לתת לדברים שמות: הרהורים בעקבות הסרט "תיקון"

יונתן קונדה

27.02.17

במרכז הסרט "תיקון" עומד הניסיון האימתני וחוצה המגזרים לשלוט בגוף ולדכא אותו. יונתן קונדה חושב שזו תקופה מצוינת לצפות בסרט שמצליח להישיר מבט בדיוק לפצעים הכי עמוקים שלנו

בלב החורף אנו מגיעים תמיד לתפר שבין בראשית לשמות: המעבר מהמיתולוגיות המופלאות של בראשית למציאות הקשה של ספר שמות. באנלוגיה לחיינו, זהו הרגע שבו אין עוד אלא להתחיל ולתת בדברים שסביבנו שמות; אין מנוס מלהכיר בעובדה שכבר מזמן אנחנו לא בגן עדן, אפילו לא בארץ המובטחת: אנו עמוק בתוככי ארץ פרעה.

זוהי תקופה מצוינת לצפות ב"תיקון", יצירה שהיא כחוט תפירה כירורגי שפרימתו חושפת לעינינו את עומק הפצעים העתיקים בקרבנו: תהומות פעורים בין אמונה לכפירה, בין מילים לגוף, בין שפה לשתיקה, בין יידיש לעברית, בין ירושלים של מעלה למטה, בין יהודים לערבים, בין גבר לאישה, בין שאלה לתשובה. תיקון מישיר מבט בפצעים האלה, בכאב ובפחד השולטים בחיי הלב, הבשר והנפש שלנו כאן.

חלום פרעה

בסצנת הסיום נאבד גיבור הסרט אהרון-חיים בערפל סמיך, מוקף אלומות קוצים ושיבולים שדופות שבולעות זו את זו, וביניהם מגששות שבע פרות רעות מראה: הוא נקלע לחלום פרעה, בלב הרי ירושלים. היקיצה ממנו הוא מבט ממושך ומבהיל בפני פּרעֹה המשתק ומשעבד אותנו: הפחד מגופנו.

הניסיון האימתני וחוצה המגזרים לשלוט בגוף – להתכחש לחולשותיו ולשעבד את כוחותיו - הוא שעומד במרכז היצירה הזאת. הוא מדגים כיצד כל ניסיון להעלים, לטשטש ולהסתיר את המאוויים ואת היצרים של גופנו מנציח ומעמיק, הלכה למעשה, את השעבוד ואת חוסר האונים שלנו מול תאוותינו – לדם, לבשר, למין, לשליטה. ערי מסכנות גדושות פירמידות של תיאוריות ותורה שאינה לשמה נבנות כדי לכסות ולמנוע עימות עם פחדנו מהבשר, מהדם ומהנפש. גדר על גדר – בשטחי המרעה של החילוניות והדתיות כאחד – מבקשות להעלים מהעין ומהלב תהומות נפשיים, אמוניים, מיניים ומגדריים המבעבעים בכל אחד ואחת מאיתנו תמיד ומאיימים לחלחל תחת חלוקות התפקידים ומבני הכוח הקיימים.

סצנת הסיום מותירה אותנו עם מה שרק אנחת עבדים יכולה לעשות: מתעורר בקרבנו קול – קולנו. הייאוש אמנם אינו נעלם, אך לרגע אין אנו בורחים מפניו, אלא מאיישים אותו. הערפל אינו רק מכשול, אלא הזדמנות, מקום שבו ניתן לגשש אחר קצוות נחמה בגבולות הפרומים: התחלה של גאולה אישית ופרטית מאוד שראשיתה לא ברעיון או במילה, אלא בקצות אצבעותינו המושטות קדימה, המגששות אל הערפל שבנו ונוגעות בו – כי שם האלוהים.

יוטיוב

פרשנות

חז"ל דורשים, "החלומות הולכים אחר הפה": היכולת לפרש חלום, לספר אותו, היא חלק בלתי נפרד מהחלימה עצמה. היוצאים מתוך אולם קולנוע תמיד נראים כמקיצים מחלום – מי מסיוט בלהות, מי מחלום מתוק. בסרט הזה הפרשנות היתה חלק בלתי נפרד מרקמת הצפייה בו: משמאלי, זוג חרדי ששתיקה תהומית קפואה ליוותה את הצפייה שלו; ומימיני, זוג חילוני, שמתוך מבוכה תהומית ונואשת שניכרה בגופם המפרכס בכיסא בלי הרף, ליוו את כל הסרט בטוקבק שפל ובלתי פוסק שכלל כל סטריאוטיפ שאפשר לדמיין לגבי חרדים והגיע לשיא נלוז בזמן הכתוביות, עם היוודע זהותו של חליפה נאטור, המגלם את האב, שוחט במקצועו: "מי הגאון שנתן לערבי הזה להסתובב עם כל כך הרבה סכינים?".

שמות השם

אין לאלוהים שמות בסרט. הפעם היחידה שבה מוזכר אלוהים, אגב שיחה חפוזה בפרוזדור הישיבה, היא ביידיש. הסרט מתאר עולם סטרילי לחלוטין משמות השם. את החלל הזה של המילים והשמות שבהם התרגלנו לקרוא לאלוהים ממלאים מבטים ארוכים ודוממים, מבטים ממושכים עד כאב שמנסים להבין מחדש את הדברים שאנו רואים: האיברים שלנו, הקירות ושקעי החשמל, מילות הגמרא, הבשר, הבית, האב, הברז, החלון, האור, האבק – מתחת לערמות ההריסות ושממת השמות, מגיחים פליטי הפרטים המרכיבים את חיינו: ניסיון לראות שוב את הדברים האלה בלי התיווך של שמותיהם. הדרך להמיר את שממת השמות חזרה למדבר שבו נוכל אולי שוב להיאבד ולתהות ולתעות חזרה לדיבור של חיוּת ויצירה וחום וחמלה היא באמצעות המבט הארוך הזה, הבלתי מתפשר.

עי"ן (70) שמות לישראל, ועי"ן שמות לקב"ה. "תיקון" הוא כמו נייר פחם שיוצריה מנסים, בעדינות ובכאב של אהבה וחמלה רבה למושאיה, להשיב את שמות השם האובדים והאבודים חזרה; לגלות את הע"ין הפנימית שלנו, את המקור מאחורי השמות. עי"ן העדה לאכזריות, לייאוש, לאלימות ולהשתקה, ובה אישון המורחב עד כאב מרוב חושך בנו, וסביבנו.

מתוך הסרט "תיקון"

וירא

ספר בראשית מלא בניסיונות להפוך ראיית עיניים בשר ודם ליראת הלב. "תיקון" הוא מעין תמונת ראי של תהליך זה: ניסיון להפוך יראת שמים מעוורת חזרה לראייה. אחת הסצנות היפות בסרט היא זו שבה עושה הגיבור מבחן ראייה עם אחיו הקטן. מרגע שנתלה השלט שעליו האותיות שנקראות בקול, הוא נהיה למשחק רופא וחולה, אך גם למעין שיעור קבלה ארעי בצירופים נפלאים וסתומים של אותיות. אם בכל זאת מופיע שם השם בסרט, הרי זה כאן: בהבנה הקומית-טרגית כי המשקפיים מעולם לא היו נחוצים וכי שכחנו כבר את הסיבה שהרכבנו אותם.

לאכול את המילים

הגיבור תולש דף גמרא ומנסה ללעוס ולבלוע אותו: מעשה של נואשות, של אלימות, אבל גם איזה שבב תקווה – הנה הגבול, הנה המקום שבו התורה העידה על עצמה שהיא רק דיו על עור בהמה מתה: קדושתה אינה נמצאת בחומר בלבד, אלא באופן דרישתנו אותה. זהו ניסיון להפוך את המילים חזרה לחלק מהגוף, להכיר בשקר הנורא, האלים של מלכוּת המילים שהפכנו לאֵלים ואשר אבדו מזמן את צלמנו. ואיך זה קשור לבחירה לא לאכול יותר בשר?

בשר

לקח לי כמעט 30 שנה להבין שהצמחונות שלי אינה קשורה בבשר בלבד: היא קשורה למילים, לכשל העמוק של השפה ושל השמות שאנו נותנים לדברים; המסכה למוות שמסתתר מאחוריהן. בגיל שלוש נהייתי צמחוני. מעולם לא היתה לי בעיה עם הבשר עצמו, אבל ביום שגיליתי שה"chicken" שעל הצלחת וה"chicken" החי הם אחד, הפסקתי, מכוח טלטלת ההבנה שהשפה משקרת, כושלת בפינו. כשיצור חי וגווייתו זוכים לאותה מילה מכובסת, כאן מתחילה הטרפה.

האופן שבו בשר מוצג ב"תיקון" מתוֵוך, בדרך מבריקה ומבחילה, את האופן שבו אנו משתמשים במילים לתווך את גופנו, על צרכיו וצורותיו. החלחלה העולה לנוכח הסרט אינה רק מהסתמיות ומהאגביות של השחיטה, אלא גם מהמילים שעוטפות אותה: כיבוס המילים, הקהתן עד כדי כאב שאין אנו כבר חשים בו.

ההבנה שהשפה משקרת. צילום: Thinkstock

ותראינה

בפתיחת ספר שמות אנו למדים מיד על אלה שדווקא כן – בלי חזיונות או מילים מיותרות – מסרבות באומץ ובתושייה רבה לצו השחיטה: המיילדות העבריות. פרעה מצווה עליהן "וראיתן... ותמיתוהו", אך הן מתעקשות – "ותראינה את האלוהים". המיילדות העבריות, ונשים בכלל, נעדרות כמעט לחלוטין מ"תיקון". הסתר פניהן, ההתאוות והכמיהה הכואבת אליהן מלווים את כולו. נשים נוכחות-נפקדות לכל אורך הסרט: מזונה המגרשת את אהרן-חיים בבושת פנים כשהוא מעז לשאול, "מה שמך?" ועד האישה חסרת השם שנהיית למושא ממשי של מגע וחום רק במותה הטרגי.

בסצנת הסיום, האצבע העלומה המגששת בגופה של אישה, באותה בהלה והיסוס אימתניים שבהם היא מלחחת בתחילת הסרט גוש בשר בקר מקורר, היא אותה האצבע בסכר של הנער בסיפור העם המוכר. כל עוד האצבע שם, הסכר לא נפרץ. וכשימשוך את האצבע, ייפרץ הסכר, ונטבע בעומקי מי התהום והתום שיעלו שוב על גדותם וימלאו את מאגריה של ארץ וגוף ונפש צחיחים וחרבים בנו.

תהום רובצת תחת

המבט הבלתי מתפשר וכן להכאיב שמציע "תיקון" על האטימות של עולם סגור וחנוק, בלי מצמוץ או קמצוץ סנטימנטליות, מאפשר בסופו של דבר איזו נשימה עמוקה, כמעט נשימה לרווחה. לכל אורך הסרט מחלחלת פנימה לאט, כעשן מבעד לחרכי דלת נעולה, אפשרות קלושה אך ממשית להיזכרות ולשיבה למקום הקדמוני שבו מילים אינן מספיקות, שבה השפה כושלת, מכירה במוגבלותה ובחלקיותה. "תהום רובצת תחתיך", לוחש אדמו"ר זקן לאהרן-חיים ממעמקי מרתף ירושלמי אפל ומעופש, רומז לגישתו לעושר נשגב וגנוז שמעבר למילים, האומץ להביט למעמקי מקור ברכת השפע של יעקב ליוסף, "ברכות שדיים ורחם, ברכות תהום רובצת תחת"; אך גם, לבל-הפרד, אזהרה חמורה, כפרפרזה של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון": "אל ה'תוהו' תשוקתך, והדיבור ימשול בך".

להתקיים עם מה שאין לו עדיין שם, מילה, שפה, הגדרה או משבצת זהו חומר ועבודת החיים, הלב והיצירה במלוא עומקם ומהותם. התהומות והתהו-ובהו הנחשפים בעולם שבו מתפרקות המילים ומתרוקן הדיבור, "מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם" כדברי ביאליק – זהו סיפורו הטרגי של אהרן-חיים. מצד שני, אין יצירת אמת בלי התהומות הללו: "'עוד לאלוה' לשונות בלא מלים... מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו... כל יצירת רוח שאין בה מהֵד... אלה, אין חייה חיים וראוי לה שלא באה לעולם".

מתוך הסרט "תיקון"

מצלמה

אחרי שנים מדממות שבהם התרגלנו לראות על כל מרקע ועמוד עיתון תיעוד מצלמות אבטחה של דקירה, דריסה, ירי, נטרול וחיסול, הסרט הזה הוא כתרופה מרה. הוא לוקח אותנו דרך האלימות, האכזריות, האטימות, השנאה, הפחד והייאוש אל מחוז של יופי שנמצא לא מחוץ, אלא עמוק בתוך המציאות הזאת, בפרטיה –שירה צרופה ומצולמת שאינה עוצמת עיניים ולו לרגע לנוכח כל זה. ורק בעובדה פשוטה זו, עיניים שעודן פקוחות, יש תהום של תקווה. שתיקה של חיים שלמרות זאת מתקיימים בין צבאות ההגדרות והמילים והשמות: מישהו הציב מצלמה בלב לבו של הפצע שהוא ירושלים – של מעלה ומטה, לבל הפרד – וסלילי דמהּ הניגר, שחור על גבי לבן על גבי אפור הוא הסרט הזה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי