סוכות מרים אלסטר
עף לה הסכך: הערכים החברתיים שמגלמת הסוכה הולכים ונשחקים
social
facebook whatsup email tweeter
תמר רותם //
24.9.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"דומה שדווקא הדימוי הערכי של הסוכה לא השתרש בתרבות הישראלית. ייתכן שזהו הטבע האנושי: "יותר קשה לחנך לערכיות", אומרת ד"ר רוחמה וייס. היא מצביעה על חז"ל כאשמים בכך. במקום לאתגר מוסרית, הם עסקו יותר בדקדוקי הלכות הקשורים בסוכה "
"וייס מצביעה על עוד סתירה בין הציווי המקורי למשמעות החג בימינו, והיא ש"סוכות אמור להזכיר לנו את הפשטות, אבל פתאום נעשה בו עניין גדול מהידור מצווה. אנשים מבזבזים כסף על לולבים ואתרוגים וזה אנטי תזה של החג הזה "
"ורטה: כשאת מכניסה לבית הרגיל שלך, לא תמיד זה נוח שיראו את הבלגן, הכלים הלא רחוצים, שערות הכלבים ועוד. מרחב הסוכה הוא מרחב ביניים, לא פולשני, ובכל זאת גם לא בחוץ"
בימים אלה, כשהיכולת לקבל את האחר והשונה נתונה במתקפה, גם הערכים שהסוכה אמורה להביא לידי ביטוי כבר לא מה שהיו. על הקשר בין סוכות לפליטות ובין ה"אחרים" לאושפיזין

חלל הסוכה הקטן דמוי החדר, המקושט בקישוטים מבריקים וילדותיים; תחושת השמים ממעל והטל שיורד (בתקווה) עם שחר – כל אלה עושים את סוכות חג מלבב. ואולם, עם כל קלילותה, הסוכה קוראת היום יותר מתמיד להתייחס למשמעויותיה החברתית.

 

זכורה לי לטובה סוכה באחד הבתים שגרנו הם בילדותי, אף על פי שהיו בה רק שלוש דפנות. היא נסמכה על הקיר החיצוני של הבית, שהיה לה כקיר רביעי. כדי להגיע לסוכה, האורחים נדרשו להקיף את הבית ולהגיע לחצר האחורית, ואילו בני הבית עברו אליה בדילוג מבעד החלון הרחב שנפתח מהסלון, בעזרת כיסאות משני צדי הקיר.

 

בערב החג היינו אחוזי פליאה על שבביתנו, על ערימות הכביסה שלו והתינוקות שבאו לעולם בזה אחר זה, נוסף חדר שלם וגדול שאפשר לנשום בו אוויר צח. היה בזה משהו מרחיב לב, חדש, ובה בעת גם מצער. ידענו שבבניית הסוכה טמונה גם אפשרות פירוקה ושבעוד זמן קצר היא תיעלם לזמן השקול בעינינו לנצח.

 

קריאה נוספת: כך תבנו את הסוכה שלכם ממאה אחוז בוץ

 

שיעור ביחסי כוחות

 

זיכרון הילדות של המשורר רוני סומק על סוכות קשור אף הוא בבית ארעי ומעלה גם אצלו רגשות מעורבים. "זו היתה סוכה שבנו הילדים הגדולים בשכונת מגוריי, שהיתה שכונה של מפוני מעברות בתל אביב. כשראו שהפטיש נוחת על הבוהן שלי במקום על המסמר, גירשו אותי הצדה, לְבָּנות, כדי שאעזור בקישוט. זה היה עלבון גדול. ככה למדתי בגיל צעיר על יחסי כוחות".

 

כשעקב אחרי בנייתה בעיניים כלות, התמזגה הסוכה בדמיונו – וכך נותרה עד היום – עם צריף המעברות. "בבגדד שבה נולדתי גרתי בבית מפואר, כך מספרים", מספר סומק, "הגענו לארץ לגור בצריף במעברה. אמנם זו היתה ילדות מאושרת, אבל הבנתי מוקדם מאוד שבעצם צריף זה לא בית ושצריף מסמל ארעיות". באחד משיריו כתב: "הייתי ילד בבית שאמרו עליו צריף/ בשכונה שקראו לה מעברה". לדברי סומק, בילדותו במעברה יוחסה לסוכה המשמעות המקורית שלה, של זיכרון הנוודות והפליטות, ולא כמטאפורה.

 

זיכרון זה, של פליטות, הוא עתיק יומין; הוא טבוע היטב בדי.אן. איי של עם ישראל ומשתמע מהציווי להקים סוכות, המופיע בספר ויקרא: "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם".

 

סוכות2_יונתן זינדל
סוכות בשכונת מאה שערים בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

 

ואילו האזכור הראשון של הקמת סוכות במקורות הוא בספר נחמיה, כשגולי בבל עולים לארץ, פליטים בארצם. "בציווי לשבת בסוכה צריכים לחזור ולהרגיש כמו נוודים במדבר וכמה היינו תלויים בחסדי שמים ובחסדי בני אדם, עמים שלא רצו לתת לנו לעבור בארצם", אומרת ד"ר רוחמה וייס. כלומר, סוכה – אפילו בקריאה של הפשט המיידי של הציווי – היא הזדמנות לחשוב על המשמעות של פליטות: על מרחב ועל מקום ועל יחסי כוחות במרחב שגורמים למצב של פליטות. ומובן שכיום אף יותר, לדבריה, כשברקע "הפליטים בישראל והדיון המתמשך על כליאתם במתקן חולות. וגם לאור משבר הפליטים המתמשך באירופה, המחשבה על כך רלוונטית מתמיד". 

 

דומה שדווקא הדימוי הערכי של הסוכה, הבולט כשקוראים את האזכורים של החג במקרא, לא השתרש בתרבות הישראלית, בחינוך סביב החג, ושיש ללטש אותו. ייתכן שזהו הטבע האנושי: "יותר קשה לחנך לערכיות", אומרת וייס. היא מצביעה על חז"ל כאשמים בכך. במקום לאתגר מוסרית, הם עסקו יותר בדקדוקי הלכות הקשורים בסוכה (מסכת סוכה). אולי בגלל זה הדימוי הערכי יותר נחקק פחות. "חז"ל הופכים כל דבר להלכה. הם גרמו להתפתחות התרבות ההלכתית. אחת השאלות בתלמוד שממחישות את זה היא 'האם פיל יכול לשמש אחת הדפנות של הסוכה?'. כמה הזוי. אני לא מכירה דיון בסוכות שאומר בואו נכניס לסוכתנו ונאסוף נדכאים ופליטים".

 

וייס מצביעה על עוד סתירה בין הציווי המקורי למשמעות החג בימינו והיא שסוכות אמור להזכיר לנו את הפשטות, "אבל פתאום נעשה בו עניין גדול מהידור מצווה. אנשים מבזבזים כסף על לולבים ואתרוגים, וזה אנטי תזה של החג הזה".

 

רוני סומק אף הוא ער לדיסוננס הנוגע לרעיון הסוכה במציאות החברתית כיום: "כששולחים עם ל-40 שנה במדבר, והוא מצווה לבנות סוכה, זהו פתרון הכי קרוב למציאות. אך כיום כשעושים סוכה ואנשים גרים באיזה מגדל בקומה המאה, זה זועק פערים. סמיר אל קאסם ודרוויש כתבו שהמולדת שלהם היא מזוודה. אז ברוח זו של המטאפורה, הסוכה היא המולדת. סוכת נצח. סוכת פליטות".

 

קריאה נוספת: וכך תלבישו את הסוכה שלכם בסוודר

 

לייבא את הארעיות לעיר

 

שימוש מרתק במושג סוכת נצח בהקשר של פליטות במרחב המקומי עשו לפני שנה אמני קבוצת סלה-מנקה, לאה מאואס ודייגו רוטמן. "חשבנו על המשמעות של החג הזה והגענו למסקנה שזה חג שמדבר על פליטות", מספרת מאואס, "במקור, אחרי 40 שנה במדבר, כשתכף נכנסים לארץ המובטחת, שם נוצר הזיכרון של היותנו במעבר, במדבר; פליטים. חשבנו איך זה יכול להיות רלוונטי להיום, איך לבטא את הרעיון שאנשים במרחב שלנו חיים עדיין בפליטות".

 

"שאלנו את עצמנו כיצד ניתן להביא לירושלים בית אותנטי של פליטים עכשוויים ואיך ניתן להפוך בית כזה לסוכה כשרה", מרחיב רוטמן.

 

עם המחשבה הזאת יצאו אמני העמותה למדבר יהודה, לאזור כביש ירושלים-יריחו, כדי לפגוש את בני משפחת אל קורשאן בני השבט הבדואי ג'הלין. שבט הג'האלין גורש מהנגב ב-1959, ובניו מתגוררים כיום בכפרים הלא מוכרים, בלי חיבור למים או לחשמל. אין להם לא אזרחות ישראלית, והם נתונים תחת איום גירוש תמידי. המנהל האזרחי הרס רבים מבתי השבט, שנבנו בדומה לכל הכפרים בלית ברירה בלי אישורי בנייה, לאחר שגורשו מכמה מקומות אחרים. בימים אלה הם נאבקים משפטית בכוונה להעביר אותם לעיר שתיבנה למענם בבקעת הירדן. "זה בעייתי מבחינתם - מגורים עירוניים שאינם עונים על שום צורך", אומרת מאואס.

 

סוכת הנצח בית הנסן
סוכת הנצח, מחוץ לבית הנסן. נרכשה בידי מוזיאון ישראל

 

כיצד הפכה הארעיות של בני השבט למיצג אמנותי? "הרעיון היה להפוך את הבית שלהם, שהוא בית בדואי ארעי של פליטים, למבנה שמזכיר פליטות יהודית". לשם כך, צמד האמנים רכשו מהשבט ג'האלין את אחד המבנים הארעיים שלהם כדי לפרקו ולהקימו כסוכה בבית הנסן (לשעבר בית המצורעים) בירושלים. חברי קבוצת סלה-מנקה הם מנהלי מרכז העמותה לאמנות ומדיה בבית הנסן, ובהצבת הסוכה שם ביקשו לבטא את רעיון הארעיות המגולם בסוכה באופן חומרי.

 

את המבנה הפכו לסוכה כשרה כשהסירו את התקרה ושמו במקומה סכך. "יצרנו מקום היברידי של שני עמים שהתקשורת וההיכרות ביניהם הן בעייתיות, במובן הזה שיש יחסי כוחות לא שוויוניים. אנחנו, שאמורים לזכור את הפליטות שלנו, אמורים לאפשר את המחשבה הזאת  - לארח עם אחר ופליטות אחרת -  ולא רק של שבט בדואי, אלא גם אנשים ממחנה פוליטי זה או אחר. זה פתח להכיר, להפנים ולחשוב אחרת את סוכות".

 

גלגול נוסף של הסוכה אירע לפני כמה חודשים, כשמוזיאון ישראל רכש מהם את מיצג הסוכה ההיברידי "סוכת נצח", והוא יוצג לקהל הרחב מהשבוע (25.9). אגב, את חצי מכספי הרכישה בידי המוזיאון העבירו סלה מנקה לשבט. 

 

הסוכה כמרחב ביניים

 

מושג האירוח, המבוטא בחג הסוכות ברעיון האושפיזין, מעסיק גם את הסופרת תמר ורטה, העוסקת בחינוך ומודעות לזכויות אדם. גם היא מחברת אליו את רעיון הפליטות. "אני משתמשת במושג של אירוח, אושפיזין, בהקשר של פליטים, כי כשאת מזמינה אותם באופן כזה או אחר אלייך, את זוכה להכיר בני אדם בצורה הרבה יותר עמוקה שגם מרחיבה את הזהות שלך-עצמך. זה שונה מאוד מהמצב ההפוך של תיירות, שבו את יוצאת לחו"ל, מטיילת במדינה, אפריקה נאמר, מתפעלת מהשרשראות, מדברי הקש ומהנופים. את לא באמת מכירה אותם, אלא מכירה רק ממד מאוד חיצוני שלהם".

 

ורטה מקיימת הלכה למעשה את האידיאולוגיה הזאת של התוודעות לפליטים, ובסוכות היא גם תארח אותם בסוכה הגשמית שלה. זה ארבע שנים שוורטה מרצה במכללת דוד ילין ומדריכה מורות וגננות בנושאים של זכויות אדם ומלמדת עברית בהתנדבות לפליטים. המיזם הזה, שהלך והתרחב ומשתף כיום מתנדבים נוספים, הניב פרי בצורת ספר ילדים מצליח מאוד ששמו "מולו וצגאי" (הוצאת כנרת), המבוסס על הסיפורים של הפליטים שהשתתפו בקבוצת הפליטים הראשונה שוורטה לימדה. תערוכה מאיורי הספר שציירו פליטים מוצגת בימים אלה בבית אריאלה בתל אביב; ההכנסות מהספר מוקדשות לפעולות למען הפליטים. בד בבד עם התערוכה מתקיימות סדנאות שמנחים פליטים, ופגישות בין פליטים לקהל שבהם הפליטים מספרים על עצמם.

 

מולו צגאי
מולו צגאי, מתוך ספרהּ של תמר ורטה

 

כך למשל, באחת הסדנאות בחורות סודניות לימדו בנות ישראליות איך עושים תסרוקות. זה היה חדשני והביא לקירוב לבבות. "פתאום הפליטים נוגעים בך, וזה בסדר", אומרת ורטה. במקרה אחר אחד הפליטים הוביל סדנה שבה המשתתפים בנו בהדרכתו את הכפר שלו בדארפור מחימר ומקש. המשתתפים הוציאו מהכוח לפועל את מה שהיה טמון בזיכרון שלו. "זה הרעיון של אושפיזין שלי", אומרת ורטה, "החוויה הזאת של להכיר את הפליטים, שבינתיים היו בחולות ויצאו מחולות, וחווינו בדרך את כל הגלגולים שלהם, לימדה איזה עושר זה לארח מישהו ולהכיר אותו באמת".  

 

ורטה כאמור אינה מסתפקת בהתנדבות, אלא מתכוונת לארח בסוכה שלה את הפליטים. לדבריה, הסוכה היא מרחב מתאים לארח את השונים ממך. "כשאת מכניסה לבית הרגיל שלך, זה לא תמיד נוח שיראו את הבלגן, את הכלים הלא רחוצים, את שערות הכלבים ועוד. מרחב הסוכה הוא מרחב ביניים, לא פולשני, ובכל זאת, גם לא בחוץ. הסוכה היא שוויונית. אין פערים בסוכות. זה מרחב שנוח לקבל בו אושפיזין שהם שונים ממך".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus