"זרע קודש": הסרט שיצא לחקור את מעמדה של האוננות בחברה הדתית

"זרע קודש": הסרט שיצא לחקור את מעמדה של האוננות בחברה הדתית

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
8.3.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"גרודר מציע לקראת סוף הסרט את ההבנה שהאיסור לא נועד לדכא את המיניות, ודאי שלא לדכא את החיים – להפך; הוא נועד להעצים אותם. האמונה שבמיליוני הזרעונים הללו טמונים חיים היא זו שעומדת בבסיס האיסור"
הסרט "זרע קודש" של אורי גרודר, חוזר בתשובה, מעניין ועשוי היטב, אך קשה לומר שהוא מצליח לענות על השאלות שעוררו את יוצרו לצאת לצלמו: כיצד יחנך את בנו להימנע מאוננות וכיצד יציג בפניו את האיסור הזה

אחד הרבנים בישיבה התיכונית שבה למדתי נחשב מומחה בענייני מיניות וזוגיות: שמו הלך לפניו כמי שכדאי לדבר איתו על נושאים כמו חברויות בגיל התיכון ואיסור נגיעה, וכן על החטא החמור ביותר, כפי שנאמר לנו אז – אוננות, "הוצאת זרע לבטלה" בשפה הדתית. באחד השיעורים שהעביר לנו - נערים בכיתה ט' עם הרבה מאוד הורמונים ומעט מאוד תשובות - ניסה להציע פתרון לאלו מאתנו שחשים שיצרם מתגבר עליהם. במקום לאונן ו"לבזבז את זה", אמר, "קחו גיטרה, נגנו, ציירו. תנתבו את הכוחות האלה למקומות טובים", כך תרגם לנו, אולי מבלי משים, את עיקרון הסובלימציה של פרויד. אלא שרק מעטים מאתנו השתכנעו. יצרינו ביקשו פורקן, וההסברים על ניתוב הכוחות נשמעו כלא יותר מניסיונות אפולוגטיים למצוא צידוק להלכה דכאנית שלא היתה מובנת לנו ושלא יכולנו להשלים איתה.

 

נזכרתי בסיפור הזה כשצפיתי בסרטו של אורי גרודר, "זרע קודש" (גרודר יצר את הסרט בשם העט אור ישר). גרודר, חוזר בתשובה, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מפנה זרקור אל נושא האוננות, אחד הנושאים הכי פחות מדוברים בחברה החרדית, ועם זאת, נושא שמעסיק כל נער שער לשינויי הגוף בגיל ההתבגרות. הסרט כולו עוסק באוננות מבלי לקרוא לה כמעט בשמה המפורש; מדבר על מיניות מבלי להציג אותה אפילו פעם אחת.

 

מעולם לא ראה זרע

 

עובדת היותו של גרודר חוזר בתשובה איננה שולית. קרוב לוודאי שסרט כזה לא היה נוצר בידי במאי שאיננו חוזר בתשובה. נקודת המוצא של הסרט היא מבוכתו של גרודר, שבנו הבכור נכנס לגיל ההתבגרות, אל מול מערכת האיסורים הדתית בתחום המיני והקושי שלו לחנך אותו על ברכי המערכת הזאת. גרודר, שחי במשך שנים כחילוני ומצהיר בסרט שגם כיום, אחרי שחזר בתשובה, הוא רחוק מלהגיע לדרגת "צדיק" בכל מה שקשור לשמירת הברית, מבקש להבין את האיסור, ומתוך כך לגבש תמונה מתקבלת על הדעת בתחום החינוך למיניות בגיל ההתבגרות. מן המבוכה הזאת הוא ניגש ליצירת הסרט; לא לפני שהוא מקבל אישור מרבו ומאשתו.

 

תחילה מבקר גרודר בבנק זרע ובמעבדות הפריה כדי ללמוד על ההיבטים הביולוגיים והפיזיולוגיים של הזרע הגברי. לאחר מכן הוא מבקר בבית ידידו, הרב ישראל אהרן איצקוביץ, חסיד ויז'ניץ, שמגולל בפניו את פרשת יחסיו של הנער החסיד עם גופו. הוא מפרט את ההגבלות והאיסורים שהציבה ההלכה – כפי שהעולם החסידי מפרש אותה – על הגוף ועל המיניות, במטרה להרחיק את האדם מן העבירה ולדכא את היצר המיני בשנות הרווקות. איצקוביץ אף מתוודה בפני גרודר שהוא לא יודע איך נראה זרע, פשוט מפני שמעולם לא ראה אותו. "איפה אני אראה זרע?", הוא שואל את גרודר בתמימות, וזה עונה לו: "איך אתה יכול לחנך את הילד שלך אם אתה לא יודע מה יוצא מהגוף שלך?".

איצקוביץ אף מספר על האיסור לאחוז באיבר המין, בשל החשש מהגעה לזקפה. הוא מציג תחתונים מיוחדים שלובש הנער החסיד מגיל בר מצווה – מעין מכנסיים לבנים רפויים שמאפשרים לנער להטיל את מימיו מבלי לגעת באיבר מינו ("הברית", כפי שהוא נקרא בסרט). מה היית עושה, בתור נער, מקשה גרודר, אם בכל זאת נכנסו לך הרהורי עבירה לראש? איצקוביץ מצטט בתשובה את עצותיו של רבי אלימלך מליז'נסק: לקפוץ במקום; לעמוד על קצות האצבעות; לנשום נשימות עמוקות; לומר בקול את שמות שבעת העמים של ארץ כנען, כדי שהטומאה תידבק בהם. באחת הסצנות בסרט אף נראה גרודר כשהוא מתגלגל עירום בשלג בהר החרמון, כדי לתקן ולהיטהר, לגרש ממוחו את מחשבות הטומאה.

 

נפל בברית

 

הסרט מקיים שניות בין הצגת הפנים המחמירות והנוקשות יותר של איסור האוננות ובין ניסיון למצוא היבטים חיוביים יותר שעולים מן האיסור. גרודר לא מנסה לטשטש את חומרת האיסור, חומרה שמתבטאת בדברי "שולחן ערוך", הקודקס ההלכתי הגדול של ר' יוסף קארו, שהגדיר את האוננות כעבירה החמורה ביותר בתורה. ספרי הקבלה הרחיקו לכת עוד יותר ויצרו מערכת רעיונית שלמה שמתארת את מקורו של הזרע הגברי ואת העונש הצפוי למי שמשחית את זרעו לשווא.

 

כך, בתחילת הסרט מבקר גרודר אצל אחד מרבותיו, שמצטט לו מדברי ספר הזוהר על איסור פגם הברית. התפיסה הקבלית של ספר הזוהר ביחס לזרע טוענת שהזרע נוצר מן המוח, והוא מעין תמצית של כל איברי האדם. זו הסיבה שהוצאת הזרע – האורגזמה – גורמת זעזוע גופני והנאה: הזרע יונק מכל איבריו של האדם. "מי שמוציא זרעו לבטלה נקרא רע", קורא הרב מן הספר, "מי שמנאף בידיו, מענישים אותו בעולם העליון. הטיפות שאדם מוציא לבטלה, מחשיבים אותו לאביהן. כאילו הרג את בניו ממש".

 

אך לצד זאת, גרודר מציע לקראת סוף הסרט את ההבנה שהאיסור לא נועד לדכא את המיניות, ודאי שלא לדכא את החיים – להפך; הוא נועד להעצים אותם. האמונה שבמיליוני הזרעונים הללו טמונים חיים היא זו שעומדת בבסיס האיסור. בכך הוא מצליח לספק הבנה מעט מרוככת יותר, הומניסטית, אם תרצו, של איסור האוננות.

 

"זרע קודש" הוא סרט מעניין ועשוי היטב, אך קשה לומר שגרודר מצליח לענות על השאלה שעוררה אותו לצאת למסע – כיצד יחנך את בנו להימנע מאוננות, כיצד יציג בפניו את האיסור הזה. מדובר, עדיין, במעשה שמעט מאוד נערים בגיל ההתבגרות מצליחים להימנע ממנו, ושבניגוד לדעה הרווחת, איננו נחלתם של רווקים בלבד.

 

משום שלא רק שקשה מבחינה מעשית להימנע מאוננות; היחס אל האוננות בהלכה ובחברה הדתית התעצם לממדים שכמעט לא ייתכן שלא יגרמו נזק נפשי. האיסור על אוננות מעמיס קשיים רגשיים ונפשיים חמורים על כתפיו של המתבגר הדתי, שנקרע בין יצריו הגועשים – והטבעיים – ובין האיסור ההלכתי (הדברים גם עולים בסרט, בשיחה שמקיים אחד המרואיינים, מדריך בישיבה תיכונית חרד"לית, עם תלמידו ש"נפל בברית").

 

נערים דתיים רבים גדלים בתחושה שגופם הוא מוקד של חטא ושל רוע מזוקק, שהם אשמים וחוטאים ושאין מנוס מפני העוון הקשה ומפני הייסורים שבאים איתו. יותר מכך: במובנים רבים, מדובר באיסור ההלכתי שהוא קו השבר הראשון – ובגלל עוצמתו, גם הדומיננטי ביותר – של הנער הדתי עם עולם ההלכה. הנה, בשנים שבהן גופו משתנה בלא הכר, הוא נתקל באיסור שכובל אותו, שכמעט מנוגד לטבעו, שהוא יודע שלא יוכל לעמוד בו. הוא מבין שהוא נדון לחיים של רצוא ושוב, בין התמסרות ליצריו ופורקן ובין תחושת אשמה וניסיונות לחזרה בתשובה. וכאן נמצא השבר: בהבנה של הנער שההלכה דורשת ממנו משהו שהוא לא מצליח, ולעולם לא יצליח לעמוד בו. למצוקה הקשה הזאת, "זרע קודש" – למרות החלוציות שבו - אינו מציע פתרון.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus