כנרת, כנרת צילום: יעל אילן

ככה התקלקלנו: תסתכלו עליהם ו(לא) תראו אותנו

social
facebook whatsup email tweeter
תמר רותם //
15.7.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יש כאן פתאום געגועים מושתקים לעולם הישן, לרגשות, לאבא-אמא. במציאות של אז לא ניתן לרגשות כאלה מקום, אבל במחזה מתעכבים על כך, וגולדברג נותנת לרוך הזה ולהשלמה להיאחז בקרקע. כאילו ההורים הכואבים האלה, שעומדים על התל במחזה, הם ארכיטיפ של הורים שכולים באשר הם"
כבר ב-1962, כשההצגה "כנרת כנרת" עלתה בתיאטרון הקאמרי, תיאר אותה נתן אלתרמן כחזרה אחורה כדי להבין מה השתבש בחברה הישראלית. בימינו, המבט אל קבוצת החלוצים שמציע תיאטרון החאן רלוונטי מתמיד – דווקא בגלל המציאות השונה כל כך

החבלים העבים, המונחים לאורך הבמה בהצגה החדשה "כנרת כנרת" של תיאטרון החאן, מדמים חלקת אדמה חרושה, שתלמים חורצים אותה. החבלים האלה, שיוצאים ממגירות בדופן הבמה, מזכירים שלד או תבנית של שדות, שכמוהם אפשר למצוא גם בציורי ילדים, באיורים ובעבודות אמנות המתייחסים לנופי הארץ. תמונת האדמה החרושה הזו קיימת מן הסתם כזיכרון במוחו של כל מי שראה בטיול בית ספר שדות חרושים ממרחק. מלבד הממד האסתטי-עיצובי, השימוש בדימוי הזה בהצגה על החלוצים, שכתב נתן אלתרמן, הוא מחוכם במיוחד, כי זהו רמז לעתיד, למה שבדמיונן של הדמויות, שהרי האדמה הממשית היא עדיין טרשית. די נאיבי להאמין שמשהו ייצא ממנה בסופו של דבר.

 

 

ואולי הפרט העיצובי המכמיר לב הזה, העשוי צמר גס וכהה שארוגים לתוכו כתמי צבע, גם רומז לכך שכל מחזה הוא שלד של המציאות המתוארת בו. אלתרמן התייחס לאופן הלא מדויק שבו המחזה שלו לוכד את המציאות. ברשימה שלו, שהתפרסמה בעיתון "הארץ" כשנה לאחר שההצגה עלתה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1962 - וכשהתברר שהיא הצלחה (100 הצגות של "כנרת כנרת" עלו בסך הכל, מספר יפה לאותן שנים) - הוא כותב שהתמונות שהוא משרטט במחזה חוטאות למציאות: "המציאות היתה כבדת ראש יותר, חיה יותר, מציאותית יותר. פרטיה מגיעים אל המחזה כשהם כמו מעוקמים קמעה לאחר עברם את שכבות הזמן שבינינו וביניהם. והשתברות זו משווה להם את גוון התימהונות המכוונת".

 

 

לקריאה נוספת: מה מחקה הצינות בדרך לבניית הזהות?

 

 

בהשאלה אפשר לומר שכיום המחזה מגיח מבעד לשכבות זמן רבות יותר. במשך יותר מ-50 שנה המחזה הזה נשכח, והנה החאן שב ומחדש אותו. על המימוש אחראיות צמד היוצרות המוערכות שיר גולדברג שביימה ושחר פנקס הדרמטורגית שותפתה ליצירה, שערכה בו קיצורים מתבקשים. ההצגה שיצרו מצליחה להימלט ממלכודת העיצוב התקופתי, והחותם הייחודי שלהן ניכר. נשאלת השאלה אם המחזה מצליח להיות רלוונטי לימינו. מבחינת התימהונות והצחוק שעליהם מעיד אלתרמן, מקומם של אלה התעצם ללא ספק, שכן הפערים בין סיפור הקבוצה האידיאליסטית עד כדי נאיביות למציאות חייה של החברה הישראלית בת ימינו, שנהפכת ליותר ויותר קפיטליסטית, התעצמו ונעשו חריפים יותר. מספיק לציין את עניין מונופול הגז ותמיכת הממשלה בבעלי ההון על חשבון הזכויות הטבעיות של האזרחים.

 

 

קופץ מז'אנר לז'אנר

 

עלילת המחזה, שמתרחשת ב-1913, מציגה את סיפורה של קבוצה שעלתה על הקרקע בשם "הגלילה", בת דמותה של דגניה, סמל ומופת לעלייה השנייה, המתמודדת עם התנאים הקשים, בדידות ומצוקה. אחד מחברי הקבוצה, ליובה, כבר קיפח את חייו בהיתקלות עם פורעים. המחזה נפתח בדילמה מוסרית שכמעט קורעת את הקבוצה: החבר מרדכי נסע ליפו כדי לגבות כסף שנועד לתשלום על הטרקטור (לוקומוביל) אבל איבד אותו בדרך. כדי להחזירו לקופה, הוא לווה כסף בלי ליידע את הקבוצה. כשהדבר נודע, פורצת מהומה והחברים לא יכולים לסבול את חוסר השקיפות של המעשה, ולכן הם מחליטים שהכסף פסול בעיניהם, אף שהם יודעים שזה מסכן את עסקת הטרקטור - שמייצג תקווה להמשך.

 

 

 

כנרת כנרת 1
"כנרת כנרת", צילום: יעל אילן

 

 

 

נראה שלמחזה קשה להחליט אם הוא סאטירה, קומדיה או טרגדיה. גם אלתרמן העיד באותו מאמר ב"הארץ" שהמחזה קופץ מז'אנר לז'אנר. "מטלטל עצמו ממהות למהות ומסגנון לסגנון בלי יכולת לשבת במקום אחד...". דווקא במקומות שבהם הוא מצליח להיות פיוטי ועדין – וגולדברג מבליטה את הפן הזה - המחזה לא רק מצליח לפרוט על הרגש, אלא גם להגיד משהו בעל ערך. זה קורה למשל כשההוריו הגלותיים של ליובה מגיעים לקיבוץ וחברי הקבוצה מקבלים אותם לתוכם ומוצאים להם מקום בלבם. הם רוצים לדעת מה אמר בנם ברגעיו האחרונים. "הוא ביקש שיקרבו אותו לחלון כדי שיוכל לראות את המרחבים", עונים להם חבריו. "ומה עוד?", מקשים ההורים. "הוא אמר אמא, מגיע המענה, ושקט משתרר". במקום האידיאולוגיה של מחיקת העולם הישן, "עולם חדש מן היסוד נקימה", יש כאן פתאום געגועים מושתקים לעולם הישן, לרגשות, לאבא-אמא. במציאות של אז לא ניתן לרגשות כאלה מקום, אבל במחזה מתעכבים על כך, וגולדברג נותנת לרוך הזה ולהשלמה להיאחז בקרקע. כאילו ההורים הכואבים האלה, שעומדים על התל במחזה, הם ארכיטיפ של הורים שכולים באשר הם, שייכים לא שייכים, והם תזכורת למלחמות, גם לזו שהיתה אך לא מזמן ונשתכחה כמעט.

 

 

לדברי מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, מה שמשך אותו ב"כנרת כנרת" הוא המציאות הרומנטית האירונית שמצייר אלתרמן. "אלתרמן הוא יוצר שאני מעריך מאוד", מספר גורביץ'. "רציתי להעלות מחזה שלו ונתקלתי במחזה הזה, ומצאתי שהוא אומר - ככה התקלקלנו. זה היה הטוהר. אלה החלומות שלנו. והנה אנחנו היום. המחזה הזה כתוב באירוניה, למשל, כשאחת הדמויות מתלוננת שלא מספיק קשה ורע לה, זו מראה מעניינת לתקופתנו".

ישנו רובד נוסף הקשור להולדתו מחדש של המחזה הזה בתיאטרון בקיץ 2015. דומה כי אחת לתקופה במחזוריות שאין לה ממש חוקיות ברורה, מציפה את זירת התרבות והשיח הציבורי יצירה תרבותית שחוזרת לחלוצים. זו חזרה לא מודעת לסיפור של הצעירים שהגיעו לכאן בגפם ליישב את הארץ, כמו בניסיון לפצח את הדי.אן.איי של הישראליות, כמו ילד שתובע שיספרו לו שוב ושוב את הסיפור כדי להפנימו. גורביץ' מטעים שתקופת החלוצים היא "הילדות שלנו. חברה, כמו היחיד, זקוקה לרגרסיות. היא זקוקה לחזור למקומות שבהם הדברים החלו והסתבכו".

 

 

גם בתרבות האמריקאית חוזרים לפוריטנים, המתיישבים החלוצים של היבשת שהגיעו מאנגליה בתחילת 1600, ולא רק ביצירות קלאסיות כמו "אות השני" של נתניאל הות'רון ובסרטים רבים על מסע המייפלאור, אלא גם בשימור חגים ומנהגים מהתקופה ההיא, למשל חג ההודיה שבו נוהגים לשלב מאכלים כמו הודו ובטטות שהיו המאכלים שהאינדיאנים הגישו לחלוצים הרעבים שאך ירדו מהאניות.

 

 

המורשת היהודית אף היא מבוססת על חגים וטקסים המשמרים את ראשיתו של העם היהודי, לכתו

 

נתן אלתרמן
חוזר למיתוס. נתן אלתרמן

במדבר, קבלת תורה וכו'. הגדת פסח היא תמצית העניין. אך באשר להיסטוריה הישראלית, הדוגמאות לא רבות כל כך. אלתרמן ללא ספק הבין את המשמעות של החזרה למיתוס החלוצים כשכתב את "כנרת כנרת" – שם המחזה מהדהד את החזרתיות שבבסיסו - יותר מעשור אחרי המחזה הזה, העלתה נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה את "ליל ה-20" על פי מחזה של יהושע סובול המבוסס על יומני קבוצת ביתניה עילית של השומר הצעיר, שרושמו נחקק אף יותר בתרבות. בדילוג יחסית גדול, לשני מחזות אלה אפשר להוסיף את הספרים והסרטים שנעשו בשנים האחרונות על הקיבוצים ועל ילדות בקיבוץ, שגם הם מהדהדים את מיתוס החלוצים: "הביתה" של אסף ענברי או "אנחנו העתיד" של יעל נאמן או הסרט "ילדי השמש" של רן טל, אם להזכיר כמה מהם. והיו גם תערוכות אמנות. עתה החאן מוסיף את התרומה התרבותית שלו למגמה זו.

 

 

 

אלתרמן, שהיה הראשון בגל הזה, הבין את כוחו אם כן לא רק כמראה שמציבים למציאות העכשווית. הוא חוזר למיתוס כדי להבין משהו יסודי בתרבות הישראלית. וזו לא הפעם היחידה: בספרו תיבה המזמרת שהתפרסם כמעט עשור אחרי "כנרת כנרת", כלול שיר אירוני על העלייה השנייה, שבו הוא אומר שאנשי העלייה השנייה "באמת בני אדם משונים מאוד". החידה אם כן נשארה. אולי היצירה הבאה תצליח לפצח את הקוד.  

 

 

לקריאה נוספת: תומר פרסיקו תוהה מה יש ליהדות להציע כיום

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus