עצוב למות באמצע התמוז
עצוב למות באמצע התמוז
social
facebook whatsup email tweeter
25.6.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
קל לראות כיצד תורגם הדכדוך הטבעי שחוו קדמונינו כשחזו בקיץ במות הטבע לאבל הלאומי והדתי על חורבן בית המקדש, וכיצד צער שמקורו פגאני כל כך לבש צורה המדגישה דווקא את ייחוד האל. דליה מרקס על חודש תמוז

 

 
 

שלום יעקב אברמוביץ, הידוע בשם העט שלו מנדלי מוכר ספרים (1917-1836) פתח את "ספר הקבצנים" בתיאור מרתק, הלקוח מהווי העיירה בעצם ימי תמוז, וליתר דיוק, ביום צום י"ז בתמוז:

כיוון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה - ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי הבכייה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה לשון ותפילה זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכייה - ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מענייני.


פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה-עשר בתמוז היה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה שטן, נאה מאוד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור - אל תסתכל"!... וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל וייהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפייה הזו בהדר כבודה - ותמונה נאה לנגד עיני:  שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות-שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות דשא שם. - "אוי לאותה בושה! - מייסרני יצרי הטוב..." (מצוטט מתוך פרויקט בן יהודה). 

מוכר הספרים מצייר את עצמו רכוב על גבי עגלתו ונאבק בין הרצון להביט ביפי הטבע ובין הידיעה שאסור לו ליהנות, שכן היום יום תענית הוא. קטע רווי הומור קצר זה של הסופר החשוב, ממבשרי הספרות העברית המודרנית ומחשובי הכותבים ביידיש, כומס בתוכו שלושה פרדוקסים מרתקים, הזורעים אור על יהדות מזרח אירופה, אולי גם על היהדות כולה, ושמא על טיבו של האדם וטיבה של התרבות בכלל.
 

 F130216YZ03
מחכים להתחדשות הטבע. צילומים: פלאש 90

 

דברים שרואים משם

 

ראשית, המתח בין הטבע והתרבות. "היפהפייה הזו", הטבע בהדרו, נגלה למנדלי על צבעיו, ניחוחותיו ומראיו המופלאים והמעודנים, ומסיח את דעתו מן התענית. ההלכה המצווה עליו להצטער על נפילת חומותיה של ירושלים לפני שנות אלפיים עומדת בסתירה למשיכת הטבע, המתגלה בלבלוב ובחיוּת עזה ומאשרת חיים. האם מנדלי מבקר כאן את היהדות הגלותית, התלושה מן החיים ומן החיוּת?

 

שנית, המתח בין הרגש הדתי ובין הדתיוּת הממוסדת (והממוסחרת?). ימי הקיץ הם ימי בכייה ליהודים. בימי בין המצרים נזכר חורבן המקדש, ומצטרף אליו זיכרון הצרות והמצוקות שדבקו בעם ישראל, בבניו ובבנותיו. אבל למוכר הספרים אלה ימים טובים. "מכשירי הבכייה" למיניהם, שהוא מספק לבני עמו, מועילים לעסקיו. האם מנדלי מבקר כאן את העסקנות הדתית, הבאה לייצר רגש דתי ולכפות את עצמה עליו?

 

שלישית, המתח בין ארץ ישראל והתפוצות. חזקה על הקוראים הישראלים שיזקפו גבה לנוכח תיאוריו של מנדלי את הפריחה בחודש תמוז - שדות בלבלובם, דשאים ובריכת מים זכים... כך אולי באירופה, ואילו אצלנו בחודש תמוז יש כמישה, קמילה וציפייה לגשם, שיביא קץ לחום יולי-אוגוסט. האם אין בדבריו של מנדלי משום שיעור לנו, היהודים שזכו לחיות בארץ חמדת אבות ואמהות? שמא נלמד מהם שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ושחוויות קיומנו הבסיסיות קובעות את התודעה?

 

דומני ששלושת הפרדוקסים העולים מתיאורו מלא החיים של מנדלי אופייניים לשאלות של התנהגות דתית ורגש דתי באופן כללי: כל תרבות רוקעת את עצמה על הטבע מתוך התייחסות אליו (לעתים מתוך רצון לכבוש את הטבע ולשלוט בו, ולעתים מתוך רצון לעבד אותו תוך התמזגות איתו). המתח בין הרגש הדתי, שהביא את יעקב אבינו לפנות אל האל בתחינה או את חנה לשפוך את מריה במקדש בשילה, ובין ההתנהגות הדתית הממוסדת והנורמטיבית קיים אולי בכל תרבות ונוכח מאוד בתרבות שלנו.

 

לבכות את התמוז


הפרדוקס השלישי, שעניינו מתח בין תרבותי, בא לידי ביטוי בעצם כינונם של ימי בין המיצרים. הימים שבין י"ז בתמוז, יום בקיעת חומות ירושלים, ובין ט' באב, יום חורבן המקדש, מציינים את אבלו של עם ישראל על חורבן הבית, אבל נשענים, ככל הנראה, על מועדים קדומים יותר, שהיו נהוגים במרחב התרבותי הקדום של המזרח.

 

שמו של החודש, תמוז, שאותו הביאו עמם גולי בבל, הוא שמו של אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית. בני קדם ראו את כמישת הצמחייה בקיץ ואת קמילת הירק (כמה שונה הקיץ שלנו מהקיץ של מנדלי) כמותו של התמוז. בכל שנה מת התמוז בקיץ ונולד מחדש בחורף. מותו של התמוז וירידתו לשאול לוו בקינות. מנבואת יחזקאל ניתן ללמוד שפולחן התמוז היה מקובל גם בעם ישראל, אף על פי שהדבר נחשב כתועבה - "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח', י"ד) - וזאת בשער בית האל ממש.

 

בחודש תמוז חל יום הקיצון הקיצי (summer solstice), שבו היום הוא הארוך ביותר והלילה הקצר ביותר. מכאן ואילך ייחלש כוחו של הקיץ, הימים יתקצרו והלילות יתארכו. בתרבויות העולם הקדום הקפידו לציין את ימי הקיצון (בדצמבר וביוני) ואת ימי השיוויון בין היום ובין הלילה (במרץ ובספטמבר). הקדמונים הקדישו תשומת לב מיוחדת לשינויים בטבע וראו בימים אלה ימים משמעותיים. כך גם בתרבות ישראל - סוכות ופסח חלים בסביבות ימי השיוויון בין היום והבין הלילה וחנוכה חל בסביבות יום הקיצון החורפי.

 

יום הקיצון הקיצי בולט בלוח השנה שלנו פחות, אבל נקל לראות כיצד תורגם האבל על מותו העונתי של הטבע והפריון לאבל על התרבות, היינו, על חורבנו של המקדש; כיצד הדכדוך הטבעי שחוו קדמונינו, ככל הנראה, כשחזו בקיץ בְּמות הטבע, כביכול, חבר לאבל הלאומי והדתי על חורבן בית המקדש; וכיצד אבל שמקורו פגאני כל כך לבש צורה המדגישה דווקא את ייחוד האל. במחשבה שנייה, אולי הפרדוקסים האלה כלל אינם פרדוקסים, אלא חלק ממערכת אחת שלמה.

 

הדברים עולים יפה משירו של שאול טשרניחובסקי (1908), והנה סופו:

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיוֹן, וּרְאִיתֶן

אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּרוּי בְּלֹא נֵס,

אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְמָתוֹ:

הַתַּמוּז הַבָּהִיר, הַתַּמוּז הֵן מֵת

טשרניחובסקי מבין את הצער על מות התמוז כצער העולם על מות הבהיר והטוב. אך כמו עוף החול, חזקה על העולם השרוי בלא נס שיקום מהריסותיו וייוולד מתוך עצמו שוב.

הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'
לתגובות: 
editor@bac.org.il   

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus