אלוהים כבר לא חסר בית

באחרונה אני חולם על חזרה אחורה בזמן. זו תחושה מוזרה: להתחיל בסוף ולהתקדם אל עבר ההתחלה. הזמן מתמוסס בחלומות וגם בסיפורים מסוימים.

 

העם היהודי חבר ב"מועדון הספר הטוב" הוותיק בעולם, ואנחנו ממוססים את הזמן בסיפורינו מימים ימימה וקוראים בהם שוב ושוב, מדי שבוע, במשך אלפי שנים. מדוע אנחנו עושים זאת? רבי נחמן, מספר הסיפורים הגדול שלנו, אמר שמטרתם של סיפורים היא לרפא את הנשמה. ולמען האמת, לפני חמש שנים, כשחשבתי שאני מחוסר בית, מצאתי נחמה בספרים בראשית, שמות, ויקרא וגם בסיפורי הרבנים.

כל שיחה התחילה באותה השאלה: "איך שרדת את הסערה?" הוריקן. (פלאש 90)

 

הייתי במסע צפונה עם אשתי כשהתחוללה סופת ההוריקן קתרינה, ולאחר המחדל המזעזע של קריסת הסכרים, ישבנו במלון זול בניו יורק סיטי, שתינו ויסקי וראינו בטלוויזיה איך עירנו השברירית מוצפת במים. חיפשנו בנרות פרטים ספציפיים. האם הבית שלנו נמצא מתחת למים?

 

כעבור שבוע נפטר אבי בבית אבות בפלורידה. גופתו הוטסה הביתה, לבולטימור, שם הוא גידל אותי. ישבנו שבעה בביתו של אחי. רב ניגש אליי ושאל: "איבדת את ביתך?". "אני חושב שכן", עניתי. הוא אמר, "גם אלוהים הוא חסר בית. הוא איבד את 'ביתו' מפני שילדיו התקוטטו ביניהם". ידעתי שהוא מתכוון לאותו סיפור שרבנים נוהגים לספר על כך שאנו, היהודים, איבדנו את בית האלוהים בגלל שנאת חינם.

 

אלוהים הוא חסר בית. מצאתי בזה נחמה, משום מה. אולי האובדן שלי הוא חלק מסיפור גדול יותר. אך עדיין לא ראיתי את הבית שלי.

 

ראינו בטלוויזיה עיתונאים שעברו במחסומים, אז אשתי ואני אירגנו לעצמנו תעודות עיתונאי משוכפלות, החתמנו עליהם ידיד שלנו שהיה עורך וחזרנו לניו אורלינס. ההצלחה היתה מושלמת.

 

החצר שלנו היתה מלאה בפסולת מאגם פונצ'רטריין, אבל הבית שלנו היה גבוה ממנה, ולכן ניצל מהשיטפון שהרס את בתיהם של רבים מחברינו הטובים. רוח במהירות 210 קמ"ש סחפה חצי מהרעפים שלנו. הדבר היחיד שעניין אותי היה לשפץ את הגג. הרגשתי חשוף מאוד. ככה כולנו הרגשנו אז.

 

היו רק 10,000 בני אדם בניו אורלינס, ואף לא מניח רעפים אחד, אז פניתי לחברה מבאטון רוז'. משאיות שלהם הגיעו למחסומים פעמיים, אך חיילי המשמר הלאומי לא נתנו להן לעבור. הם סירבו לנסות שוב, אלא אם כן אבוא בארבע לפנות בוקר ואלווה אותם. 

 

איכשהו, הצלחתי לשכנע את חיילי המשמר הלאומי שייתנו לנו לעבור. הפועלים טיפסו על הגג שלי כדי להניח עליו יריעות של לבד קסום. בשעת הזריחה יכולתי לראות בשמים את צורתו של הירח החדש, המסמל את תחילת השנה העברית החדשה. שלוש אנפות לבנות עפו מעלינו, מלכותיות, צחורות ונצחיות. הן חגגו את יום ההולדת של הבריאה, שכן ראש השנה הוא יום ההולדת של העולם כולו.

 

ערימות של ענפים מרוסקים התייבשו בשמש החמה לכל אורך הרחוב, והרוחות החזקות סחפו את בתי העץ היבשים שלנו. שריפות פרצו בכל רחבי העיר. בדרכנו לבית הכנסת שמענו אזעקת שריפה שאיש לא נענה לה וראינו עשן מיתמר מאחוזה באזור שדרות סיינט צ'רלס. בהמשך נודע לנו שהיא נשרפה עד היסוד.

 

אלוהים לחש לנו

תפילת ראש השנה התקיימה בבית תפילה קטן ודחוס. ישבנו במבואה על כיסאות מתקפלים. לא יכולתי לראות את הרב, אבל שמעתי את השופר, כשם ששמעתי את משק כנפיהן של האנפות. העיר היתה שקטה מאוד באותו הבוקר. אלוהים לחש לנו.

 

היינו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: אור, חושך ובעלי הכנף הראשונים.

הסתובבנו ברחובות הריקים בימי התדהמה. בין החנויות הסגורות, חנות אחת היתה פתוחה והיא הציעה את מרכולתה: גלידה בטעם אחד מופלא - "סגול". שוחחתי עם שוטר, וזה סיפר לי שעבר בגיהינום ושכולנו ניצולים. דיברתי עם כולם; לא היתה כל הפרדה. לאחר קתרינה, היינו כולנו כמו יהודים בעלי עבר משותף של אסונות. כל שיחה התחילה באותה השאלה: "איך שרדת את הסערה?".

 

עם הזמן, אנפות הבר התחלפו בתושבים שהחלו לחזור אט אט. הרחוב שלנו כבר לא היה נתיב תעופה, אך חלוקת הדואר לא התחדשה במשך שנה שלמה. היה לנו המקומון שלנו. הרגשנו זנוחים, כאילו אנחנו כבר לא חלק מארצות הברית. גלשתי באינטרנט באמצעות ישיבה ליד בתי קפה סגורים, ואז אחד מהם חזר ונפתח, והתאספנו בו כדי להיות בני אדם. באחד הבקרים במרץ, קראתי בעיתון על מריבה משפחתית: מקרה הרצח הראשון. קין הרג את הבל. התקדמנו בספר בראשית.

 

ואיפה אנחנו היום, כעבור חמש שנים? אין תשובה חד-משמעית. רבים מאיתנו עדיין בנדודים, הרחק מן הבית. פרעה שלנו הוא חיילי חיל ההנדסה, שלא אכפת להם מאלוהים או מהקונגרס, שנמצאים בפיגור של שנתיים בפרויקט להגנה על העיר. ניחתו עלינו מכות מצרים: מכת זבובים ושיטפונות ושריפות ומחדלים שלטוניים בכל הדרגים. ועכשיו, מכת הנפט של BP ניחתה על מאגרי המים שלנו. עוד לפני העלבון הזה, הביצה שלנו הלכה וגוועה בגלל מי המלח הפולשניים שהגיעו מאינספור התעלות שקדחו חברות הנפט. החוף אשר מגן על ניו אורלינס נסחף אל הים הפתוח - שטח בגודל של מגרש פוטבול נעלם מדי חצי שעה. נותרו לנו שבע שנים להציל אותו, ואיש לא ממהר לטפל בזה. יש רק תוכניות בלי מימון.להסתכל לשמים (cc-by-Photon_de

 

היו לנו המון תוכניות, כמו התוכנית המפורטת של המשכן שממלאת את חציו השני של ספר שמות ואת חציו הראשון של ספר ויקרא. עוד לא הקמנו מקום מפגש לאלוהים ולבני האדם. ראש העירייה הקודם שלנו הבטיח "עגורנים בשמים", אבל בעיקר תכנן תוכניות. ראש העירייה החדש שלנו הכריז על 100 פרויקטים לבנייה מיידית, ואני אפילו מאמין לו. אולי, לכל הפחות, הגענו לחציו השני של ספר במדבר, שבו מתחדש המסע לארץ כנען.

 

איזה סיפור יסופר בסופו של דבר? האם נישאר על הקצה, כמו משה על הר נבו, או שכולנו, תושבי ניו אורלינס, נגיע סוף סוף לארץ שהובטחה לנו?

 

באופן אישי, ברגע זה, אני מרגיש בבית וגם חסר בית, חש את השמחה ואת ההרס, את האובדן ואת האומץ, את צערם של הקורבנות הרבים שנכפתה עליהם גלות, את השנאה ואת האהבה.

 

לפעמים נמאס לי מהסיפורים, ואז אני חולם על חזרה אחורה בזמן. אומרים שזה לא בלתי אפשרי, אבל אינני משוכנע. אלוהים אינו חסר בית בחלומותיי. אחרי חמש שנים בניו אורלינס שלאחר קתרינה, בראש השנה, אני רוצה לחזור למקום שבו כל הסיפורים מתחילים, להסתכל לשמים ולראות שלוש אנפות במעופן.

 

רוג'ר קמנץ גר בניו אורלינס ועוסק בטיפול בחלומות. ספרו הבא "ספרים שרופים: רבי נחמן מברסלב ופרנץ קפקא" ייצא לאור באוקטובר כחלק מסדרת "מפגשים יהודיים" של ההוצאה לאור נקסטבוק

Model.Data.ShopItem : 0 6