בסרטו התיעודי ״מול התוהו שבה״, הבמאי ינאי יעקב ליין עובר מסע אישי ומשפחתי מהסוג שנראה כבר פעמים רבות בקולנוע התיעודי הישראלי. נדמה כי בשנים האחרונות משפחות הן העיקר, על התסבוכות, הדינמיקות הפנימיות והייחוד שלהן. כל משפחה אומללה בדרכה וגו׳. אבל אין ספק שגלי התגובות שזכה להן דווקא הסרט הזה קשורים לכך שניצב כאן לפנינו סיפור בלתי רגיל, במובן הכי אובייקטיבי של המונח.
בהיותו ילד, אמו של ליין – שנפרדה מאביו – נישאת לאדמו״ר, שהוא גם בנו של בעל הסולם (הוא הרב אשלג, מחבר פירוש הסולם לספר הזהר בקבלה). הילד ינאי נהפך לחסיד, ובהגיעו לגיל הנעורים, מתמרד ומוצא את עצמו מכור להרואין, בשוליה התרבותיים והמוזיקליים של תל אביב. מהמקום האפל והקשה הזה, הוא חוזר לאט לאט ובזהירות לעולמה של אמו ולאמונתה.
ליין מתאר בנאמנות ובכנות נדירה את המאבק שעובר עליו – לא רק מול אמו וחייה הבלתי-שגרתיים, אלא גם, ובעיקר, מול נפשו שלו. הקרבות שהוא מנהל במטרה לחיות חיים נכונים יותר מגיעים לשיאם במערכת היחסים שלו עם בת זוגו, ששמה – כמו תעלול תסריטאי שבשל איזו יד מכוונת אכן התרחש במציאות – חמלה.
הניסיונות החוזרים ונשנים של ליין להיות בן, אחר כך בן זוג, אחר כך אב – ולעשות את כל אלו באהבה וכן, בחמלה, מהדהדים כתיקון אופי ונפש קטן, אישי, על רקע הניסיונות הקוסמיים יותר של האם לתקן את העולם כולו. האם מצטיירת כדמות בלתי רגילה, ובמסעותיה עם בנה לרוסיה ולאוקראינה, לכנסים של תנועת ״בני ברוך״, המפיצה את הקבלה, אנו נחשפים להיבטים נסתרים בעברה ובילדותה.
אנחנו למדים למשל שהיא אומצה כתינוקת יהודייה מבית יתומים ושהוריה הביולוגיים ככל הנראה נספו בשואה. לסקרנות של ינאי באשר להוריה הביולוגיים היא מגיבה בביטול. הורים ביולוגיים זה בסך הכול מבחנה, היא אומרת, מה זה משנה מאיזו מבחנה באתי. במסיבת יום ההולדת שלה היא רוקדת, עם כל הגוף והכוונה, ליד הבנים והנכדים, לצלילי השיר Becoming Insane של אינפקטד מאשרום, בניגוד לכל סטריאוטיפ אפשרי של אישה מבוגרת ודתייה.
המלחמה הקרה על מורשת בעל הסולם
אחד הדברים המרתקים בסרט הוא מערכת היחסים מלאת הכבוד בין האדמו"ר לבנו והקבלה ההדדית שלהם, על אף שונותם הרבה. נדמה כי ינאי מצייר את דיוקנה של אמו, פסיכיאטרית לשעבר שנהפכה ליורשת הרוחנית של האדמו״ר ולקחה על עצמה לשמר את תורתו, בעיניים צלולות יותר מאשר ביקורתיות. וכשמתבוננים באופן צלול, המורכבויות צצות מעצמן.
 מול התוהו שבה (תמונות מתוך הסרט: ינאי יעקב ליין) |
אסף תמרי, החוקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו את היחס בין קבלה למדע במאה ה-16, טוען: ״מה שמעניין ביחסים המשפחתיים בסרט זה שהבן לגמרי לא בגישה של 'אנטי' לרעיונות הקבליים של אמו. נדמה שאת המרד שלו הוא כבר עשה, וכעת ניכרת בתיאור שלו הזדהות עם אלמנטים רבים מהפסיכולוגיה הקבלית; הוא מתאר את הנפש הפנימית שלו כעולם של תוהו שדורש תיקון, ובכך מאמץ שפה שקרובה ברוחה לשפה של אמו״.
אלא שגם במקומות של הדמיון וההזדהות בין השניים ניכר השוני הרב בין גישותיהם. במקומות שבהם ינאי מנסה לרכך ולהבין, אמו מקשה. כמה פעמים במהלך הסרט היא מעמידה אותו באופן מפורש על מקומו השולי בעולמה הרוחני, הגדול הרבה יותר מסך חלקיו: ״בהרבה מובנים האימא יותר קשוחה בקבלה שלה, באופן שדומה יותר לאסכולה הרוסית של לומדי קבלה, ואילו הרוחניות שלו ברוח ה׳ניו אייג'׳ עכשווית יותר, כמו צעירים יהודים רבים בירושלים ובגליל״, אומר תמרי, ״לכן יש פה גם עניין סוציולוגי מעניין שנוגע לדור השני של העלייה הרוסית הציונית משנות ה-70 וה-80, שמרדו בהוריהם.
"הרב״ש (רבי ברוך שלום הלוי אשלג), האדמו״ר שלו נישאה אמו של הגיבור, הוא בנו של בעל הסולם, שלמעשה מתקיים מאבק על המורשת שלו. זרם אחד ומפורסם שרואה את עצמו כממשיכו הוא הזרם האמריקאי, של המרכז לקבלה של שרגא ברג, שבו לומדים כל המפורסמים, וזרם אחר – הזרם שהאם בסרט מחוברת אליו – הוא הצד הרוסי, של הרב לייטמן ושל תנועת בני ברוך, שבה היא משתלבת באופן עמוק. בעולם החרדי, שבתוכו היא חיה כמשמרת מורשתו של הרב"ש, יש ביקורת חריפה כלפי הזרם הזה, שהוא פופוליסטי ולא עומד בסטנדרטים החרדיים – הרי (לפחות לכאורה) הניו אייג׳ לא היה הדרך של בעל הסולם ושל בנו, אבל היא לגמרי הולכת עם זה, עם כנסים של גויים שמתקיימים ברוסיה״.
לקריאה נוספת על שרגא ברג וזרם הקבלה המזוהה עמו
אפשר למעשה לומר שהאם מחוברת לרוסיות שלה כמו שהיא מחוברת לדתיות שלה ולקבלה. זה ניכר למשל בסצנה שבה היא מדגימה ריקוד בלט מחוץ לבית הספר לריקוד של הבולשוי, בזרועות חשופות, בלי עניינים.
״נכון. היא לא נבוכה מכלום, היא רוקדת איך שבא לה, ולכן היא מדהימה. גם כשהיא מדברת על עקרונות קבליים, הרקע הרוסי שלה ניכר – הרי לכל קבוצה שלומדת קבלה יש סגנון משלה של לימוד ושל דיבור על קבלה - מזרחים, אנשי יישוב ישן, חסידים, או תלמידי הרב קוק. יש מסורת ארוכה של קשרים בין קבלה ומדע, אבל אין ספק שהווריאציה הרוסית של לימודי הקבלה שמה דגש מיוחד על הקשר הזה, המזהה את הקבלה כמדע של העולם, כולל סכמות מדויקות וקשוחות.
"הקבלה כפי שהיא מצטיירת אצל הבן שלה, לעומת זאת, עוברת לצופה כפשוטה וישירה הרבה יותר, אינטימית יותר: תיקון ואהבה. אפילו קשה לומר שדווקא המשיחיות מבדילה ביניהם. אין ספק, האם עוסקת באופן אינטנסיבי ומשיחי בתיקון העולם האסכטולוגי שלה, ברצון למנוע מלחמה גרעינית, ואולי ההסתייגות של הבן כלפי העולם הזה מורגשת יותר מכל עניין אחר. אבל גם לבן יש ממד משיחי משלו (והרי בבסיס אין יהודי שאינו משיחי): ממד פרטי יותר, הקשור בשאלה על תיקון העצמי, שאלה שמשתלבת בשיח הקבלי, אבל מתקיימת גם בלעדיו״.
אז למעשה, אחרי המרד שלו, גם הוא חוזר להיות, או נהיה אדם ״קבלי״?
״אם הסרט היה מתמסר לפוטנציאל הצהוב של הסיפור שהוא מביא בפנינו – ולמרבה השמחה הוא נמנע ממנו כמעט לגמרי – אפשר היה לצפות שהוא יתמקד באישה רגילה, אימא שלו, שהצטרפה לאיזו ׳כת׳, התחתנה עם אדמו"ר קשיש והשתנתה לגמרי, והוא שואל מה קרה לה. אבל זו לחלוטין לא התמונה. למעשה, הסרט עוסק באישה שברור שיש לה קשיים מאז ומתמיד – אולי היינו קוראים להם 'פתולוגיות' בלשון שמאז היא החליפה – ובסרט, במקום הביקורת, יש הכרה שלו בתיקון שהיא עוברת.
"ממש ציפיתי שהוא יביע כעס על החזרה בתשובה שלה, שאחרי הכול הביאה אותו כילד להפוך בעל כורחו לחסיד שציפיות משיחיות מוטלות על כתפיו, ובסופו של דבר, הביאה גם לשבירה ולפירוק שהוא חווה בנעוריו. אבל למעשה הוא מסתכל על הטירוף שלה – למשל בסוף, כשהיא רוקדת בכנסים – והוא שמח לראות אותה מאושרת. יש הרבה נדיבות במבט שלו. במקום סיפור על צעיר שהתפכח מאשליה משיחית והרסנית ועכשיו ממקד מבט באמו כמין קוריוז, אנחנו מקבלים סיפור כמעט משיחי, ולפחות גאולי, על אדם שהתפרק, שיש תוהו בלבו, וכעת עושה מסע של תיקון בכנות יוצאת דופן.
"במושגים קבליים, אם מסתכלים על סיפור חייו ועל האופן שבו הוא פועל, הוא הרבה יותר קרוב לצדיק קבלי מאשר אימא שלו – לפחות בכל מה שקשור ליחסו אליה. כי בדומה לסיפור השבירה והתיקון של קבלת האר"י בעליונים, כאן ישנו אדם, עולם קטן, שאחרי רגע של תמימות ראשונית שנשבר לגמרי עם הפנייה להרואין, הוא בונה את עצמו, שלב אחרי שלב, ומתקן את עצמו הדרגתית, אולי קצת כמו בספירת העומר. הוא הולך ונעשה יותר ויותר חומל כלפי אימא שלו, רוקד איתה, מביא לעולם ילדה עם אשתו, ששמה חמלה. כך שהתמה העיקרית והסיפור הגדול של הסרט הוא השבירה והתיקון בסיפור הפרטי״.
ד"ר הלנר-אשד מתארת את הסרט כ"מסע אישי אינטנסיבי שעורך יוצרו אל שורשיו, ומתוך כך אל שורשי ההוויה האנושית, הכרוכה ללא הפרד בהוויה הקוסמית והאלוהית. זהו מסע לא רק אל אמו האישית אלא גם אל האם הגדולה, הארכיטיפית; מסע שיש בו התוודעות לתחנות של בדידות, הרס, בקשת אהבה, חיבור ותיקון. הסרט הוא יצירה אמנותית-קבלית מקורית של אמן מוכשר עד מאוד".
מול התוהו שבה || סרט
* הסרט יוקרן ביום רביעי, 3 ביוני, בבית אבי חי, ולאחריו יתקיים דיון בשיתוף הבמאי ינאי יעקב ליין, חוקר הקולנוע יובל ריבלין וד"ר מלילה הלנר-אשד מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.
