אבל החן
אבל החן
social
facebook whatsup email tweeter
27.8.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גויה יפה גרמה לרבי עקיבא לבכות. תמר דבדבני סבורה שיופיו של האחר מזכיר לנו לא רק את סופיותו - אלא גם את הסופיות שלנו

מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה. מיתיבי: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גב מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים ק"ד, כ"ד). ואף ר"ע ראה לאשת טורנוסרופוס הרשע ורק ושחק ובכה. רק - שהיתה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה היא דמגיירא ונסיב לה, בכה - אמ' 'האי שופרא בלי בארעא'" (עבודה זרה כ' ע"א, על פי כתב יד פריז).

לוגו מדור הדף השבועי


תרגום:
מסייע (הפירוש של "לֹא תְחָנֵּם" כ"לא תיתן להם חן") לו לרב, שאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה גוי זה". מקשים (על דברי רב): מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גב מעלה בהר הבית וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים ק"ד, כ"ב). ואף ר' עקיבא כשראה את אשת טורנוסרופוס הרשע ירק, צחק ובכה. ירק - שהיתה (נוצרת) מטיפה סרוחה, צחק - שעתידה להתגייר והוא יישא אותה לאישה, בכה - אמר "זה היופי יתבלה (לאחר מותה) בארץ (באדמה)".

הקשר:
המשנה השמינית בפרק הראשון של מסכת עבודה זרה אוסרת למכור לגויים את מה שמחובר לקרקע בארץ ישראל. לפי התלמוד, המקור לאיסור זה נמצא בתורה: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז', א'-ב'). הביטוי "לא תחונם" מובן בתלמוד בשתי דרכים שונות: "לא תיתן להם (לגויים) חניה בקרקע" ו"לא תיתן להם (לגויים) חן". הקטע שיידון כאן עוסק בפירוש השני.

דיון:
מה יכול ללמד אותנו יופיים של אחרים?

 אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה -
לדעת רב, ליהודי אסור לשבח גויים על יופיים. איסור זה, לפי התלמוד, מתאים לפירוש של "לא תחונם" כ"לא תיתן להם חן": השבחים נותנים חן לגויים, מייפים אותם, כיוון שהם מכירים ביופיים. יש בכך ביטוי להבנה פסיכולוגית עמוקה: אדם יפה הוא כזה שמכיר ביופיו, והכרה כזו תלויה גם בתגובות אחרים אליו.

בהמשך הסוגיה מקשה התלמוד על דברי רב בטענה שיש לברך תמיד על היופי הנגלה לעינינו: "הרואה בריות טובות אומר - ברוך שככה ברא בעולמו" (ובנוסח התלמוד בברכות נ"ח, ע"ב: "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר - ברוך שככה לו בעולמו"; היופי נמצא בכל - מחורשה ירוקה ועד לאישה בצחוקה). את הקושיה פותר התלמוד באמצעות צמצום דברי רב: גם לדבריו מותר לברך את אלוהים על יופי הנגלה בגויים, אך אסור לשבח אותם עצמם.

 forest
היופי נמצא בכל (פלאש 90)

"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים ק"ד, כ"ב) -
התלמוד מקשה על דברי רב באמצעות שני סיפורים. בסיפור הראשון, רבן שמעון בן גמליאל (או רבן גמליאל בתלמוד הירושלמי, ברכות פ"ט, ה"ב) רואה ב"גויה אחת נאה ביותר" ביטוי לנוכחות אלוהית. מזמור ק"ד בתהלים מפרט את כל פלאי הטבע ברואי האלוהים, והפסוק המצוטט כאן מלמד שהגויה היפה גם היא כזו: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". כלומר, בריאת אישה יפה - כמו יצירת ההרים או שילוח הנהרות - הוא מעשה של חוכמה ועדות לשליטת אלוהים בעולם, ותשומת הלב של רשב"ג לכך היא מבע של אהבה וכבוד לאלוהים. לזהותה הלאומית והדתית של אותה אישה אין כל משמעת.

רק - שהיתה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה היא דמגיירא ונסיב לה, בכה - אמ' 'האי שופרא בלי בארעא' -
הסיפור השני שמביא התלמוד מוסיף נדבך נוסף לדברי רשב"ג. ר' עקיבא רואה את אשת "טורנוסרופוס הרשע" ומתייחס אליה כאדם פרטי, לא רק כברייה אלוהית: הוא מזהה אותה בייחוסה ומביע תאווה (ואולי גם אהבה) אליה עצמה.

אני מוצאת דמיון בין תגובותיו של ר' עקיבא כאן לדברי עקביא בן מהללאל במשנה אבות ג', ד': "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון; מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". לדעת עקביא בן מהללאל אדם נוצר מאַין וסופו התפוגגות אל האַין, אך הוא עצמו אינו אַין אלא יצור בעל חשיבות בעבור אלוהים, הטורח לשפוט אותו. תשומת הלב דווקא לתהליכים הגופניים מדגישה את המכנה המשותף בין כל בני האדם: הגוף האנושי אינו שונה בין יהודים וגויים - כולנו באנו מטיפה סרוחה, נגיע למקום רימה ותולעה ונישפט בפני מלך העולם.

בנוסף, ר' עקיבא מגיב ליפי הגויה בפעילות גופנית כלשהי ובכך מנכיח את היות הגוף האנושי במרכז הדיון. גם הוא, כמו עקביא בן מהללאל, מזכיר את ה"טיפה הסרוחה" ואת התכלות הגוף לאחר המוות. בדבריו, תולדות הגוף הן אלה הממסגרות את המעשים התלויים בבחירה האנושית, המודגמים כאן באמצעות הגיור והנישואין.

היריקה מתפרשת כביטוי לתובנה של "מאין באת? מטיפה סרוחה". ה"תורת חיים" (ר' אברהם חיים בן ר' נפתלי צבי הירש שור, נפטר ב-1632 בבלז) מסביר את הקשר בין התגובה הפיזית של ר' עקיבא ובין הרעיון העומד מאחוריה: "והרוק דומה לאותה טיפה סרוחה". היריקה, אם כן, מדמה את המעשה המיני - בין אם זה שהוביל ללידת הגויה הנאה ובין אם זה שאליו מייחל ר' עקיבא עצמו.

הבכי מובן כהכרה ב"לאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה". סופה של האישה להגיע למקום שבו הבשר והיופי מתכלים ואינם. נדמה לי כי זו אינה מודעות לסוֹפיוּתה של האישה בלבד, אלא לסופיותו של הגוף האנושי בכלל - גם גופו של ר' עקיבא יבלה בעפר בבוא הזמן, ועמו גם התאווה המינית שהוא מסוגל לחוש כעת. הבכי מול האישה היפה, אם כן, הוא ביטוי לכאב של ר' עקיבא על מותו שלו.

רעיון זה מזכיר את הסיפור על המפגש בין ר' אלעזר החולה ובין ר' יוחנן במסכת ברכות ה', ע"ב. ר' יוחנן מנסה לנחם את ר' אלעזר, אך אינו מצליח להבין את צערו, עד שזה מוסבר לו באופן מפורש. יופיו של ר' יוחנן הבריא הוא זה שמעורר בר' אלעזר החולה כאב עמוק וגורם לו לבכות: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא" (לזה היופי - של ר' יוחנן - שיבלה בעפר אני בוכה). באמצעות ההבנה כי גופו הנאה של חברו עתיד לבלות בעפר מבין ר' אלעזר את העצב בסופיוּת מותו שלו ובוכה. עובדת סופו המתקרב מתעכלת בלבו של ר' אלעזר רק באמצעות ראיית ה"אחר", המאפשרת את המודעות העצמית החודרת והמכאיבה ביותר. הדברים נכונים גם לצדדים היפים והנעימים יותר בחיינו - כאמור לעיל, ההכרה ביופי שלי נובעת גם מתגובותיהם של אחרים. מן הכיוון הנגדי, ההתבוננות ביופי שמחוץ לי וההכרה בקיומו מאפשרות לי לראות את יופיי שלי.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת לעצמי "תחל שנה וברכותיה" - אם אזהה את היופי והברכה אשר סביבי, אצליח גם להתברך מהם.

שנה טובה!

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 
לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus