עניין של זמן
עניין של זמן
social
facebook whatsup email tweeter
6.2.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
לעתים נראה שכל הפרויקט האנושי הוא מלחמה בזמן. והנה דווקא אדר א', אותו חודש צנוע, שבא ונדחק ועיבר לנו את השנה, מציג תמונה של פיוס. הרבה דליה מרקס מקבלת את פניו

אנחנו נתונים בידי הזמן, עתים חבוקים בצפונותיו, עתים אחוזים בציפורניו. באומרי זאת אני מזכירה לעצמי, ששורות אלה נכתבו מעט אחרי התארגנות לטיול קצר עם בני משפחתו הארגנטינאים של אישִי. היחס לזמן המפגש שלנו וההתנהלות ביום המחשיך מוקדם לימדו אותי שוב, שזמן הוא עניין יחסי. גיסתי הלטינו-אמריקאית האהובה מביטה באותו שעון התלוי על קיר המטבח כמוני, בעלת שורשים יקיים, אבל מבינה אותו אחרת ממני.

  • הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי  

     

     rsh_khvdsh_zmn_r
    אנו נתונים בידי הזמן והוא בידינו (צילומים פלאש90)

    אכן, אנו נתונים בידי הזמן והזמן נתון בידינו. לפחות עד גבול מסוים. ואת הגבול הזה אנחנו מנסים לחצות בדרכים רבות – רצון לדחוס לשעות היממה אינסוף פעילויות, פיתוח תרבות נעורים, תעשיית יופי ונסיונות בלתי פוסקים (ומעוררי הרחמים לעתים) להילחם בזִקנה – אלה ואחרים הם ניסיונות לשלוט בזמן ולתחם אותו. לעתים נראה שכל הפרויקט האנושי הוא מלחמה בזמן. והנה דווקא אדר א', אותו חודש צנוע, שבא ונדחק ועיבר לנו את השנה, מציג תמונה של פיוס. השנה הירחית, שלפיה פועל לוח השנה היהודי, קצרה מהשנה השמשית בכ-11 ימים, וכדי שהחגים לא "יתרחקו לאחור" מן העונות המיועדות להם, מוסיפים אחת לכמה שנים בסוף השנה (המקראית, זו הנספרת מחודש ניסן) חודש נוסף.

    חודש פנטום
    אדר א' הוא פרויקט אנושי שמטרתו לשלב בין שני מערכי זמן – הירחי, שלפיו נמנים החודשים והחגים והשמשי, שלפיו נוהגות עונות השנה. הוא מפייס גם בין הזמן הקוסמי שבטבע ובין הזמן שאותו אנחנו תוחמים וקובעים. האדר הראשון הוא מעין חודש פנטום – הבבואה הצנועה של האדר ה"אמיתי" – חג פורים אינו נחגג בו, יום הולדתו ומותו של משה רבנו וכך גם ימי הולדת וימי שנה פרטיים אינם מצוינים בו אלא באדר השני. אבל האדר הראשון הוא חודש לכל דבר, אנחנו מכריזים עליו וחוגגים את ראשו.

     rsh_khvdsh_trbvt_yvpy
    ניסיון לעצור את הזמן. תעשיית היופי

    עיבור השנה אינו פעולה נגד הטבע (או נגד האל) אלא מעשה של שיתוף פעולה. כך ראו זאת חז"ל ועיקרון זה עמד בבסיס תפישת הזמן אצלם. הזמן, כפי שאנו חווים אותו, סברו חכמי המשנה והתלמוד, הוא שילוב בין המעשה האלוהי והמעשה האנושי. במדרש על הפסוק: "מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג, 2), הם אומרים:

     היתה שנה צריכה להתעבר וישבו ונתנו בדבר ועמדו ולא הספיקו לומר מעוברת עד שאירע הדבר, יכול תהא מעוברת? תלמוד לומר 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... מוֹעֲדָי', קראתם אַתֶּם – 'מוֹעֲדָי', ואם לאו, אינם מועדיי.

    לא היתה השנה צריכה לעבר ועיברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים מנין שהיא מעוברת? שנאמר: 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... מוֹעֲדָי' [אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפילו אנוסים], אם קראתם אַתֶּם – 'מוֹעֲדָי', ואם לאו אינן מועדיי (ספרא אמור, ט, ט)

    המדרש קורא את המילה "אֹתָם" שבפסוק המתייחסת אל מועדי ה', כ"אַתֶּם", כלומר המועדים יתקדשו ככאלה אך ורק אם "אַתֶּם" – ישראל, תקראו אותם מועדים. גם אם בית הדין יעבר את השנה בטעות או לא יעבר אותה כשהיא צריכה להתעבר, דינה של השנה יהיה כדין שקבע בית הדין ולא המצב הקוסמי של גורמי השמיים.

    ומעל לזמן מצוֶה ברכה?
    הוספת חודש אדר א' ועיבור השנה מלמדים אותי שיעור מעניין - כדי להשפיע על העולם וכדי להיות מסוגלת לפעול עִם ובתוך הזמן (ואולי אף מעבר אליו), יש תחילה לקבל את הזמן, את תמורות השנה ואת תמורות החיים; להבין שאין לנו שליטה של ממש על חיינו ועל זמננו ואנחנו גם לא מסוגלים להבינם. אבל על אף השרירותיות של הזמן ותמורותיו (ואולי דווקא בגללן), יש לנו מידה רבה של חירות ובחירה. לפני שנרבה בשמחה הגדולה של אדר ב', האדר ה"אמיתי",  אני רוצה לעצור לרגע באותה המצאה אנושית, במנהרת זמן המכוּנה אדר א', ולתת את דעתי על הזמן העובר ועל התמורות שהוא מחולל בנו, ולוּ יהיו אלו לטובה.

    אסיים במילותיה של שמרית אור בשירה היפה "משנה לשנה", ובייחול שנדע להיות חשופים לרוחות הזמן, לדעת לעשות בו טוב ולקוות שיעשה בנו טוב:

    משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
    מעונה לעונה אני מתקלפת
    מסירה את כסותי הישנה
    מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

    מציצה בתהום שמעבר לדלת
    כבר לא כל כך נבהלת
    מביטה ברקיעים שמעליי
    זו עדיין אותה התכלת

    משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
    כמו צידפה לבנה אני מתבקעת
    משילה קליפתי הישנה
    אוספת אותה בפינה ומסתכלת

    את קמט הצחוק בעינני מקבלת
    המראה מתרגלת
    שערה של כסף או אולי זהב
    על ראשי מסתלסלת

    אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
    שאותי מטלטלת
    פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
    שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
    מתערטלת

    משנה לשנה אני נחשפת והולכת
    ולקראת האביב מזדככת
    מורידה עוד שיכבה אחרונה
    מקבלת אותי מתנה ומחייכת

    הרבה ד"ר דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", מלמדת תפילה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

  •  היכנסו לדף הפייסבוק שלנו

  • מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
    תגיות: דליה מרקס, אדר
    שתפו
    facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus