היהודים באים
מה הפשט: על הטריק החז"לי של יוצרי "היהודים באים" המצוינת
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
13.3.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ההבדל בין סאטירה באופן כללי למדרש סאטירי הוא שהסאטירה מדברת ישירות על ענייני דיומא ומאירה באמצעותם את המעוות והמגוחך, ואילו המדרש הסאטירי, כיאה לשיטה הפרשנית היהודית המסורתית, בא אל המקורות המסורתיים ודורש בהם מחדש"
"בספרות חז"ל יש פזמון חוזר שחז"ל נעזרים בו במשפט מקדים למדרש קיצוני: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" מלמד בתוכנית שאשת פוטיפר היא "אשת פות" ושיוסף אינו מתנכר לה מטעמים של צדיקות, אלא בשל נטיותיו המיניות"
יוצרי "היהודים באים" קולעים בדיוק רב למנגנון הפרשני של עולם המדרש היהודי ומצליחים לשלב אותו היטב עם האיכויות של הסאטירה

עם עלייתה לשידור של העונה השנייה של "היהודים באים", סדרה שבתחילת דרכה עתידה הטלוויזיוני לא היה מובטח וכעת מכה שורש בערוגת התרבות הישראלית, הבשילה השעה לנתח אותה, ולא רק מן ההיבט הטלוויזייוני או מן ההיבט הסאטירי, אלא גם מנקודת מבט רחבה יותר של התרבות הישראלית של ימינו, ובמיוחד מנקודת המבט של התחדשות עולם הדרש, שכן "היהודים באים" מצמיחה ענף חדש בפריחת עולם הדרש היהודי שנרשמה בתחומי המוזיקה, הספרות, השירה, התיאטרון והקולנוע - המדרש הסאטירי.

 

ההבדל בין סאטירה באופן כללי למדרש סאטירי הוא שההסאטירה מדברת ישירות על ענייני דיומא ומאירה באמצעותם את המעוות והמגוחך, ואילו המדרש הסאטירי, כיאה לשיטה הפרשנית היהודית המסורתית, בא אל המקורות המסורתיים ודורש בהם מחדש, דהיינו, מחפש בהם את האמירות הסאטיריות הרלוונטיות לזמנו, ובמקרה הזה – אמירה קריקטוריסטית ולא פעם פרוורטית, שמאירה בבהירות ובחדות עיוות אקטואלי כלשהו, יהא זה עיוות בתחום הפוליטי, החברתי, המגדרי או התיאולוגי.

 

קריאה נוספת: "היהודים באים" - סוף סוף סאטירה יעילה

 

כך למשל, עלילת יעקב אבינו והאחיות רחל ולאה, שעד כה טופלה בשני מערכונים מעולים בפרקים 1 ו-3, מאירה פרספקטיבה מתבקשת בסיפור שבשום מקום אחר לא מדברים עליה, לא כל שכן במסגרת הפסאדה הפוריטנית המסורתית. הסיפור הבראשיתי מספר על יחסי אהבה מורכבים בין יעקב לרחל העקרה, והקריאה המסורתית נוהגת להדגיש את העוול שנעשה ליעקב כגיבור הראשי. והנה, "היהודים באים" מציגים את הסיפור בצורה שאינה נאמנה פחות לפשט הכתובים, ועם זאת, היא מקצינה את הפרוורסיה המוטרפת שבסיטואציה.

למעשה, יעקב אבינו ה"מסכן" נהנה מכל רגע, חוגג במין פרוע עם לאה, וזאת בזמן שרחל – הקורבן האמיתי – צריכה לחכות. לאחר שבע שנים הוא חוגג עם רחל כשלאה תקועה עם שבעה ילדים. בשונה ממה שחשבנו, מתברר שיעקב אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. הוא גם הקורבן שנעקץ בידי אביהן, הגוי הרשע, והוא גם המרוויח הגדול שדופק את כולם, תרתי משמע. האיכות הסאטירית מתבהרת כשהאמירה הפוליטית העוקצנית שמקופלת במדרש מושלכת על עם ישראל של ימינו, ובכלל, על מי שאוחז בנרטיב קורבני, כשלמעשה הוא המרוויח הגדול. לפתע פתאום, כל מי שמזדהה עם צדיקותו של יעקב אבינו נהיה בו ברגע למסומל כהדוניסט. זוהי סאטירה!

 

לסדום היינו

 

בספרות חז"ל יש פזמון חוזר שחז"ל נעזרים בו במשפט מקדים למדרש קיצוני: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". כיאה למהפכנים פרשניים בזמנם, הם השתמשו בנוסחה האפולוגטית הזאת כדי לבסס את הלגיטימציה של הקריאה האקטואלית שלהם, שהתנגשותה בחומות של שמרנות היתה אמת ודאית. כך למשל, על הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" (שמות לד, ו), אמר רבי יוחנן, "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה" (בבלי, ראש השנה, יז, ב).

 

הדימוי של אלוהים שמשחק עם משה בשליח ציבור הוא לגיטימי אפילו שיש בו לוליינות פרשנית מרחיקת לכת, עד כדי האנשה קומית כמעט של האל, משום שהוא גם ניתן לקריאה כזאת מתוך פשט הכתוב. וכל זה כדי לעגן אמירה אקטואלית, שבזמנו של ר' יוחנן (המאה השנייה) היתה קשורה למיסוד של סדר התפילה במציאות דתית חדשה נטולת מקדש. חז"ל הבינו שאת התורה יש לדרוש מחדש בהתאם לצו השעה, ובעשותם כך, נתנו יד לצמיחתה של התרבות היהודית מאז ועד היום: תרבות של יהדות לומדת, דורשת, מחפשת.

 

"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" מלמד שאשת פוטיפר היא "אשת פות" ושיוסף אינו מתנכר לה מטעמים של צדיקות, אלא בשל נטיותיו המיניות (פרק 2 ב"היהודים באים"). "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" מלמד שאונן – חבר עתיק בסטארט-אפ ניישן – פיתח משחק מענג שניתן להעביר איתו את הזמן ביחידות בשירותים ושמחמם את הידיים: כדור הספוג הגמיש (פרק 3). "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" מלמד שתירס בן יפת (בראשית י, ב) קרוי כך בשל אות אלוהי שאביו קיבל כשיצא לו תירס בקקי, מה שבכל מצב אחר לא היה אירוע חריג, ובטח שלא נס אלוהי, אלא שהוא בכלל לא אכל תירס (פרק 2). "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" מלמד שבנות לוט חושקות באבא לוט לא מתוך דאגה להקים זרע המשך בעולם שחרב, אלא מתוך תסביך אלקטרה שכעת מתאפשר כשאימא "אשת" איננה (פרק 3), ועוד כיוצא באלו פנינים (נוראיות אבל נפלאות אבל נוראיות) שמעמידות את המיתוסים הקדומים שלנו לנגד עינינו כאספקלריה קריקטוריסטית של עצמנו, של חברה אלימה ויצרית, אינטרסנטית, חסרת חוש או ערך לחשיבה ביקורתית, ש"לסדום היינו, לעמורה דמינו".

 

היהודים באים2
 

 

חברה שמצד אחד נוהרת אחר כל אירוע טריוויאלי כאילו היה נס אלוהי (עיין ערך תירס בן יפת, או המקבילה בת ימינו – תעשיית ברכות מקבר רחל שמתקשרים אליי כל שבועיים), ומצד שני, שוכחת למשל להודות על כל הטוב והחסד והאמת 30 שניות אחרי חציית ים סוף (פרק 1), ובכפיות טובה חסרת כל חוש פרופורציה, מבקשת שוב נס אינסטנט של בקיעה מחדש של ים סוף כדי למצוא ארנק שנפל בדרך או של הקפצה בכרכרות זהב לארץ כנען, וכשאי אפשר, אובדות גם האמונה והכרת התודה (גם מפרק 1). סכיני המוהלים בקטעי המעבר שבין המערכונים מוכיחים לנו שהיוצרים יודעים שזה חד ויודעים שזה מצחיק עד כאב. גוועלד!

 

קריאה נוספת: מה כל כך מפחיד את יוצרי "ארץ נהדרת" 

 

כיאה לדרשנים מלומדים, "היהודים באים" מתבלים את המדרשים הסאטיריים האלה גם באינטר-טקסטואליות מרשימה, ללמדנו שאל לנו לזלזל בתוצר ה"לא מכובד" לכאורה. נהפוך הוא: מי שדוחה את המדרש מוגדר כעת כמי שאינו יורד לעומקו. המלצרית על הגלגיליות במסיבת הטראש של גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים (פרק 1) הופכת את השלטון של מפא"י לסצנה מ"לילות בוגי"; הרמיזה של אהרון הכהן (שיוסי מרשק מגלם אותו באופן מעולה כעסקן-סטלן) לבני ישראל שירצחו את משה (פרק 1) מעידה על בקיאות ב"משה" של פרויד (בכלל, נראה שהיוצרים אוהבים מאוד את פרויד, אם כי המערכון על הארוחה המשפחתית גדושת פליטות הפה הפרוידיאניות היה קצת צפוי מדי); דבורה הנביאה מתמודדת עם שאלות מטומטמות ומנהלת שיח חירשים עם קהל המאזינים שלה (מוני מושונוב פשוט ענק כשהוא משחק נשים) ומעלה מתהום הנשייה סצנות אהובות מ"בריאן כוכב עליון"; ועוד ועוד אינטרטקסטואליות כיד המלך.

 

יוצרי "היהודים באים" קולעים בדיוק רב למנגנון הפרשני של עולם המדרש היהודי ומצליחים לשלב אותו היטב עם האיכויות של הסאטירה. "היהודים באים" איננה סאטירה על היהדות ועל מקורותיה, נהפוך הוא - זוהי יהדות במיטבה: היא יודעת לבחון את עצמה כפי שיהדות יודעת לבחון, ולא פחות מכך - לצחוק על עצמה. נתנחם במוצץ טבול ביין.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus