לוויה בצהריים

יש לוויות שמחות: על העיבוד הקולנועי לספרו של ישעיהו קורן

social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
7.12.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"קורן יוצר בספרו, בעזרת מינימליזם רצוף פרטים, מעין קולנוע במילים, תמונה מחייהם של גיבורים ואירועים, ואילו סנדרסון יוצר ספרות דרך הקולנוע; סרט שיש בו את ההשתהות ואת אפשרות ההרהור שמאפיינים בדרך כלל את פעולת הקריאה"
"לוויה בצהריים", אחד הרומנים היפים בעברית, היה לאורך השנים סוד גלוי למעטים. אדם סנדרסון עיבד אותו כעת ליצירה קולנועית עצמאית ומרשימה השומרת על רוח הכתיבה המאופקת של הסופר ישעיהו קורן. על השווה והשונה בין השתי היצירות הבלתי קונבנציונליות ועל תהליך יצירתן

כשראיתי את סרטו החדש של אדם סנדרסון, "לוויה בצהריים", היה לי קשה מאוד להשתחרר מהקריאה בספר בעל השם הזהה שכתב ישעיהו קורן. לכאורה, אין טריוויאלי מזה; נאמר הרי כבר כמעט הכול על היחס המורכב בין ספר ובין העיבוד הקולנועי שנוצר על בסיסו. אלא שהמקרה של "לוויה בצהריים" שונה. נדמה שאין פער בין שתי היצירות, אלא שלמות אחת של תוכן וצורה. סנדרסון לא לקח רק את העלילה מספרו של קורן, אלא יצר בסרט גם תרגום קולנועי מרשים לסגנון הכתיבה המאופק ויוצא הדופן של הסופר.

 

קורן יוצר בספרו, בעזרת מינימליזם רצוף פרטים, מעין קולנוע במילים, תמונה מחייהם של גיבורים ואירועים, ואילו סנדרסון יוצר ספרות דרך הקולנוע; סרט שיש בו את ההשתהות ואת אפשרות ההרהור שמאפיינים בדרך כלל את פעולת הקריאה. התוצאה, בספר כמו בסרט, מחלחלת לאט ובמסתוריות ומהפנטת עד להתמסרות.

 

התשתית הסיפורית של "לוויה בצהריים" פשוטה למדי: בכפר קטן במדינת ישראל הצעירה גרה אישה משונה ששמה הגר ארליך (הילה וידור, שזכתה על תפקידה בסרט בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה). אל הכפר היא הגיעה בעקבות בעלה טוביה (יובל ינאי), איש טוב ובן המקום שעובד בו כמוסכניק. הגר מתקשה להשתלב בקהילה ונשארת בודדה, בלי ילדים ובלי עבודה. היא מעבירה את שעותיה עד שובו של הבעל מעמל יומו בשעמום ובשיטוטים אובססיביים בשטחים הפתוחים שסמוכים לגבול שעובר ליד הכפר (בימים שלפני מלחמת ששת הימים). השיטוטים מובילים אותה אל הכפר הערבי הנטוש שצמוד למושבה, שם היא עוקבת אחרי בני (אדריאנו חאובל), חייל סורר שחומק מן המחלקה שלו. סיפור מן הפרובינציה.

 

funeral at
הילה וידור, מתוך "לוויה בצהריים" 

 

הגר נאלצת לשמור על יפתח (מתן אברבך בן העשר), בנה הבכור והמופנם של השכנה (מירב גרובר בתפקיד קטן וחזק). שתי הנפשות הבודדות והעדינות נקשרות זו בזו בקשר לא פשוט בכלל. הם מתחילים לשוטט יחד בחורבות הכפר, מתחקים אחרי החייל הסורר, משחקים משחק מחבואים משונה בבתים הנטושים, רודפים אחרי מימייה צבאית אבודה. מהקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו – הגר, יפתח ובני – נוצרת הרפתקה אינטימית וארוטית גדולה, שמתגלגלת אל טרגדיה גדולה לא פחות.

 

סופר של סופרים

 

"לוויה בצהריים" ראה אור בשנת 1974, והיה לרומן הביכורים של קורן, יליד כפר סבא ואיש מערכת הביטחון באותם ימים. הוא אמנם השלים את כתיבתו כבר ב-1967, אבל לא מצא מו"ל שיסכים לפרסם אותו. הכתיבה שלו היתה נועזת ומוזרה ביחס למיינסטרים הספרותי בישראל של אותם הימים. רק אחרי שפרופ' מנחם פרי פרסם שני פרקים מתוך הספר בחוברת השנייה של "סימן קריאה", יצא גם הספר עצמו בהוצאת הספרים של כתב העת. מאז הודפסו כמה מהדורות של "לוויה בצהריים" (כולל מהדורה עם שינויים ותיקונים ב-1989), ועכשיו, עם צאת הסרט, מדפיסה היורשת של "סימן קריאה", הוצאת "הספרייה החדשה", מהדורה חדשה ומיוחדת.

 

קורן, יליד 1940, משויך מבחינה דורית לקבוצת סופרי "דור המדינה", שהתחילו לפרסם את ספריהם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, דוגמת עמוס עוז וא.ב. יהושע, אבל הוא שונה מהם לגמרי. בכתיבה של קורן לא ימצא הקורא ביטוי לתהליכי נפש או הרהורים של הדמויות. הכתיבה שלו נקייה, השפה מינורית (שלא לומר לקונית), הריאליזם מלא בפרטים קטנים, נטורליסטיים, וההסברים הפסיכולוגיסטיים ממנו והלאה.

 

בניגוד לעוז וליהושע, לא תמצאו אצלו שאריות השפעה של עגנון, ואין הוא מעוניין לכתוב את "הרומן הישראלי הגדול" או להיות "הסופר הישראלי" שמתראיין על ענייני דיומא מעל שערי העיתונים כנביא מודרני. שדה ההתרחשות הסיפורי שלו חוזר שוב ושוב לכפר סבא של ימי טרום ותחילת המדינה, מושבה לא מפוארת במיוחד בפתח השרון.

 

את ההשפעה העיקרית לכתביו של קורן צריך לחפש בחוץ; אצל הסופרים האמריקאים ארנסט המינגוויי, ויליאם פוקנר ושרווד אנדרסון. כמו אצל המינגוויי, הדמויות שלו מדברות מעט, וכמעט שאינן מפרשות לקורא את מעשיהם. פרי, שעורך מאז "לוויה בצהריים" את כל ספריו של קורן, העיד פעם בהקשר הזה ש"הדמויות שלו דומות לו: הן שתקניות כמוהו, ואם הן מדברות, זה במשפטים קצרים, ובוודאי שאינן דנות במשמעות החיים".

 

הבחירות הסגנוניות של קורן מאפשרות לקורא לצקת אל תוך הסיפורים מהלכים שלמים שהקורא משלים בעצמו. קוראיו נדרשים "לעשות עבודה" במהלך הקריאה: לפתור לבד את פקעת החוטים של העלילות ולטוות אותן מחדש בראשם. ב"לוויה בצהריים" הקוראים מחויבים לעשות כך לגבי כל מהלכו האחרון של הסיפור, וכדי להימנע מספוילרים, לא נרחיב.

 

"לוויה בצהריים" נשאר ספרו המפורסם והמצליח ביותר של קורן, והוא אף תורגם במהלך השנים לצרפתית, לאנגלית ולגרמנית. למרות ההצלחה היחסית, קורן נשאר בעיקר "סופר של סופרים", כזה שמוערך מאוד במילייה (הוא זכה בכמה פרסים חשובים, ובהם פרס ביאליק ופרס ברנר), וכן בעולם המחקר הספרותי, אך אלמוני כמעט לגמרי בקרב הקהל הרחב. הוא כותב בעיקר סיפורים קצרים, ז'אנר שמתקשה להתקבל בישראל (אלא אם כן קוראים לך אתגר קרת), וגם העובדה שמלבד "לוויה בצהריים" פרסם רק ארבעה ספרים לא תרמה ליציאתו מהאלמוניות הציבורית. חבל. מי שייכנס לעולמו הקטן של קורן לא יצטער.

 

תמונת תשליל של סדום

 

הסיפור של הבמאי אדם סנדרסון (הבן של דני) כמעט הפוך: גם אם השם שלו לא מצלצל לכם מוכר, אין סיכוי שלא ראיתם עבודות שלו. סרטו הקודם, שביים יחד עם מולי שגב בשנת 2010, היה "זוהי סדום", הקומדיה התנכי"ת שרקחו אנשי תוכנית הטלוויזיה המצליחה "ארץ נהדרת". יותר מ-557 אלף כרטיסים נמכרו לסרט, מה שהפך אותו לשובר הקופות הישראלי הגדול ביותר ב-30 השנים אחרונות. אם חמישית מצופי "זהי סדום" יבואו לראות גם את "לוויה בצהריים" - דיינו.

 

סנדרסון היה מהילדים שהסתובבו עם מצלמה ביתית מאז גיל תשע וצילמו באובססיביות ניסיונות קולנועיים ראשונים עם החברים בשכונה. אחר כך למד קולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב וצילם סרטים גם בצה"ל כחייל ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. מאז הוא מביים קליפים ופרסומות והיה שותף בקבוצת הקולנוענים העצמאיים "באבון" (שכללה גם את תום שובל, במאי "הנוער", ואת השחקן מיכאל הנגבי). שלושה סרטים קצרים שביים במסגרת הקבוצה עשו סבב פסטיבלים יפה בעולם. באחרונה עלתה בערוץ 3 של הוט סדרת מתח חדשה בבימויו ששמה "בתולות".

 

לצפייה בטריילר

 

 

אל "לוויה בצהריים" – תמונת המראה הקודרת של הקומדיה הקודמת שיצר – הגיע אחרי שחברו הטוב העיתונאי איתמר הנדלמן סמית המליץ לו לקרוא את הספר, בטענה שזה "הספר הכי טוב שנכתב בספרות הישראלית". סנדרסון התרשם, וביומיים שאחרי הקריאה נרדף, לדבריו, "על ידי תמונה פשוטה מהספר: הגר, הדמות הראשית, מסתובבת לה לבדה בבית ריק. משהו בתמונה הזאת לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאני צריך ללכת בעקבותיה ולנסות לפענח את המשיכה שלי אליה".

 

לשם הפענוח קיבל סנדרסון יד חופשית מקורן בכתיבת התסריט, ונשאר נאמן, פחות או יותר, לטקסט המקורי. קורן עצמו שימש יועץ שחזור תקופתי למעצבת האמנותית (כרמלה, אשתו של סנדרסון), וכך נהפכו זוג בתים בודדים במושב נחלים שליד פתח תקוה לכפר סבא של אמצע המאה. את תפקיד הכפר הערבי הנטוש ממלאים זוג כפרים עתיקים ברמת הגולן, עמוק בתוך שטח האש של צה"ל. מי שמעצים את האפקטיביות של עבודת השחזור התקופתית הוא הצלם נדב הקסלמן, שנעזר בעדשות קולנוע מקוריות משנות ה-40, שהורכבו על מצלמת האלקסה. ובכלל, הצילום הפיוטי של הקסלמן מאפשר להתבונן בכל פריים מהסרט כתמונת סטילס עצמאית ומוקפדת.

 

סנדרסון מביים כפי שקורן כותב: עם מעט דיאלוגים (תחילת הסרט כמעט אינסטרומנטלית לגמרי), ומהלכי עלילה שנשלמים בראשו של הצופה. הדרמה רוחשת מאחורי התמונות. מה שמתפקד כמוליך הדרמה היא המוזיקה הנהדרת שכתב המלחין וויסאם ג'ובראן, יליד נצרת, שגם מנגן על כל הכלים בפסקול. ג'ובראן (שהלחין בעבר את הפסקול לסרטו של תאופיק אבו-ואיל, "עטאש - צימאון") משמש יחד עם שני אחיו חלק משלישיית העוד "טריו ג'ובראן", אבל המוזיקה שכתב לסרט רחוקה מאוד מאוריינטליזם מזרח-תיכוני. נאמן לרוחו של קורן, המוזיקה רק מזכירה במוטיבים ערבים דקים את הכפר הערבי הנטוש, כרוח רפאים שנעה לאורך ולרוחב הסיפור.      

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus