מסע בכאן ועכשיו: ישראל דרך עיניים אחרות
מסע בכאן ועכשיו: ישראל דרך עיניים אחרות
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
26.7.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יאיר אגמון: "מכונית היא מרחב אינטימי, ורוב הטרמפיסטים רגילים לדיאלוג שנוצר ביניהם לבין מי שההגה בידיו. הם אנשים פתוחים יותר. חשופים יותר. אמיצים יותר, מטבעם. החוויה שלי כמראיין היתה השתדלות מתמדת להקשיב לאדם שמולי, ולהבין את הסיפור שלו בדרך הטובה ביותר״ "
"יובל ריבלין: "הסיפור של אריה אליאס מראה את הישראליות המפוברקת - האופן שבו הישראליות ניסתה להכחיש את עצמה, להיפטר מהמבטא, וחשבה שבכך היא פותרת את הבעיות שלה״"
מפגשים עם טרמפיסטים, חיפוש אחר זהותו העלומה של הרוג בפיגוע, סיפורו של השחקן המנוח אריה אליאס: בתשעה באב יתקיימו בבית אבי חי מפגשים קולנועיים שיאירו זוויות לא מוכרות בחברה הישראלית

 יאיר אגמון ואלעד שוורץ החליטו לצאת לסיור לוקיישנים בשומרון, אחרי ששוורץ כתב תסריט קצר על מתנחלים, ואגמון הציע לו לאסוף טרמפיסטים, לשוחח עמם, וכך להכיר את הדמויות שאותן הוא מנסה לכתוב. "ביום הקצר שעברנו פגשנו עשרות אנשים מרתקים – ושם נפל לנו האסימון שיש כאן דבר מה שיש בו ממש", נזכיר אגמון. "יצאנו ליום צילום ראשון, שהיה מדהים, והשאר היסטוריה. רצינו להכיר את הטרמפיסטים שבצדי הדרך״.

 

בעשרת פרקיה של סדרת הרשת הדוקומנטרית שנוצרה בעקבות זאת, ״הטרמפיסטים״, מצליחים אגמון ושוורץ לומר דבר מה על החברה הישראלית בכללותה. מובן כי יש מי שנעדרים גם משם, ומובן כי הסדרה אינה מתיימרת לדון בבעיותיה והתמודדויותיה של החברה בחתך רוחבי או בניתוח פוליטי, אבל הרי אלה זמינים לנו בצורות שונות, וכאן דווקא ישנם רצף של רגעי מפגש החודרים ללב ומבקשים מאתנו להביט בהם נכוחה.

 

"הטרמפיסטים" תוקרן בבית אבי חי ביום תשעה באב (שנדחה השנה בשל השבת ומתקיים למעשה בי׳ באב) במסגרת מפגשים קולנועיים שנועדו להציף ולהעלות קונפליקטים חברתיים מדממים בחברה הישראלית ובזו העולמית. לצד פרויקט מיוחד על שנאת חינם וירטואלית, יתקיימו דיונים והקרנות, רגעים קולנועיים המבקשים להביא אל המסך את שהוא פעמים רבות נסתר מן העין, לא נוח, אחר.

 

הפורמט של "הטרמפיסטים" פשוט: אגמון נוסע במכוניתו ואוסף טרמפיסטים. כל פרק מתאר מפגש עם טרמפיסט או שניים, אך מעבר להיכרות הראשונית והשטחית המתבקשת במצבים כאלה, אגמון מבקש גם לשמוע דבר מתוך הלב או מתוך הראש. המפגשים אינם תמיד קלים. בפרק החמישי, למשל, הטרמפיסטים מטושטשי הפנים שנוסעים לאלון מורה (אביחי ועודד, שמות בדויים של השניים, שהיו בעת הצילומים קטינים) לא רק מביעים את עמדותיהם הפוליטיות שאותן אפשר להגדיר כימניות קיצוניות, אלא גם מספרים על תמיכתם בפעולות תג מחיר ועל מעורבותם באלימות כלפי פלסטינים. בינם לבין אגמון המזועזע מתפתחים מתח ואלימות, שכמעט מגיעים להתפרצות, ובכל זאת - מתקיימת שיחה, גם אם קשה.

 

אל מול חלופת הדברים הקשה הזו ניצב הפרק התשיעי, שהוא כולו נסיעה בת כשלוש דקות עם טרמפיסט אילם, פלסטיני שעולה למכונית בחווארה. בין השניים עוברות מעט מלים (מצד אגמון), מחוות ידיים, בקבוק מים. גם הפנים והשתיקה חשובות. ככלל, הצפייה מייצרת תחושה של התבוננות אל השוליים, ביותר מאשר המובן הגיאוגרפי. אלה העומדים בשולי הדרך, כך מתחוור, נמצאים גם פעמים רבות בשולי שדה הראייה ושדה ההיכרות, אך הם בשום פנים ואופן אינם מוצגים כאקזוטיים. כל אחד ואחד מהם הוא בן אדם, על כל המורכבות שהוא מביא עמו אל תוך מכוניתו של אגמון.

 

מה גילית במסעות האלה על החברה הישראלית?

אגמון: ״זאת שאלה מורכבת שאני לא ממש יודע איך להשיב עליה. אני אגיד את זה ככה: במהלך ימי הצילום אספנו כמעט 120 טרמפיסטים. המפגש שלי ושל אלעד עם כל כך הרבה אנשים בפריפריה הישראלית פתח לשנינו את הראש ואת הלב, וחיבר אותנו, בצורה בלתי אמצעית, לבני האדם שחיים כאן, בארץ הזאת״.

מובן כי בעשרה פרקים לא פוגשים השניים את כל מי שנמצאים בארץ הזאת. למרות המבטאים והקולות השונים מפרק לפרק, אנחנו עדיין לא מוצאים בהם קהילות רבות בישראל, כאלה שלפעמים אנחנו כלל לא מחשיבים כחלק מישראל (למשל מבקשי מקלט או עובדים זרים). ולמרות זאת, המגוון הוא רב ועצום כמעט מכל ייצוג טלוויזיוני או קולנועי שנעשה כאן בשנים האחרונות.

 

 יש כאן מבחר גדול, ובכל זאת יש קולות בחברה שהם כל כך בשולי התודעה והשפה שלנו, שאין בכלל גישה לדבר איתם. זה מורגש מאוד בפרק עם הנוסע האילם, אבל האם יש עוד מי שהיית רוצה לשמוע ולא שמעת?

״אנשים נורא צמאים לייצוגים, לטייפקאסטים, ואלעד ואני עשינו מאמץ גדול להתחמק מהתבניתיות הזאת, ולהתמקד בבני האדם שפגשנו ובסיפורים שלהם. שום סדרה לא תצליח באמת לכסות את הפסיפס האנושי שכאן, אבל אני מקווה שהעונה השנייה שלנו (חמסה חמסה חמסה) תפגיש אותנו עם עוד אנשים מרתקים ומרגשים, ותרחיב את מנעד הקולות והדיוקנאות של הסדרה״.

 

הפורמט שבו בחרו השניים מעניין במיוחד. הבחירה בטרמפים כאפיק שבאמצעותו הם פוגשים אנשים מלאת משמעויות: השימוש בטרמפים נהוג באזורים מסוימים, כמעט תמיד בין-עירוניים (מעטים הטרמפיסטים שיבקשו להגיע, למשל, מקניון עזריאלי לדיזנגוף סנטר). אלה הנעזרים בהם אינם מעמד-ביניים-עם-מכונית, וגם אינם חוששים. הפרק השני ממחיש זאת היטב, כשלמכונית עולה מרדכי, שהגיע לארץ מאסטוניה, ובפיו כתב אישום חסר תקווה כלפי כמעט כל מה ומי שבמקום הזה. נוסעים אחרים הם דווקא שמחים ומלאי תקווה באופן מפליא, וכולם, כך נראה, פותחים את הלב בפני אגמון - בין אם מדובר במשנתם הפוליטית, בסיפור חייהם, באמונותיהם או בכישלונותיהם.

 

מה אתה מרגיש שייצר המרחב האינטימי של המכונית בינך לבין האדם שנוסע אתך? הרי זה לא ראיון בצורה המסורתית שלו, שהיא אולי קצת כוחנית, אבל גם כאן יש כוח - ההגה, תרתי משמע, בידיים שלך. ומה קורה דווקא בטרמפים? הרי לא כל אדם נוסע בטרמפים.

״אני חושב שהסט-אפ של הטרמפ מאפשר שיח פתוח. מכונית היא מרחב אינטימי, ורוב הטרמפיסטים רגילים לדיאלוג שנוצר ביניהם לבין מי שההגה בידיו. הם אנשים פתוחים יותר. חשופים יותר. אמיצים יותר, מטבעם. תחשבי כמה אומץ צריך כדי להיכנס למכונית של אדם זר. החוויה שלי כמראיין היתה השתדלות מתמדת להקשיב לאדם שמולי, ולהבין את הסיפור שלו בדרך הטובה ביותר״.

 

מתוך המפגש עם אגמון, שהוא פעמים רבות ה״אחר״ של הטרמפיסט שלו, עולים דברים בלתי צפויים ונשאלת השאלה עד כמה הנהג בסדרה הוא דמות ועד כמה הוא אדם אמיתי, כמו, כביכול, מי שעולה למכוניתו.

 עד כמה הדמות הזו של הנהג היא אתה? ועד כמה אתה תופס עמדה מול הנוסע שלידך?

״שאלה טובה. אם היית צופה בפרקים לפני עריכה היית פוגשת יאיר יותר חצוף, רועש, מעצבן ופרובוקטיבי. חלק גדול מתהליך העריכה הוקדש לנסיונותיו של אלעד להפוך אותי לנורמלי. מעבר לכך - אני חושב שגם בחיים, לא רק בטרמפים שצילמנו, אני תמיד ׳תופס עמדה׳ מול מי שמולי, ומציג בפניו את ה׳יאיר׳ שאני רוצה שהוא יפגוש, ולכן הסדרה הזאת ממשיכה, במובן מסויים, את הצביעות הנורמלית שבה אני וכולנו מתנהלים״.

 

ואכן, אי אפשר לשלול מן הטרמפיסטים את הזכות לשקר, להגזים, להמעיט, להסתיר ולהעלים - להפוך את עצמם לדמות אל מול המצלמה, לברוא את עצמם מחדש, לפשט או לסכסך עוד יותר את זהותם. אל מול הגיבורים של אגמון ושוורץ המקבלים שם ופנים אל מול המצלמה, מתבלט עוד יותר המעשה הקולנועי הבלתי שגרתי בסרטו הדוקומנטרי של דוד אופק ״ההרוג ה-17״, שיוקרן גם הוא במסגרת אירועי תשעה באב באירוע

 

 

 

ההרוג ה-17 תמונה נכונה(1)
"ההרוג ה-17"

 

שינחה אגמון. סרט זה, מ-2003, עוסק גם הוא בזהות, אך בכזו שכלל אינה נוכחת או מתועדת.

אופק מנסה לעקוב אחר זהותו הנעלמה, הבלתי ידועה, של ההרוג ה-17 בפיגוע התאבדות שהתרחש שנה קודם לכן על אוטובוס של אגד ליד צומת מגידו. המידע המינימלי על האדם הנעלם הזה שולח את אופק וצוותו למסע בן כמה חודשים בין זיכרונות, קלסתרונים, מוסדות ועיתונים, בחיפוש אחר האדם הזה, שגם במותו נשכח. הסרט מבקש מאתנו חשבון נפש של ממש, אישי וקולקטיבי, אבל גם מפגיש אותנו עם אנשים טובים בתהליך, ביניהם צייר הקלסתרונים גיל ג׳יבלי שנרתם למשימת האיתור וחושף אותנו תוך כדי כך לרגישויות הספציפיות הנדרשות ממנו בעבודתו.

 

להיתקע במורד הגרון של הישראליות

 

באירוע ייערך מפגש בהנחיית מבקר הקולנוע וההיסטוריון יובל ריבלין, שישוחח על זהות יהודית-עירקית בקולנוע הישראלי משנות ה-60 עד ימינו. הוא ינוע לאורך הקריירה של השחקן אריה אליאס ז״ל, ויסיים דווקא בסרט שאינו חלק מגוף יצירתו של אליאס, ״מפריח היונים״ של ניסים דיין.

 

״אני מבקש לצעוד לאורך הקריירה הקולנועית של אריה אליאס ולהתייחס לסיפור שלו כסיפור מייצג", מסביר ריבלין. "יחסה של החברה הישראלית לזהות של אליאס והשינויים שחלו ביחס הזה משקפים לטעמי משהו רחב הרבה יותר. אליאס היה אחד הבוגרים היהודים הראשונים של האקדמיה לדרמה בבגדד, אולי אף הבוגר היהודי הראשון. הוא הגיע לארץ עם נסיון והסמכה תיאטרליים והיה חייל מעוטר במלחמת העצמאות. יגאל אלון הציע לו להצטרף לצ׳יזבטרון והוא הגיע לאודישן. בתכנית ׳במדינת היהודים׳ אליאס מספר למודי בר-און על אותו אודישן, שבו הוא ביצע קטעים מתוך אותלו של שייקספיר ומתוך מחזה של כריסטופר מרלו, והוא ראה לנגד עיניו את הבוחנים מתפוצצים מצחוק. גם 60 שנה לאחר מכן, פניו של אליאס היו מלאות עלבון כשסיפר על כך ״.

 

 

מפריח היונים(1)
"מפריח היונים"

 

 

ומה מראה הסיפור הקטן הזה על היחס הרחב יותר לאליאס?

״אליאס מספר על כל מה שעשה כדי להיפטר מהמבטא. בתקופה שבה כולם היו עסוקים בלנסות ולטשטש עקבות קודמים ולייצר ישראליות נטולת עבר, נתקע לאליאס המבטא, והוא נהפך למייצג של אותו הדבר ששנים ניסו לטשטש כאן. אם חושבים על זה, זה משעשע, כי מי שהיו מולו הם חיים חפר ודן בן אמוץ, כשהם לועגים לו הם עושים זאת משום שהוא מייצג עבורם את מה שהם עצמם הצליחו להיפטר ממנו. הסיפור של אליאס מראה את הישראליות המפוברקת - האופן שבו הישראליות ניסתה להכחיש את עצמה, להיפטר מהמבטא, וחשבה שבכך היא פותרת את הבעיות שלה״.

 

וכיצד היחס הזה השתנה לאורך השנים?

״בסופו של דבר נהפך אליאס לאחת הדמויות האהודות בקולנוע הישראלי, לא למרות אלא בגלל זהותו. בעיני זה מקביל לאימוץ של הישראליות את עברה היהודי לאורך הזמן, עד שאנחנו מגיעים לסרטים כמו ׳מפריח היונים׳, שכל-כולו יהודית עירקית וששחקנים למדו ערבית כדי להשתתף בו. בדרך כמובן יש תחנות שנראות אחרת. אליאס הגיע לקולנוע אחרי 20 שנה, באמצע שנות ה-60, כדי לגלם דמויות של שתיין או של אב מובטל ב׳צ׳רלי וחצי׳. אבל הדמות שלו היא יותר מסתם שתיין: היא דמות של גבר שאיבד את הזהות הגברית שלו. ב׳קזבלן׳ הוא כבר מגלם דמות קצת יותר עגולה, ובסרטים יותר עכשוויים, כמו ׳הכוכבים של שלומי׳ או ׳מסעות ג׳יימס בארץ הקודש׳, הוא כבר במקום אחר״.

 

האם הסיפור של אליאס הוא גם הסיפור של אחרים?

״כמו כל המזרחים בקולנוע הישראלי, גם אריה אליאס נכנס דרך הגחכה, אבל הוא באמת מגיע מאותם מקומות - לא כמו חיים טופול או שייקה אופיר. הדמויות שלהם הן קריקטורות של מזרחים שגולמו בידי שחקנים אשכנזים״. 

 

לקריאה נוספת: אריה אליאס, השחקן שהצליח כנגד כל הסיכויים

 

האם יש חשיבות ספציפית דווקא לעירקיות בתוך הסיפור הזה? הרי הסיפור של יהודי עירק שונה מזה של יהודי תימן או המגרב, או של כל קהילה אחרת שאנחנו מכלילים תחת הכותרת המצמצמת לעתים של ״מזרחים״.

״זה מעניין, כי העירקיות נתפשת כמשהו שיותר קשה להוריד במורד הגרון של הישראליות. הסיפור הוא שונה מזה של צפון אפריקה, עם אליאנס והאוריינטציה המערבית, למשל. סמי מיכאל מדבר על כך שביהדות עירק הציונות לא היתה הדרך היחידה לתקן את העולם. ואכן, הדמות של אליאס ב׳קזבלן׳, סרט מ-1972 שמבוסס על מחזמר קודם, היא דמות עם יחס בעייתי לישראליות ולציונות. הסיפור העירקי אמנם כולל בתוכו את בבל על ההקשר היהודי שלה, אבל גם אבל יחס אמביוולנטי לישראל ולתרבות המערבית. ׳מפריח היונים׳, שמבוסס על ספרו של אלי עמיר, יותר מאמץ את הנרטיב הציוני״. 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי מה נשמע בבית? ראשון,
13:00 / 14.8.16
מפגשים קולנועיים לתשעה באב

 

במסגרת האירוע יתקיים גם מפגש בהנחיית הקולנוענית תמר קיי, המתבונן בסרטיה של הבמאית התיעודית ענת צוריה, העוסקים בזהות נשית - בין אם דתית-יהודית ובין אם ערבית - מנקודת מבט המסרבת לציית למוסכמות הטאבו בנוגע לנשים אלה; מפגש בהנחיית רון עופר שמתבונן בייצוגי החברה החרדית בקולנוע הישראלי, ועוד. בין כל הסוגיות הללו נשזר חוט מרכזי: האופן שבו החברה הישראלית מגדירה את מי שמשתייך אליה ואת מי שלא, והאפשרות, ולו פעם אחת בשנה, לדלות מן השוליים ומן המעמקים את אותם אנשים, לתת להם פנים ודמות, ולתהות, באופן ביקורתי ורגיש, על השנאה והאלימות המתעצמות בינינו.

 

 

 

הטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus