית הזאת, מחזיר אותנו לדברים הרבה יותר עמוקים. אנחנו בעידן שהתרחק מהדופק הזה, ויש פה הזדמנות לשוב אליו ולשבור אצלנו את האשליה הזאת שאנחנו פחות תלויים בגשם. אנחנו כאילו כבר לא תלויים בשום דבר, אבל תכלס, חיינו תלויים בחוט דק".

 

אולי יעניין אותך גם הושענא רבה בבית אבי חי 13.08.19 -לילה הושענא רבה בבית אבי חי

 

מהו החוט הדק שחיינו תלויים בו בפתח השנה החדשה? בשביל רות חוף, אמנית רב-תחומית שתנחה עם אמיר חרש טקס עכשווי להורדת גשמים במסגרת אירועי "אסיף לילה" בליל הושענא רבה בבית אבי חי, האקלים הוא אחד החוטים האלה – גם אם קשה להחדיר את המחשבה הזאת אל המודעות שלנו. "במהלך העבודה על הסדנה התחלנו לכתוב תפילות חדשות, שבהן אנחנו פונים אל השמש, אל המשקעים, מדברים אל הים, והתפילות מדברות את משבר האקלים. אנחנו הולכים גם ליצור קרחון שיטפטף במשך כל הטקס", היא מספרת. "התחושה היא שיש התעלמות מוחלטת מהמצב, אולי כי זה גדול עלינו כל כך, שאין ברירה אלא להתעלם".

 

בעיני חוף הגשם מסמל לא רק את הסכנה שנשקפת לכדור הארץ; הוא טומן בחובו גם משמעויות נוספות. "גשם הוא גם דימוי, לא רק הדבר עצמו. זה דימוי לרוויה פנימית, לשפע פנימי – שנה ברוכה או שחונה זה משהו שהוא גם פנימי. כשאני מתפללת לדבר הזה שיגיע בעיתו ושיכונן ושיזין, זה דיבור גם על הנפש וגם על החברה שלנו", היא אומרת. "מה שיפה בגשם זה שאי-אפשר לצפות אותו. אנחנו לא יודעים איזו שנה תהיה השנה, ובישראל זה נורא חזק. אני לא יודעת אם יש עוד מקום בעולם שסופר משקעים ובודק איפה ירד יותר גשם, בחיפה או בירושלים".

 

אחרי רגע של מחשבה, היא מוסיפה: "אני חושבת שהגשם קשור גם ל'ביחד' – זה דבר שהוא של כולם, יורד על כולם ועל הכול, וכולם מתפללים אליו וזקוקים לו ורוצים אותו. ואנשים מאוד צמאים ל'ביחד' הזה. אנשים מאוד רוצים להיות חלק ולהשמיע את קולם".

 

הקשר בין הגשם ל"ביחד", מתברר, מופיע גם בקבלה. "חג סוכות הוא חג האסיף, וחלק בלתי-נפרד ממנו הוא בקשת המים", מסביר ד"ר יהודה יפרח, הפרשן המשפטי של "מקור ראשון" ומרצה לפילוסופיה יהודית, שבמהלך אירועי "אסיף לילה" יציע קריאה פסיכואנליטית בכוונות האר"י הקדוש להושענא רבה. "מצד אחר, אצל המקובלים חגי תשרי מציגים גם מהלך של תיקון הזוגיות. שני הסיפורים האלה, גם הסיפור החקלאי וגם הסיפור הזוגי, יושבים על מערך שלם של דימויים שבהם למים יש תפקיד משמעותי".

 

ד"ר יפרח מסביר שבעולם הקדום המים נתפסו כנוזל החיים. "הגשם הוא תנאי ליכולת קיום כלכלית, איך יש גם הרבה דימויים בחז"ל שמתארים את אירוע הגשם כאירוע של זיווג, כאירוע של חיבור בין השמיים הזכריים לאדמה הנקבית. למשל, יש תיאור של טיפות הגשם שנופלות על שלולית, וחלקן קופצות מהשלולית, כמו חתן לקראת כלתו". יפרח מוסיף שמקובלים תפסו את המים כבעלי מטען אנרגטי שיכול להופיע ברמות שונות במערכות יחסים, כך שיש מערכות יחסים שיכולות להיות בלי מים, בלי גשם, כאלה שמבוססות על אינטרסים, על חרדות או על תלות. לעומת זאת, כאשר יש תשוקה, היא קשורה גם במים.

 

 

"מה שאני מנסה לעשות הוא לפרק את עולם הדימויים שהשפה הקבלית יצרה ולבחון את זה בשפה פסיכואנליטית, כדי להבין מהו התהליך הנפשי והפסיכולוגי שהמקובלים חשבו שהאדם אמור לעבור בחגי תשרי בכלל ובהושענא רבה בפרט", הוא אומר.

 

 "כשאנחנו מדברים למשל על אדמה, על אימא אדמה, אפשר לפרק את הארכיטיפ האימהי שלה. חז"ל משמשים גם במילה קבר כדי לתאר את המילה רחם -בית הקבר. אריך נוימן, שהיה תלמידו של קרל גוסטב יונג, דן לעומק בפיצול שקיים בארכיטיפ האימהי ומתאר זאת כשני היבטים שנמצאים בתוך האימא: מצד אחד היא מעניקה ומולידה ומשפיעה שפע ומיניקה ועוטפת באהבה, אבל לאותה אימא יכול להיות גם צד אפל וקשה, של אימא שחונקת ולא מאפשרת התפתחות, אימא שבולעת. כך אותה אימא אדמה שמפרה יכולה להיות גם הקבר, ונוימן מחבר את זה מאוד לסוגיית המים: מה גורם לאדמה להיות אדמה פורייה ומה גורם לה להיות בולענית. האם באדמה הזאת יש מים? האם היא בעצמה מסופקת?".

 

להיזרק אל הלא-מודע

תירוש, שתנחה עם יונתן בלומנפלד סדנת כתיבה ודרמה בהשראת פיוטי גשם בליל הושענא רבה, מסבירה שהיא ועמיתה ניגשו לפיוטי הגשם מהזווית של החוסר ודאות שמצוי בגשם והחיבור שלו עם השנה החדשה – חדשה ובלתי-נודעת, לא-ודאית. "בתחילת השנה אתה נמצא בתווך הזה של בין לבין: יש הרבה דברים שאתה מצפה להם. אתה זורע ואתה לא יודע מה ינבוט", היא אומרת. "בעיניי זה אותו חשש שמלווה את תפילת הגשם. אם לא היינו חוששים שלא יבוא, לא היינו מתפייטים לקראתו".

 

לסדנה קראו השניים "ספקות של תשרי", כדי להקדיש מקום לחוויית הספק שמלווה את תחילתה של שנה חדשה. "הנטייה הטבעית שלנו כשאנחנו לא בטוחים או לא יודעים, היא להתכווץ", היא מסבירה, "אבל אנחנו רוצים לבדוק אם דווקא במקום הזה יש מקום לתנועה שאני יכולה לעשות בתוכי שהיא דווקא נגדית לכיווץ הזה. האם אני מוכנה לעשות תנועה שזורקת אותי אל הלא-ידוע הזה? התנועה הזאת היא בעצם לתת אמון. זו האמונה".

 

בשלל פיוטי הגשם של העדות השונות, הבקשה לגשם נשענת לא פעם על זכות שלושת האבות ומזכירה את הקשר של כל אחד מהם למים. "הפרשנות שלי היא שמדובר בדמויות מקראיות שיצאו ונזרקו אל הלא-נודע – עשו את התנועה הזאת, את הקפיצה הזאת, בתוך חוסר הוודאות", היא מסבירה. "מבחינתי, האמונה היא המוכנות של האדם לעשות את הקפיצה הזאת, לצאת מהמוכר ומהידוע. מים בהקשר הזה הם הקשר בין הלא-נודע למציאות הממשית שלנו. זה מה שאני מרגישה כשיורד גשם – שיש משהו שלוקח אותנו מעבר לעולם. יש פתאום תנועה בתוך החומר".

 

יונתן בלומנפלד, תסריטאי, יוצר תיאטרון ומוזיקאי, שינחה עם תירוש את הסדנה, מחבר את חוסר הוודאות של הציפייה לגשם דווקא למוזה ולהשראה. "אני חושב שזו תפילה שיושבת בלב של כל יוצר, במיוחד כשיש דד-ליין – מתפללים למוזה, ולפעמים המוזה לא באה, ואז צריך להפוך למה שאני מכנה חקלאי של אמנות, חקלאי של יצירה. זה אומר שצריך לקום ולחרוש ולדשן ולקוות שיצמח, ולא לדעת", הוא אומר.

 

 

יונתן בלומנפלד
אל מול איתני התודעה. יונתן בלומנפלד (דנה בר סימן טוב)

 

 

"בכל מה שקשור ליצירה אתה לא בשליטה. תגידי לי לבנות בית, אני אבנה בית: אני יודע איפה יש אבנים ואיפה יש טיט. תגידי לי לכתוב מחזה – אף אחד לא מבטיח שאני אצליח לכתוב אותו. הרעיון לפעמים מגיע מאיפשהו - יש כאלה שיגידו מאלוהים, יש שיגישו מהלא-מודע - אבל כך או כך, קשה מאוד לזמן את זה, כמו שאי-אפשר באמת לזמן גשם. בתוך המצב הזה החקלאי עושה את מה שהוא יכול. אתה נתון לחסדיהם של איתני התודעה שלך, של איתני הטבע".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus