קפה בגדד
קפה בגדד
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
18.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
יום בהיר אחד, בשנת 72', יהודי אזרח עירק נעלם מעל פני האדמה. סרט חדש מתעד את מסע החיפושים אחריו שעשתה בתו. לולא הפלישה האמריקאית והופעת הפייסבוק, שחשפו דור של צעירים שוחרי חופש, אומרת הבת לינדה עבדול עזיז מנוחין, זה לא היה מתאפשר

צללים של אב, תחושת אשמה והחמצה, פגעי גורל וגעגועים של עירקים צעירים לקהילה היהודית המשגשגת שעליה סיפרו להם סביהם - כל אלה מרכיבים את "צל בבגדד", סרטו של הבמאי דוקי דרור, המוקרן בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ. הסרט מגולל את סיפורה של העיתונאית והבלוגרית לינדה עבדול עזיז מנוחין ואת חיפושיה אחרי אביה יעקב, עורך דין שנעלם בעירק לפני יותר מ-40 שנה.

  lyndh_mnvkhyn_vdvqy_drvr
הבת לינדה עבדול עזיז מנוחין והבמאי דוקי דרור (צילום: דנור גלזר)

יעקב עבדול עזיז היה אחד היהודים האחרונים שנשארו בעירק; הוא חי בה עד שנות ה-70. עבדול עזיז קיבל מממשלת עירק משימה לא פשוטה: לתעד את רכוש אנשי הקהילה העוזבים את המדינה לפני שהולאם בידי המשטר. בתו לינדה עזבה כשנתיים קודם לכן. אחריה עזבו יתר בני המשפחה, שחששו מהאווירה המסיתה של מפלגת הבעת' האנטי ציונית ומסדאם חוסיין הצעיר, שעמד בראשה. ברחובות נחטפו ונעצרו מתנגדי משטר, ונלקחו גם אלה שהמשטר החליט שהם מתנגדיו. פתאום, בערב יום כיפור 1972, נעלם יעקב עבדל עזיז, ומאז לא ברור מה עלה בגורלו.

 

נראה כי מנוחין, לשעבר ראש דסק החדשות בערבית בערוץ הראשון, קיבלה על עצמה להיות מובילת החיפושים אחר האב. "הייתי הבת הבכורה, הבת של אבא", היא אומרת, "הוא תמיד דאג לפנק אותי, גם כשלא היה מאין. באופן טבעי, נהיתי לדומיננטית מבין המחפשים. ניסיתי לברר לעצמי מה היה המכנה המשותף לכל האנשים שנחטפו ונעלמו, ואחרי זמן מה הבנתי שאלה היו אנשים אמידים יחסית, כאלה שהיה טעם לקחת את כספם". הכעס והעלבון שחשה כוונו בעיקר למשטר. "שכנינו היו אומללים באותה המידה", היא אומרת, "גם שכן נוצרי שחי לא רחוק מאיתנו נעלם".

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי מהגרות שלישי,
20:00 / 3.3.15

האיחוד הפטריוטי של מסופוטמיה

 

בעשורים שבהם ניסתה מנוחין להבין מה אירע לאביה, צללה עירק למלחמה. אירוע מכריע אחד, הפלישה האמריקאית לעירק, התחולל כשנה לפני אירוע מכריע אחר, השקת פייסבוק, והשניים חוללו מפנה בחיפושיה של מנוחין וברגשותיה.

 

"היחס לעירק, שהיה בו גם כעס ועלבון, השתנה הודות למדיה הדיגיטלית", היא אומרת, "אנשים, לא רק עיתונאים, החלו לכתוב ולהשמיע את דעותיהם. עירקים כתבו והגיבו לכתבות ולפוסטים שלי בערבית, הם עזרו לי לפגוש דעות שונות, ומהם שמעתי לראשונה על הגעגוע ליהודים". אחד מקוראיה של מנוחין, עיתונאי וסופר עירקי שסבתו סיפרה לו רבות על שכניה היהודים, הקים בדמיונו עולם שבו חוזרים שכני סבתו לבתיהם. הוא פנה למנוחין וביקש לסייע לה לאתר את עקבות אביה.


"צל בגדד", סצנה מתוך הסרט
 

גם במאי הסרט, דוקי דרור, יצר קשרים דומים. "דרך מיילים וצ'טים עם עירקים, התחלתי לחבר עוד כמה חלקים בפאזל החסר: תמונתה של עירק המודרנית, בצורה ישירה, ולא דרך מצלמת החדשות". בין היתר הוא נחשף ל"איחוד הפטריוטי של מסופוטמיה", ארגון עירקי שחבריו הם סטודנטים חילונים החולמים להחזיר את התרבות המסופוטמית לגדולתה ומאמינים שכדי לשקמה, יש לחתור לאיחוד שוויוני בין השבטים, הדתות והקבוצות האתניות בעירק ובפזורה העירקית. הארגון לא הסתיר את כמיהתו לשיבת היהודים לעירק כדי לשקם את תרבותה.

 

איך את מסבירה את הגעגוע הזה?

"יש פתגם עירקי שאומר 'כשרע לך, זכור את ימי חתונתך'; זכור שפעם היה שמח", אומרת מנוחין, "ליהודים היתה תרומה מכרעת בבניית עירק המודרנית, לכלכלתה ולתרבותה. אחת הקוראות שלי אמרה שהיתה שמחה אילו היו ממנים שר אוצר יהודי בעירק. לעירקים רבים יש זיכרונות טובים מהיהודים, והם סיפרו אותם לילדיהם".

 

האוכלוסייה היהודית מונה ארבעה

 

דרור, שעסק במשך שנים בזהותו הישראלית-עירקית, החל בעקבות פלישת צבאות ארצות הברית להתבונן בעירק עצמה. "הרגשתי שהחיפוש שלי נהיה הרבה מעבר לשיח על פצעי הגירה ועל מזרחיות בתוך האתוס הציוני-אשכנזי", כתב, "הרגשתי שאני צריך למצוא מכנה משותף עם עירק המודרנית".

 

זמן קצר לאחר מכן, פגש את מנוחין. היא סיפרה לו על היחס הדו ערכי שחשה כלפי עירק, והוא התחיל לקרוא קטעים שפרסמה בבלוג שלה וקטעים שגנזה. "נכבשתי מהדואליות המרתקת של לינדה ומהעובדה שהיא מרגישה ישראלית ובאותה מידה גם עירקית", כתב.

 

מנוחין מסכימה שהיא "אוהבת את התרבות העירקית החמה, שלא שופטת בני אדם לפי כספם, ואת המוזיקה, האוכל והסיפורים. מצד שני, אני גם אוהבת את הישראליות ונישאתי לאשכנזי. ככל שיש יותר סינגריה בין סוגי הזהויות, כך ייטב לנו".

 

את מתבטאת הרבה על התפקיד החשוב שיש ליוצאי ארצות ערב בגישור בין ישראל לשכנותיה.

"אני מאמינה שהמזרחים יכולים להיות המגשרים האמיתיים לשכנים; לדבר איתם באותה השפה - שפה במשמעות הרחבה של תרבות. מדינות ערב מודעות לתחושת העליונות הישראלית, לתחושה הכוזבת שהיא חיה במערב, ויש להם מונח בשבילה: 'השחצנות הישראלית'. צריך להשתמש ביוצאי ערב כדי להוריד מחיצות. אני אופטימית בעניין הזה. לא משנה כמה כעס ועוינות עומדים בינינו עכשיו - בסופו של דבר, רק הידברות ומטרות משותפות הן הצו שלנו. כרגע עירק חווה כאוס וצריכה לעשות סדר בביתה. זה ייקח זמן, זמן רב, אבל זה יקרה". 

רק סרטים ישראליים בודדים "נוגעים בהיסטוריה של יהודי ארצות ערב ובקשר העמוק שלהם אל התרבות והמקום שנאלצו לעזוב", כתב דרור בהצהרת הכוונות שפרסם עם יציאת הסרט. דרך סיפורם של מנוחין ואביה, מצביע "צל בבגדד" על פצעה של הקהילה היהודית העתיקה בתפוצות: בתחילת המאה הקודמת חיו בבגדד 200 אלף יהודים, שהיו רבע מאוכלוסיית העיר. כיום, על פי ההערכות, חיים בה ארבעה יהודים. בית הכנסת הפעיל האחרון נסגר ב-2003, ומה שנותר נמצא בעיקר בזיכרונם של אלה שברחו ממנה ובמסמכים ארכיוניים, ובהם גם מסמכים רבים שמצאו ולקחו הכוחות האמריקאיים לארצות הברית. מנוחין ניסתה להיעזר באמריקאים ובמסמכים שהחרימו כדי להבין מה קרה לאביה, אך לא הצליחה.

 

איזה שינוי התחולל בך לאורך השנים ביחס להיעלמותו?

"האפשרות שמת היתה כל הזמן ברקע, אבל ניסיתי להדחיקה. כבר ב-1973 הגיעו אליי דיווחים שרצחו אותו, ובעיתונים התפרסמו דיווחים על חטיפות ורציחות של יהודי בגדד. במשך שנים ארוכות, ארוכות מאוד, הכחשתי. אמרתי לעצמי שאולי הוא מסתתר, שכל עוד אין מסמך רשמי, האירוע לא קרה. מלחמת המפרץ היתה שלב בדרך לפורר את ההדחקה. האימה בתקופה ההיא חזרה במידה כזאת שנאלצתי לעזוב את עבודתי בטלוויזיה, כי לא רציתי להתמודד עם המידע שהגיע לערוץ. היום האפשרות פחות מוטלת בספק. בעצם, כמעט אין ספק שאבי איננו בחיים".

 

לכל הפרטים על הקרנת הסרט ושיחה עם הגיבורה שלו 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus